הטיול לזנזיבר התחיל הרבה לפני שדה התעופה. ראשיתו בחלומות על ניחוחות רחוקים וטעמים מרתקים ובלתי מפוענחים. זנזיבר, כמו איי סיישל, מדגסקר וטימבוקטו, היתה עבורנו אחד המקומות ששמם בלבד השכיח את שגרת היומיום של עולמנו הציני, הרץ לדרכו, והעלה בדמיון מרחבים שלווים ורחוקים. כשסיפרנו לחברים שאנחנו נוסעים לשם, התברר שהשם זנזיבר הקסים לא רק אותנו. למרות שרוב האנשים לא ידעו היכן שוכנת הממלכה הרחוקה הזאת ומה טיבה, היא ייצגה עבורם הבטחה גדולה. יצאנו לדרך, תוהים כיצד זכה אי עם היסטוריה אפילה, כמרכז של סחר עבדים עד המאה שעברה, במעמד זוהר, קסום ובלתי מושג כל כך?
הגענו בלילה, והמתנו כמה שעות בשדה התעופה הרדום למטוס קל, שיביא אותנו לזנזיבר. המטוס היטלטל מענן לענן עד שראינו למטה קבוצת איים מכוסים צמחייה ירוקה. נחתנו באי הגדול מכולם אונגוג'ה (UNGUJA), המכונה זנזיבר.
זנזיבר שבמזרח אפריקה היתה עד 1964 סולטאנות בחסותה של בריטניה, והיום מהווה יחד עם טנגנייקה לשעבר את הרפובליקה המאוחדת של טנזניה. זנזיבר כוללת שני איים גדולים יחסית, ועוד כמה איים זעירים, וממוקמת באוקיינוס ההודי, כ־45 קילומטרים מזרחית לחוף, שש מעלות מדרום לקו המשווה. שטחו של האי הגדול, זנזיבר, כ־1,500 קילומטרים רבועים, אורכו 85 קילומטרים ורוחבו במקום הרחב ביותר כ־30 קילומטרים. האי השני בגודלו הוא פמבה (PEMBA), והוא משתרע על 850 קילומטרים רבועים. האיים האחרים, כמו מאפיה, קטנים מאוד, מיושבים רק בחלקם, ורובם משמשים כמעגן לסירות דיג. למרות שזנזיבר אינה מדינה עצמאית, יש לה אוטונומיה כמעט מוחלטת בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות.
כוחן של רוחות
הקשר בין תנאים גיאוגרפיים־אקלימיים להתפתחות ההיסטורית של מדינות ידוע זה מכבר. יש מדינות שקיומן תלוי באדמת ביצות או טרשים, אחרות – בים או בהרים. גורלה של זנזיבר נקבע בעיקר על ידי המשטר של רוחות המונסון המנשבות באוקיינוס ההודי.
רוחות המונסון, הנושבות בזמנים ובכיוונים קבועים, קבעו בעבר את נתיבי התעבורה הימית בין מזרח אפריקה למקומות שונים באסיה. סוחרי חצי־האי ערב, הודו ופרס הגיעו לחופי אפריקה המזרחיים ולזנזיבר כבר במאות הראשונות לספירה. הם נעזרו במונסון הצפון־מזרחי כדי להשיט את ספינותיהם מערבה בחודשים נובמבר עד פברואר, ובמונסון הדרום־מערבי כדי להשיט אותן מאפריל עד ספטמבר מזרחה, חזרה לארצותיהם. נתיבים אלה, שנקבעו על ידי הרוחות, השפיעו על גורל זנזיבר.
שרידים ארכיאולוגיים מעידים כי במזרח אפריקה, וכנראה גם באיי זנזיבר, ביקרו סוחרים ממסופוטמיה (עיראק של היום), ממצרים העתיקה ומשבא (כנראה, אתיופיה של היום), וכן פיניקים, יוונים ורומאים. עדות לקשר המסחרי של מצרים העתיקה עם מזרח אפריקה אפשר לראות על קירות מקדש לוקסור שבמצרים, שם חרוטות ספינות מפרש נושאות עבדים, ואלה פורקים על החוף שנהב, זהב, עורות נמרים ועץ. המסחר בין אפריקה לממלכות העולם העתיק התרחב במהלך מאות שנים. סביב שנת 500 לפני הספירה הפכה זנזיבר לחלק בלתי נפרד מרשת מסחר שנפרסה ממצרים, דרך יוון ורומי ועד לחופי מזרח אפריקה, והקיפה את כל ארצות האוקיינוס ההודי.
