ויסקי: גאווה מזוקקת

"מי החיים" הם בחרו לקרוא לו, למשקה שאוויר ההרים הוא אולי החשוב במרכיביו, שידע רב-דורות אחראי לטעמו המיוחד, שהוא צורב את הגרון ומר כלענה, אך יש מי שישלמו 500 דולר לבקבוק עם טעם וארומה מיוחסים במיוחד. זהו המשקה הסקוטי הלאומי (שבעצם לא נולד בסקוטלנד), המוצר הסקוטי הידוע ביותר ואחד המשקאות הנמכרים ביותר בעולם. אמנם כיום נראה שהוא פופולרי מחוץ לסקוטלנד יותר מאשר בתוכה, אך הוויסקי הסקוטי הוא מקור לגאווה לאומית – וגם למלחמות של כבוד מול קרובו האירי. ויכוח שבבסיסו גאווה ויוקרה ניטש בין האירים לסקוטים: מי מבין השניים הוא זה שהמציא את הוויסקי?

סגולותיו של האוויר הסקוטי
לא נעים להודות, אבל את המשקה הסקוטי הלאומי המציאו כנראה האירים. זה קרה כבר במאה החמישית לספירה, אלא שאז "מי החיים" שימשו כתרופה. המידע חצה את מיצר הים המפריד בין אירלנד לסקוטלנד, ולאחר זמן קצר החלו לייצר גם שם את השיקוי הרפואי. המטופלים גילו את ההשפעה המיטיבה, ואמנות זיקוק הוויסקי יצאה מאדינבורו אל המרחבים, העמקים וההרים של המדינה. המס הגבוה שהוטל על ייצור הוויסקי הוביל לייצור מחתרתי – מסמכים היסטוריים מגלים כי בשנת 1707 פעלו באדינבורו לבדה כ-400 מזקקות; רק לשמונה מהן היה רשיון.
מלבד ההתפתחות בתוך סקוטלנד, חלו גם תמורות אזוריות: כנימת הפילוקסרה חיסלה בראשית המאה ה-19 את בציר הענבים בצרפת, והיין הצרפתי הפך ליקר מציאות. אבל אסונות במקום אחד הם לעתים ברכה במקום אחר, וכל מי שחפץ לשתות משהו טוב, היה צריך לחפש תחליף הולם. היתה זו שעתו היפה של הוויסקי, שהחל להצליח ברחבי היבשת, וכל השאר – היסטוריה.

ויסקי סקוטי אמיתי אפשר לייצר רק בסקוטלנד. בכל מקום אחר יהיה טעמו שונה, מפני שאין סיכוי שיצליחו לשחזר בו את צירוף כל מרכיביו החשובים: שעורה שגדלה בשדות סקוטלנד, מי מעיינות זכים המשמשים לבלילה, כבול לחימום ולייבוש השעורה, מזג האוויר הקר שנדרש להבשלה נאותה, והחשוב מכולם – אוויר ההיילנדס הצלול. ואל תקלו ראש במרכיבים: מזקקות ויסקי הסמוכות מאוד זו לזו מייצרות ויסקי בטעמים שונים בתכלית, משום שהן משתמשות במים ממעיינות שונים. טעם אחר יש לוויסקי המיוצר במזקקות הסמוכות לחוף הים, שכן האוויר שם מכיל את מלח מי הים.

לכל ויסקי יש אופי וטעם, צבע וניחוח, הייחודיים למזקקה שבה הוא נוצר. הוא גם משתבח עם הזמן: ככל שזמן ההבשלה מתארך, איכותו עולה. רוב סוגי הוויסקי מבשילים במשך 12-3 שנים, אך ישנם גם מותגים בני 15 או עשרים שנה. אלו נחשבים יוקרתיים, ומחירם מגיע בהתאם גם למאות פאונדים (ולפעמים אף יותר).
תהליך הכנת הוויסקי הסקוטי, כפי שאפשר להבין, קפדני להפליא ומקפל בתוכו רצינות וגאווה מקצועית ולאומית רבה. דוגמה מובהקת לגאווה הסקוטית היא עניין הדילול במים. לפני הביקבוק מדללים את הוויסקי, אבל סקוטים שורשיים – שנחשבים לבעלי מזג גאה ועיקש – ילגמו את הוויסקי שלהם בלתי מדולל, יחד עם כוס מים. הערבוב המיוחד רק להם ייווצר כבר בפה. בכל מקרה, אם תבקשו בפאב סקוטי ויסקי עם קרח תזכו למקלחת קרה: אניני טעם וריח טוענים כי הקרח שובר את הארומה המיוחדת של הוויסקי.

