זמן ויהדות: בימים ההם בזמן הזה

כאיש מדע האמון על הכתבים של חכמי יוון העתיקה ידע הרמב"ם, איש המאה ה־12, כי הזמן והעולם הם נצחיים, אך כיהודי מאמין ידע כי בבריאת העולם נברא גם הזמן. בין התפישות הסותרות בחר הרמב"ם בדוֹגמה של אמונתו, אך לוּ חי בתקופתנו, ודאי היה מאושר לדעת כי המדע המודרני משיק לתורת ישראל. שלא כיוונים הקדמונים, חישבו הפיזיקאים בני ימינו ומצאו כי לזמן, כמו ליקום, יש נקודת התחלה.

התואם בין היהדות לפיזיקה המודרנית לא תם, אלא הופך פתלתול יותר ויותר. "ספר הזוהר", גדול ספרי המיסטיקה היהודית, שחובר במאה ה־13, מתאר את היווצרות הזמן והיקום באורח שמזכיר את תיאור "המפץ הגדול" (ראו כתבה בעמ' 115) על פי הפיזיקה המודרנית.

תורת "המפץ הגדול" מתארת את המצב הראשוני של היקום כנטול ממדים, כולל מימד הזמן. כל המסה של העולם היתה מרוכזת בנקודה זעירה ייחודית, שלא היתה קיימת במרחב, מכיוון שהוא עדיין לא נברא. התפשטות הנקודה הזו ותנועת חלקיקי האנרגיה יצרו את החומר הקיים ביקום ואת הזמן.

ב"ספר הזוהר", לעומת זאת, מתואר תהליך האצלה שבו מחביון האינסוף, המהות האלוהית העליונה, נולדה ספירת החוכמה. ספירת החוכמה היא כל מה שיהיה אי פעם בבריאה, אך לה עצמה אין משקל ומרחב. סמלה הוא הנקודה המתימטית, והיא איננה ממש קיימת, אלא היא יותר פוטנציאל של כל הדברים שיהיו. בעת ובעונה אחת היא גם תרכיז בלתי מובחן של כל הדברים עצמם. התפוצצותה של נקודה זו והאצלתה לספירת בינה, המכונה ים, יוצרות בתהליך האצלת הספירות את פניו השונות של אלוהים ובהמשך את העולמות הנבראים.

האם זה מקרי ששני סיפורי בריאת זמן אלה הם בעלי קווים דומים? קרוב לוודאי שכן. גם אם תורה מיסטית ותורה מדעית חולקות תיאור דומה של היווצרות הזמן, הרי שהמתודות של שני התחומים כה זרות זו לזו, עד שהניסיון לקשר ביניהם גורם עוול לשניהם. על כן אניח לחלקיקים לאוץ במאיצים, ואשוב אל הקבלה ואל תפישת הזמן שבה.

הזמן מושפע מהתנהגות מוסרית
הימים ימי אלול, ועוד מעט יסתיים מעגל זמן נוסף של עונות ושל חגים. רעיון הזמן הצריך להיווצר בכל פעם מחדש מצוי בפירושים הקבליים והחסידיים לראש השנה. לפי הקבלה, ראש השנה הוא זמן שבו יש צורך בהתעוררות שלמטה (אִתְעָרותא דִלְתָתַא) – של בני האדם, כדי שתתאפשר ההתעוררות של־מעלה (אתערותא דלמעלה) – של העולמות האלוהיים. רק אז יכול הזמן להמשיך להתקיים, ושנה חדשה תחל במעגלה המחזורי. הזמן, אם כן, אינו מהות ניטרלית, אלא קיומו מושפע מהתנהגות מוסרית.

ב"מעשה בשבעה קבצנים" מאת רבי נחמן מברסלב, אחת מפסגות היצירה המיסטית, מסופר "משל הלב והמעיין" המתאר את תהליך היות הזמן, תהליך המתקיים בכל רגע ורגע ואשר הוא המקור לכל החומר והידיעה של כל הנמצאים בתחום הזמן. על פי רבי נחמן, המעיין, מקור החיים של העולם, "אין לו זמן" – זו מהות הנמצאת מעבר לכל מציאות ולכן גם מעבר לתחומו של הזמן.

אך המעיין המקיים את העולם יכול להתקיים רק אם תיווצר זרימה מהעולם אליו, זרימה של מעשי חסד במעשה, בדיבור ובמחשבה. "חסדים אמיתיים" אלו מוחזרים מהמעיין אל העולם בצורת יחידות זמן – דקות, שעות וימים. מעשינו המוסריים הם מטבע עובר לסוחר לקבלת יחידות זמן, המאפשרות את המשך קיומו של העולם.

עוד תפישת זמן יהודית רדיקלית חבויה לה ביום השבת. השבת, מעין המצאת "זמן אנושי", היא תרומה ייחודית של היהדות לתרבות העולם. בתרבויות אחרות נעשתה חלוקת הזמן על פי תנועת גרמי השמים, שייצגו את זמן האלים, הלא הוא זמן הטבע וזמנן של עונות השנה. השבוע והשבת המסיימת אותו מופיעים על במת ההיסטוריה כהגדרה חדשה של הזמן – שבוע שאיננו רבע חודש, רבע סיבוב של הירח, אלא ששת ימי מעשה ויום מנוחה אחד.

השבת, לפיכך, היא ביטוי להשקפה שוויונית קיצונית מבחינה חברתית, הרואה ב"זמן האדם" את המפתח לחלוקת העתים. המנוחה בשבת אינה נחלת חברי אליטה ועם מסוימים, אלא נחלת הכלל. הזכויות אחידות לגבר ולאשה, לבן החורין ולעבד, לאדם ולבהמה, דבר נדיר בעת העתיקה כבימינו. אף שהשבת, המייצגת תפישת זמן מהפכנית, חוזרת מדי שבעה ימים, ואילו שאר החגים, המייצגים תפישת זמן שמרנית, מצוינים רק אחת לשנה, קדושה השבת וחשובה מהם.