במהלך הכנת המאמר, נתקלתי באי־דיוקים רבים ובגרסאות שונות בכל הנוגע לתאריכי אירועים היסטוריים בזנזיבר וכן לגבי נתונים מספריים אחרים. המקור שממנו נלקחו הנתונים המופיעים כאן הוא "אתר הבית של זנזיבר" באינטרנט.
גם מדינות אסיה הותירו את חותמן בזנזיבר: במאה השנייה לפני הספירה הגיעו לאיים מסין סחורות כמו משי וחרסינה. "הקשר הסיני" של זנזיבר היה עקיף. סוחרים הודים סחרו עם האיים במשך מאות שנים; ובעקבות התפתחות המסחר בדרך המשי בין הודו לסין, היו להודים סחורות חדשות לשווק לאיים – חפצי מותרות סיניים. חלק מהאביזרים הללו שרדו, והם מוצגים היום במוזיאונים באי.
השם "זנזיבר" עצמו הוא כנראה תוצר של יחסי המסחר. סוחרים ערבים שהגיעו אל החוף המזרחי של יבשת אפריקה כינו אותו זינג' אל באר (ZINJ EL BARR), "ארץ השחורים". יש גרסה אחרת למקורו של השם, שהוצעה על ידי החוקר הבריטי ריצ'רד ברטון. הוא טען כי מקור השם אמנם ערבי, אך הכינוי הראשוני היה זאין זאל באר (ZAYN ZAL BARR), "ברוכה היא האדמה". השם זנזיבר יוחס עד המאה ה־15 לכל איזור החוף המזרחי של אפריקה, כולל ממלכת זנזיבר של היום; ושם התושבים אמנם היו שחורים, והאדמה היתה פורייה.
מבקרים זרים
האדמה הפורייה היא שמשכה אל החוף המזרחי של אפריקה ואל איי זנזיבר את מתיישבי הקבע הראשונים. אלה היו שבטי הבנטו, שהגיעו ממרכז אפריקה במאות השלישית והרביעית לספירה. הם הקימו על חוף היבשת ועל חופי האיים יישובים וסחרו בזהב ובשנהב עם הסוחרים, שהגיעו מארצות שונות מעבר לים.
במאה השביעית לספירה נוספו אליהם אנשים רבים שנמלטו מערב ומפרס בעקבות המלחמות שקדמו להשתלטות האיסלאם. חופי אפריקה הפוריים והשלווים ואנשי הבנטו החייכנים קיבלו את פני המהגרים בחום. לעומת ארצות המדבר שסבלו ממלחמות רצופות, נראו הארץ הירוקה והתושבים מסבירי הפנים כגן עדן. התושבים החדשים הביאו עימם את האיסלאם וקשרים עם ארצות שמעבר לים. ממקום מושבם החדש המשיכו המהגרים הערבים והפרסים לנהל קשרים מסחריים ענפים גם עם ארצות מוצאם.
מאות שנים מאוחר יותר הגיעו הספנים הפורטוגזים לזנזיבר, בחיפושם אחרי נתיב ימי להודו, וכבשו אותה. הראשון היה ואסקו דה־גאמה בשנת 1498. הפורטוגזים שלטו כמעט 200 שנים בנתיבי המסחר שחלפו ליד האיים, אך ב־1698 גורשו על ידי תושבי האיים בעזרת לוחמים מעומאן. הסולטאנים העומאנים השתלטו על זנזיבר וניהלו את ענייניה מבירתם מוסקאט (MUSCAT) שבעומאן. כדי לחזק את שלטונם, בנה הסולטאן ב־1708 מבצר בעיר זנזיבר ושיכן בו 50 מחייליו. המבצר עדין ניצב שם.
עומאן היתה אז מעצמת מסחר שסחרה בעיקר בתמרים ונזקקה לעבדים שיעבדו את המטעים. מכיוון שלפי חוקי האיסלאם נאסר להפוך מוסלמים לעבדים, ניהלה עומאן סחר עבדים נרחב באפריקה. בשנת 1832 העתיק הסולטאן העומאני סעיד את מקום מושבו מבירתו מוסקאט לעיר זנזיבר, וב־1861 הפכה זנזיבר לסולטאנות נפרדת בלתי תלויה בעומאן. מהפכים אלה, שהביאו לכך שזנזיבר נעשתה מרכז פוליטי ומסחרי מוסלמי במזרח אפריקה, גרמו לשינוי שבלט בייחודו על רקע האקלים התרבותי־פוליטי של האיזור.