בפאב אפשר להזמין גם ליקרים המבוססים על ויסקי, כמו הדראמבוי (Drambuie), הממותק בדבש. באזור ההיילנדס פיתחו המקומיים צירופים משלהם, אבל אותם לא מוצאים בפאבים ולא בחנויות. מטרת הליקרים הביתיים היתה לעזור בשמירה על הבריאות במהלך החורף הקר, ולא פחות חשוב – לאפשר לתושבים לשתות כמויות גדולות מבלי להשתכר.

מזקקת  גלנגוין. ויסקי איכותי מאז 1833 | צילום: haridas, GNU FDL

מקומו ומשמעותו של הוויסקי בחיי המקומיים הם בדיוק הסיבה שכדאי להכיר את הסמל הלאומי הזה מקרוב, לצפות בתהליך הייצור שלו, וכמובן – לטעום את התוצרת המשובחת. עשרות מזקקות לייצור ויסקי פזורות ברחבי ההיילנדס. חלקן פתוחות למבקרים, ברובן הביקור כרוך בתשלום. דמי הביקור יקוזזו, בדרך כלל, מסכום הקנייה שתערכו בחנות המזקקה בחלקו האחרון של הסיור. שם גם טועמים ודוגמים את הוויסקי שזה עתה עקבתם אחר תהליך ייצורו. את הביקור במזקקה כדאי לשמור ליום גשום (מן הסתם יהיה לכם כזה בטיול), שבו תחפשו פעילות תחת גג. אפשר להתעניין בלשכות התיירות על מיקומן של מזקקות באזור טיולכם. להלן כמה מזקקות שמומלץ לבקר בהן – באחת או בכולן, תלוי עד כמה ויסקי סקוטי הוא מי החיים שלכם.

נתיב הוויסקי: שבע מזקקות ובית מלאכה אחד
מעיינות ונחלים רבים הזורמים באזור ספייסייד (Speyside), כ-300 קילומטר מצפון לאדינבורו, מספקים את מימיהם הצלולים לתעשיית הוויסקי הענפה שבאזור. יותר מחצי מהמזקקות של סקוטלנד מרוכזות בו, ומייצרות סוגי ויסקי מהידועים בעולם. "נתיב הוויסקי" (The Malt Whisky Trail), מסלול שאורכו 112 קילומטר, מזמין את המבקרים לטייל בשבע מזקקות ובבית מלאכה לייצור חביות עץ אלון, שבהן הוויסקי מבשיל.

הנוף הציורי שבו שוכנות המזקקות אינו רק המקור למרכיבים הטבעיים שנותנים לוויסקי את הטעם הייחודי. הוא אזור נפלא לטיול, עם הרים, קו חוף יפהפה, עיירות נעימות והפתעות בדרך כמו מרכז מבקרים לעבודות יד, תצפית על דולפינים, גנים ומסלולי הליכה (Speyside Way Footpath), הנמשכים מן החוף ועד למרגלות הרי הגרמפיאן (Grampians).