גם היום ניכרת הרוח המוסלמית בזנזיבר. המפגש הראשוני עם התושבים מפתיע. נשים שחורות עם פנים חייכניות עטופות בשמלות כהות, המותירות רק פנים וכפות ידיים חשופות; קריאות מואזין מראשי המסגדים; ילדים מתפללים על החוף. יותר מ־90 אחוזים מתושבי האי הם מוסלמים, אך זהו איסלאם נוקשה פחות ושונה במאפיינים רבים מהאיסלאם המזרח־תיכוני המוכר לנו.
עצמאותה של זנזיבר היתה רק אפיזודה חולפת. ב־1890 השתלטו הבריטים על הסולטאנות, וזו היתה בחסות האימפריה עד דצמבר 1963. כשעזבו הבריטים, וזנזיבר זכתה בעצמאות, התקוממו התושבים האפריקנים נגד שלטונו של הסולטאן. היתה זו תגובה מאוחרת לאפליה החברתית שממנה סבלו התושבים השחורים של האיים; הם נחשבו לתושבים נחותים גם לאחר ביטול העבדות החוקית במאה ה־19. התקוממות השחורים הביאה לסילוק הסולטאן, למיגור הממשלה ולשרשרת של מהומות ומלחמות פנימיות. במהלכן נהרגו מאות ערבים והודים עשירים, ואחרים נמלטו. במשך כמה חודשים שלטה בממלכה מועצת מהפכה, אבל באפריל 1964 בא הקץ גם לכך. זנזיבר וטנגנייקה התאחדו לרפובליקה אחת שנקראת מאז טנזניה.
רחובות החלק העתיק של העיר זנזיבר מהווים תזכורת לתהפוכות שעברו על הממלכה הקטנה. בתים בסגנון קולוניאלי שוכנים כאן לצד מבצרים ערביים מאסיביים, כנסיות ליד מסגדים, מרפסות מגולפות בסגנון הודי וסמטאות צרות וקסומות.
אולי סיגריות?
שפתם של תושבי זנזיבר היא כשפת תושבי החוף, סוואהילית. בשפת הבנטו המקומית פירוש המלה הוא: "אנשי החוף". בזנזיבר כוללת השפה הרבה מאוד מלים ערביות, הינדיות, פורטוגזיות ואפילו מעט מלים באנגלית; עדוּת לאדונים השונים ששלטו בממלכה. רבים מהתושבים מדברים אנגלית וערבית, בעיקר באזורי התיירות ובערים.
בזנזיבר חיים היום כ־850,000 תושבים, מהם 150,000 בעיר זנזיבר – העיר היחידה בממלכה. השאר חיים בכפרים. תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים, שיראזים, עומאנים והודים. היום מהגרים לאי גם תושבים מהחוף. המהפכה של שנות השישים לא שינתה את המצב החברתי. הערבים הם עדיין העילית העשירה; ההודים, אמידים ברובם, עוסקים במסחר ובתיירות; האירופאים עוסקים בהוראה, באדריכלות, ברפואה ובתיירות, ובני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ומהווים את הקבוצה הענייה ביותר. בפרסים קשה להבחין כקבוצה נפרדת, שכן הם נטמעו בין בני הבנטו או בקרב ההודים והערבים.
אבל אם יש בקרב תושבי זנזיבר השחורים תחושות קיפוח, אנחנו – התיירים הלבנים – לא הבחנו בהן. במקום שולטת אווירת שלווה. שום דבר לא בער, ואף אחד לא מיהר לשום מקום. הדייגים הפליגו לים רק אם היתה רוח. אם לא, הם ישבו על החוף ושתו תה עם קינמון. אפשר אולי להטיל את האחריות לחיים השלווים ולחביבות החייכנית של התושבים על האקלים הנוח: 28 מעלות צלזיוס בערך כל השנה. גשם יורד שם בשתי תקופות, ממארס עד מאי, ובנובמבר.
בעיר זנזיבר הפכה ההתנהגות החביבה של התושבים למעיקה מעט. כמעט לא התאפשר לנו לצעוד לבד ברחוב. בכל פעם שניסינו, ניסה מישהו לקשור איתנו שיחה או למכור לנו הפלגה לאי זה או אחר. רוב השיחות נשמעו בערך כך:
"רוצים להפליג לאי הכלא?"
אנחנו: "היינו כבר".
"אז אולי נסיעה לחוף המזרחי?"
"היינו כבר".
"סיור תבלינים?"
"כבר עשינו".
"רוצים לשכור אופנוע?"