מזקקת גלנפידיך: על חשבון הבית
מזקקת גלנפידיך (Glenfiddich Distillery) היא הפופולרית במזקקות של נתיב הוויסקי. בעליה מתפארים בעובדה שהיא המזקקה היחידה בהיילנדס שבה אפשר לצפות בכל תהליך הייצור, כולל הביקבוק (מזקקות אחרות מוסרות את הוויסקי שלהן לביקבוק מחוץ למזקקה). אך נראה שהפופולריות הרבה קשורה לאו דווקא לכך, אלא לעובדה שהכניסה למזקקה היא בחינם, כך שגם הוויסקי שתלגמו בסוף הביקור יהיה באמת על חשבון הבית. הכניסה חופשית.
שעות פתיחה: שני-שבת 16:30-9:30. בימי ראשון 16:30-12:00. סגור מחג המולד ועד תחילת השנה.
מיקום: על כביש A941, מצפון לעיירה דאפטאון (Dufftown), כשלושים קילומטר מדרום מזרח לאלגין.
אתר אינטרנט

בית מלאכה לחביות: מאה אלף בשנה
במהלך הטיול בנתיב הוויסקי כדאי לעצור לביקור גם בבית המלאכה Speyside Cooperage, המייצר חביות עץ אלון. בחביות אלה יעבור הוויסקי תהליך יישון (הבשלה) במשך כמה שנים. מדי שנה מייצרים שם מאה אלף חביות ואפשר לצפות בתהליך. הביקור כרוך בתשלום.
שעות פתיחה: שני-שישי 16:00-9:00 (סגור מחג המולד ועד תחילת השנה).
מיקום: על כביש A95, ליד העיירה קרייגלאכי (Craigellachie).

יבול מקומי. כמה דוגמאות לוויסקי סקוטי משובח (ויש עוד המון שלא בתמונה)

גלנגוין: טעם של מזקקה קטנה
מלבד נתיב הוויסקי יש עוד כמה מזקקות ששוות ביקור. למשל, מזקקת גלנגוין (Glengoyne Distillery), שמשמעות שמה "עמק אווזי הבר", שוכנת בעמק ירוק, בין שדות וליד מפל מים. במזקקה, שקיימת מאז 1833, מייצרים בשיטות מסורתיות ויסקי שנחשב לאיכותי ביותר. הם מיישנים אותו לפחות עשר שנים (ואפשר לקנות שם גם ויסקי בן 21 שנה). מיקומה הדרומי של המזקקה הופך אותה לנוחה לביקור למי שלא רוצה להצפין אל ההיילנדס. סיור מודרך יוצא בכל שעה עגולה החל מהשעה 10:00 ועד 16:00, והוא כרוך בתשלום. אפשר לשלב ביקור במזקקה בטיול של יום באזור, שיכלול גם את טירת סטרלינג, לוך לומונד ושיט בספינת קיטור על מימיו של לוך קטרין היפה.
מיקום: על כביש A81, מדרום לעיירה קילירן (Killearn), הנמצאת מצפון לגלאזגו.
אתר אינטרנט

נתיב הוויסקי הפך לתיירותי למדי בשל הנוף והנגישות של אזור הספייסייד (קל לקפוץ לביקור בו בדרך מאדינבורו לאינברנס), וכך גם מזקקות גדולות ומפורסמות אחרות. אלו שמעדיפים מקומות מתוירים קצת פחות ימצאו את מבוקשם במזקקות קטנות, ואוהבי ויסקי אמיתיים ירחיקו עד לאי איילֶה (Islay), בחלקה הדרום מערבי של סקוטלנד. המזקקות של איילה אינן מתוירות (כדי להגיע לאי יש לשוט במעבורת, ורבים מוותרים על התענוג), אך הן שם דבר בקרב מביני עניין. אם גם אתם משוגעים למשקה בעל הצבע החום העמוק – מצאתם את יעדכם.

לקריאה נוספת:

		ויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד מהי מולדתו של הוויסקי? היכן טעמו משובח יותר? מי מייצר אותו על פי כל הכללים המסורתיים, ומי נכנע לתכתיבי המודרניזציה והקצב המואץ? האירים והסקוטים מייחסים לשאלות אלה חשיבות עליונה ואין דבר שיענג אותם יותר מלהתווכח על כך בכל אחד מאלפי הפאבים הפזורים באירלנד ובסקוטלנד לכתבה המלאה >