"לא".
"רכב?"
"לא".
"צריכים מדריך לעיר?"
"לא תודה".
"טוב, אז אולי סיגריות בוב מרלי?"
בדוכני הסיגריות בעיר נמכרות סיגריות בודדות. הקונים אותן עומדים בדרך כלל ליד הדוכנים ומעשנים אותן עד תומן, מחייכים בהנאה, משלמים והולכים לדרכם. כך הופך העישון למעשה של רגיעה ומנוחה, מין הפסקה מעבודה או מעיסוק אחר – ולא המעשה התזזיתי הנהוג בעולמנו המערבי.
לקראת ערב פנו כולם אל הים, משפחות מקומיות ותיירים. על קו החוף שבשולי העיר נפתחו עשרות דוכני מזון קטנים. עששיות נפט דלקו, ולאורן נגלו מיני שיפודים, תמנונים, סרטנים, צ'יפס משורש הקסבה, הדומה לתפוח אדמה, ומיני מאפה ממולאים בבשר ובירקות. שלל צבעים וריחות. מכונות סחיטה ענקיות מנחושת סחטו קני סוכר אל תוך סירים גדולים מלאי קרח, אל מי הסוכר טיפטפו מעט לימון, קצת קינמון, והתוצאה – לימונדה טבעית טעימה להפליא.
כשפונים מהים ונכנסים אל רחובות העיר, אי־אפשר שלא להיתקל בציורי טינגה טינגה (TINGA TINGA) עם הצבעים הססגוניים, המתארים את חיות אפריקה ונופיה. הסגנון נאיבי, וצבעי השמן נמרחים בשכבות עבות על בדי קנבס גסים. זה אינו ציור ריאליסטי, והוא מציג מציאות סוריאליסטית שבה קיימות הכלאות משונות ביותר: קוף־ג'ירף, זברה פילית ועוד. המסע ברחובות העיר הופך לטיול בספר ילדים דמיוני.
דלתות העץ של זנזיבר והאי לאמו שבקניה מפורסמות בעולם. הן הוגדרו כנכס לאומי אמנותי, המחויב בשימור. עשרות מדלתות הענק האלה עדיין ניצבות בפתחי הבתים בזנזיבר; מגולפות בדיוק מדהים, וכל דלת שונה מרעותה.
הדלת היוותה בזנזיבר סמל מעמדי. ככל שבעל הבית עשיר וחזק יותר, דלת ביתו מאסיבית ומיוחדת יותר. בגילופי הדלתות משולבים פסוקי קוראן וסמלים כמו עצי דקל המביעים ברכה, גלי ים המביעים עושר, וסמלי משפחה. בחלק מהן ניתן לזהות סמלים טרום־איסלאמיים – פרחי לוטוס, דגים המייצגים את אל הדג המצרי הקדום ואחרים. בדלתות רבות מרוקעים חודי ברזל. נראה כי סגנון זה הובא מהודו, שם נועד להרתיע פילי מלחמה. בזנזיבר חסרת הפילים נבנו חודי הברזל כקישוט.
גן ירק ימי
במהלך היום נראה חופה המזרחי של זנזיבר כמו גן עדן טרופי; שילוב של חול לבן עשוי מרסק של אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג, מים כחולים ודקלים. בשעת השפל נסוג הים מאות מטרים וחושף בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר כבר היה השפל במלואו, ועשרות נשים צעדו על החוף במהירות וליקטו אצות. הבטנו בשפע הצדפים שנערמו על החוף: צדפים וקונכיות חרוטיים ועגולים, מחודדים כדוקרן או מעוגלים כקצף גלים. לצידנו חלפו ילדים שאספו את הקונכיות, כדי למכור לתיירים.
אחרי שהתבוננו דיינו בצדפים ובקונכיות, התפנינו לבחון את פעילות הנשים. הן אספו בשקדנות כל פיסה של אצה לתוך שק בד או לכנף הבגד, ועם שלל זה פסעו אל תוך הים. הלכנו בעקבותיהן במים, והגענו אל שוליו של גן ירק ענקי.
בתוך מים שעומקם 20 סנטימטרים התגלו ערוגות סדורות, שורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים, ולכל אחד קשורות עשרות אצות. הצטרפנו לעבודה השקדנית. כל פיסת אצה שנאספה בחוף, נקשרה בחבל אל החבלים המרכזיים, והיתוספה לערוגה. כמה שעות אחר כך כיסתה הגאות את הערוגות, ולא נותר זכר לפעילות החקלאית־ימית.
פיסת האצה מכפילה את גודלה לאחר ימים ספורים, אז אפשר יהיה לגזום אותה. את האצות הגזומות מביאות הנשים לחוף ומייבשות אותן. האצות המיובשות נמכרות לדנמרק, ליפאן ולארצות אחרות בעלות תעשיית בריאות מפותחת. האצות הללו משמשות גם בתעשיית הקוסמטיקה וכחומר מקשה טבעי בגלידות. תעשיית גידול האצות החלה בזנזיבר רק לפני שבע שנים, לאחר שהאי איבד את מקומו כמרכז לגידול תבלינים. תושבי החוף המזרחי, בעיקר באיזור פאג'ה (PAJE), הפכו מאז את האצות למקור פרנסה מרכזי.
על החופים של מזרח זנזיבר נטועים בצפיפות מטעי קוקוס רבים. בעוד חלק מהנשים מטפחות את גן האצות, עסקו אחרות בריסוק קליפות אגוזי הקוקוס להכנת חבלים. את הקליפות המעוכות קברו הנשים בבוץ הלבן, כדי להסיר מהן את החומר הרך. את ה"קברים" סימנו ביתדות עץ. בעוד כמה שבועות הן יחפרו מתוך הבוץ את הקליפות ויפרידו מהן את הסיבים, שיימכרו אחר כך לכל דורש.
בין דקלי הקוקוס שעל החוף נמצאות בקתות קש. השלד של הבקתות עשוי מהמנגרובים הצומחים סביב האי. חשמל ומים זורמים הם מצרך נדיר במרבית הכפרים. באחת הבקתות בכפר בונגלוס בחוף בווג'ו (BWEJUU) מצאנו לנו בית זמני. המיטות היו עשויות מענפי מנגרוב, ומקור האור היה השמש ביום והכוכבים בלילה.
כשעה לאחר שהגענו למקום הנהדר הזה ניגש אלינו מנהל כפר הבונגלוס בפנים מודאגות, והציע לנו להזיז את הג'יפ מהמקום שבו השארנו אותו, בצל הקוקוס. אגוזי הקוקוס עלולים לצנוח ברוח הערב על חלונות של מכוניות חונות ועל ראשי תיירים לא זהירים ולגרום נזק לא קטן.
לארוחת הערב קיבלנו תמנון. אז גם התברר לנו כי בעוד הנשים עובדות בערוגת האצות, יוצאים הגברים עם צילצלים ארוכים אל עומק קו השפל, שם נחשף ריף האלמוגים, מקום משכנם של התמנונים. כל אחד חוזר עם תמנון או שניים, ואלה משמשים כמזונה העיקרי של המשפחה כולה.
גחליליות בים
מרבית מזונם של תושבי זנזיבר והאיים הסמוכים, כ־70 אחוזים, באה להם מהים. בצפון האי, בכפר נונגווי (NUNGWI), נמצאת המספנה של האי. על החול הלבן, בצל דקלי הקוקוס, עמלו כעשרים גברים על בנייתן של 14 ספינות עץ. כל אחת מהן היתה בשלב אחר של בנייה. האחת היתה עדיין שלד, ובאחרת כבר ננעצו מסמרים אחרונים או נמתח חבל אחרון. אלה היו ספינות הדאו המסורתיות, שכמותן הפליגו לכאן מעומאן לפני מאות שנים. ספינות אלה נבנות ביד בכלים פשוטים, ללא שימוש בטכנולוגיה מתוחכמת. עקבנו אחרי בוני הספינות, שגילפו במיומנות מרשימה את הקורות הקמורות, העשויות מגזעים גדולים של מהגוני אדום, הצומח במרכז האי. גם חבלים מסיבי הקוקוס שימשו חומר בנייה חשוב.
בנייתה של כל ספינה נמשכת ימים רבים, וטקס ההשקה הוא עניין רב־חשיבות. בכל פעם שספינת דאו מוכנה, יוצאים כל תושבי הכפר נונגווי אל החוף ועורכים חגיגה גדולה. מפרש בד גדול נמתח על ספינת העץ, ומכאן ואילך היא נתונה לחסדי הרוחות, הים והספן שקנה אותה.
ספינות הדאו מהוות כלי תובלה ותחבורה זול, והן משייטות לאורך חופי האי והאיים הסמוכים. מכיוון שהתחבורה היבשתית באי קשה למדי – רוב הדרכים הן דרכי עפר או כבישים גרועים – קל יותר להעביר סחורות בדרך הים. חלק מהספינות המשייטות סמוך לחופים הן בנות עשרות שנים, ורובן מטולאות מאוד.
רצינו לעלות על ספינה ולהפליג אל הים, אבל איש לא רצה לקחת אותנו. הסיבה היתה פשוטה: בגלל כמה מקרי טביעה של תיירים שהפליגו בספינות האלה, אסר השלטון על בעלי ספינות הדאו להובילם. לפיכך מסכימים הספנים לספק שירותים רק לתושבים מקומיים.
לקראת ערב, כשהשמים והים נצבעו באדום, שבו הגברים בספינות הדאו לחוף העיר זנזיבר. עשרות מפרשים נאספו ונקבצו מכל עבר אל הנמל שבצפון העיר. על החוף חיכו המשפחות והתיירים עם המצלמות המתקתקות. "תרדו על הברכיים!" הדריך אותנו ספן קשיש, שהכיר היטב את זווית הצילום החביבה על תיירים: סירה בתוך כדור השמש.
גם בלילה יוצאים לדיג, אבל לא בספינות דאו, אלא בסירות מנוע קטנות. אלה מפליגות לדרכן רגע לפני שהחושך עוטף את החוף. על הסיפון עששית נפט קטנה המאירה את הדרך. מהחוף נראות הסירות כמו שורה של גחליליות.
בבוקר, לאחר שהביאו הדייגים את השלל אל שוק הדגים הגדול בעיר, הופכות הסירות לכלי רכב המסיע תיירים. בערב הראשון לשהותנו בעיר הסתובבנו ברחוב, בשעה שניגש אלינו בחור והזמין אותנו בחיוך להצטרף להפלגה לאי הכלא (PRISON ISLAND) בסירתו בעלת שני המנועים. יהיו עוד שישה אנשים, הסביר לנו, תגיעו בתשע.
הגענו בזמן, אבל השעה היעודה חלפה לה, ומספר הנוסעים עלה במהירות. התשלום עבור ההפלגה נאסף מראש; אין דרך נסיגה, אי אפשר להתחרט. לתדהמת כולנו, הצליחו השייטים לדחוס אל סירת העץ הקטנה 19 תיירים. יצאנו לים שלוש או ארבע פעמים; בכל פעם שהופיע על החוף תייר נוסף, מיהר השייט לשוב ולאסוף גם אותו. כ־100 מטרים מהחוף הגיחה מאי־שם סירה נוספת, ואחד המנועים הועבר אליה בזריזות רבה. הסירה הדו־מנועית שהובטחה לנו בחיוך, הפכה לגרוטאה חד־מנועית עמוסה לעייפה. יתרה מזו, המנוע היחיד השתתק כמה פעמים, ועודף המשקל איים להוריד את כולנו למצולות.
אבל החוף הלבן של האי השכיח כמעט הכל. אי הכלא הוא אי קטן, ועליו בית כלא נטוש, שהיה בשימוש כ־20 שנה, לאחר המהפכה. בין ההריסות הסתובבו טווסים רבים, וצבי ענק שהובאו לכאן מהאי אלדברה השלימו את התמונה הפסטורלית של עצי פיטנה בשלכת.
יצוא עבדים
התמונות הפסטורליות שהתגלו לנו בזנזיבר הן רק חלק קטן של הסיפור. יש לה גם צד אפל ורווי סבל, השייך אמנם לעבר אך עדיין מעיב על ההווה. כשהגיעו הסוחרים מחצי־האי ערב, מהודו ומפרס לחופיה המזרחיים של אפריקה, הם ראו בתושבים השחורים אנשים נחותים, הראויים להיות עבדים. בתקופת השלטון העומאני בזנזיבר הפך ציד העבדים למקצוע מכובד ורב־רווחים. העבדים היוו את היצוא העיקרי לערב, לפרס ולהודו. השחורים שנחטפו מכפריהם, הובלו קשורים בשרשרות לחוף המזרחי של אפריקה, שם נזרקו על ספינות דאו ששטו לזנזיבר, שהיתה למרכז עולמי לסחר עבדים.
במאה ה־18 גבר הביקוש לעבדים, ומשלחות רבות יצאו לתוך היבשת. הסוחרים הערבים ניצלו מלחמות בין־שבטיות כדי ללכוד יותר עבדים. הם שילמו לשבטים חזקים בזרעים ובמזון, כדי שילכדו את אויביהם וימכרו אותם לעבדות. גברים, נשים וילדים הובאו לזנזיבר והוצגו למכירה בשוק העבדים הגדול. הגברים נמשחו בשמן, כדי להבליט את שריריהם ולהעלות את מחירם; כדי להעלות את מחיר הנשים, איפרו אותן והלבישו אותן במחלצות.
מדי שנה ייצאה זנזיבר כ־3,000 עבדים. המסחר החוקי נפסק בלחץ הבריטים. בשנת 1822 החתימו הבריטים את הסולטאן סעיד על מסמך, המוציא את סחר העבדים אל מחוץ לחוק. הסכם זה הביא להפסקת הסחר בין אפריקה להודו והקולוניות הבריטיות, אך לא השפיע על ממדי הסחר עם עומאן. בשנת 1845 חתם סולטאן זנזיבר על הפסקת יצוא העבדים גם לעומאן. מעתה הותר לו למכור עבדים בזנזיבר לבדה.
אבל ההסכמים הללו לא הפסיקו את המסחר. שוק העבדים הגדול בעיר זנזיבר נסגר בסוף המאה ה־19, לאחר שפעל כמאה שנים ברציפות, אך גם לאחר מכן נמשך המסחר בניגוד לחוק. סוחרי העבדים מצאו מיני מחבוא סמוך לחופים, שם הסתירו את האנשים שחטפו עד שמצאו להם קונים.
מגינים על הטבע
זנזיבר התפרסמה לא רק כמרכז של סחר עבדים, אלא גם בגידול ויצוא של תבלינים. האיים הזנזיבריים היוו במשך שנים מרכז עולמי לייצור תבלינים, בעיקר ציפורן אבל גם פלפל, כורכום, ג'ינג'ר, מוסקט, הל, קינמון ועוד. מצאנו לנו מדריך במבוך התבלינים של זנזיבר. היה זה מיטו, אותו פגשנו באחת מסמטאות העיר זנזיבר, בכוך קטן. כל יום בתשע בבוקר יוצא מיטו ל"סיור תבלינים". במשך עשר שעות הוא הוביל אותנו בין שדות והמטעים.
בכניסה לכל כפר, כך למדנו, יש עץ קטן שאינו מעורר תשומת לב. זהו עץ היוד. כל ענפיו מחורצים בסכין, זכר להפקת הנוזל המכיל יודין ומרפא פצעים. עץ נפוץ אחר בעל פירות מאורכים הוא עץ התמרינדי, ממנו מפיקים את המשקה הנמכר גם ברחבי המזרח התיכון. מפרי צהבהב ורך שלף מיטו מול עינינו את אגוז המוסקט הקשה, ומיד הצביע על פרי האנטו האדום, ממנו מפיקים את הצבע לנקודה שמציירים ההודים באמצע המצח. הל, התברר לנו, אפשר לשים גם בתה, לא רק בקפה, וקינמון הוא תבלין מצוין למאכלי בשר ודגים. בזנגוויל אפשר לתבל הכל. תבלין הציפורן, שמשום מה הצטייר בעיני רוחנו כפרי של שיח קטן, התברר כפריו של עץ ענק. את הסיור הנפלא הזה סיימנו בכפר קטן בארוחת פירות ים ואורז מתובלת.
רוב רובו של האי זנזיבר מעובד ונטוע. הצמחייה הטבעית נכרתה לטובת מטעי הקוקוס, הבננה, המנגו ושדות התבלינים והקסבה. במהלך המאה ה־18 בוראו שטחי ענק של צמחייה טבעית לצורך גידולי הקסבה, שהיוותה את מזונם העיקרי של העבדים הרבים. בסוף המאה ה־18 יובא עץ הציפורן מאינדונסיה, ושוב נכרתה הצמחייה המקומית כדי לאפשר את נטיעתו. במאה ה־19, כשגבר הלחץ להפסיק את סחר העבדים, עלתה חשיבות התבלינים ומטעי הפרי, והיער הטבעי נכרת ברובו.
בלב האי זנזיבר נמצאת שמורה, שריד של יער טבעי שכיסה בעבר את רוב האי. השמורה, המכונה ג'וזאני (JOZANI), נקנתה ב־1950 מסוחר קרקעות ערבי על ידי קבוצה של אנשים, שהבחינו כי היער הטבעי עומד להיעלם כליל. היער הוכרז כשמורה בשנת 1960, אך בגלל ליקויים בפיקוח ממשיכים תושבי הסביבה לכרות שם עצים ולצוד בעלי חיים.
באיזור זה מי התהום גבוהים מאוד (בעונה הגשומה מגיעים פני המים לגובה של מטר מעל פני האדמה), ועיקר עצי היער הם עצים אוהבי לחות כמו דקלי שמן, ציקסים, עצי פנדנוס, דקלי רפיה, דקל תמר בר ושרכים ענקיים. באיזור ניטעו עצי מהגוני, ובהם משתמשים לבניית ספינות הדאו. פירותיהם מהווים היום חלק נכבד מהמזון לבעלי החיים המתגוררים בשמורה.
משום שכמעט כל צמחיית האי נכרתה, התרכזה אוכלוסיית בעלי החיים ביער הקטן. וזו כוללת כ־1,500 קופי קוֹלוֹבּוּס אדומים. קופים אלה נכחדו במקומות אחרים בעולם, והם חיים רק ביער ג'וזאני, כאן הם מהווים אטרקציה לתיירים.
הם מנמנמים בין ענפי העצים או מזנקים מענף לענף ללא פחד מבני אדם. צפינו במשפחת קולובוסים שמנתה כשלושים פרטים. הם התיישבו על עץ ענק וזללו עלים, פרחים ופירות לא בשלים. כשסיימו את הארוחה צרח הזכר השליט, וכולם עברו לעץ הבא. תפריטם כולל פירות ועלים צעירים של עצי דקל, תאנים, מהגוני, קוקוס ומנגו.
שמם המקומי של הקופים הללו הוא קימה פונג'ו (KIMA PUNJU), שפירושו – הקוף הרעיל. לפי האמונה, כל עץ שהקולובוס אוכל מעליו או מפירותיו, מת. מכשפות וקוסמים השתמשו באיברים של הקופים כדי לעשות כשפים. הסובלים העיקריים מאמונה זו היו כמובן הקופים. כדי למנוע את מות העצים, הרגו בהם התושבים ללא רחם. אמונה זו, כך התברר, אינה עומדת בשום מבחן מדעי. מה שעורר אותה היתה אולי העובדה שריח הגוף של קוף זה חריף בהרבה מריחם של קופים אחרים.
לצד קופי הקולובוס, חיים בשמורה אנטילופות קטנות ומיני עופות, כציפורי גן עדן בעלות זנב אדום ארוך. אך בעוד קופי הקולובוס אינם פוחדים מהמבקרים, בעלי החיים האחרים חוששים מבני אדם ונעלמים בין העצים.
נראה כי בשמורה חיים גם נמרים. ב־1994 טען חוקר אמריקני בשם סקוט מרשל, כי זיהה על פי סימנים שונים כי השמורה מהווה תחום מחיה לשלושה נמרים. בעבר חיו בזנזיבר נמרים, אבל בגלל ציד נרחב וצמצום שטחי המחיה הטבעיים של חיות אלה, נראה היה בשנות השמונים כי הם נכחדו לחלוטין. מרשל טוען כי היתה זו מסקנה חפוזה מדי. לדבריו, נתפסו כמה מהם על ידי מכשפים, בהם שלושת הנמרים שגילה בשמורה, ואולפו לחיות בקרבת בני אדם. המכשפים משתמשים ב"שירותי" הנמרים בטקסים שהם עורכים.
בזנזיבר – כך מצאנו בכתובים – שוכן המרכז האזורי של המאגיה השחורה, ופמבה נחשב למרכז הכישוף של אפריקה כולה. לפמבה מגיעים כל הקוסמים והמכשפים להשתלמות לפני שהם מתחילים לעסוק בכך. מעשי הכישוף והמאגיה השחורה מתרחשים מתחת לפני השטח, מחוץ לשליטת האיסלאם, הדת העיקרית, והתייר הלבן לרוב אינו מודע לפעילות זו.
אבל העדות לכאורה היחידה שגילינו היא כפר נופש איטלקי על החוף, מצפון לעיר זנזיבר. לכאן, מספרים תושבי המקום, מגיעות מדי שנה קבוצות מיסטיקנים מאיטליה. מכאן הם מפליגים לפמבה לשבוע של לימוד והתנסות עם הכישוף והקסם השחור. כל נסיון לברר פרטים לגבי המאגיה הזנזיברית נתקל בשתיקה רועמת. רק בעליו של מלון חוף שבו התארחנו – אנגלי שהתחתן עם אשה זנזיברית והתאסלם – הסכים לדון בנושא.
סודו של הכישוף השחור הצטרף אל התמונה הכללית של זנזיבר, שנותרה עבורנו ארץ קסומה ולא לגמרי מפוענחת. ארץ עם עבר אפל, הווה של טעמים וריחות מסתוריים, חופים אקזוטיים ואנשים יפים ומחייכים.