כשאני חושבת על וייטנאם, הדבר הראשון שעולה בעיני רוחי הוא אורז. אורז, לא רק כמזון העיקרי, ולפעמים היחיד כמעט, של תושבי וייטנאם, אלא אורז כחיים. גידול אורז כשגרת יום, כל יום, כל עונות השנה, כל שנה, כל החיים, בכל מקום שיש בו פיסת אדמה שאפשר להציף. באזורים הכפריים של וייטנאם, חייהם של התושבים נסובים סביב מחזור הגידול של האורז. מדובר בתהליך מתמיד של זריעה, שתילה, קציר וחוזר חלילה. גידול אורז זו עבודה פיזית קשה ומייגעת, שמרביתה נופלת על כתפי הנשים. אמנם גם לגברים יש תפקיד, ולפעמים מתגייסת לעבודה המשפחה כולה, אבל העבודה הסיזיפית בשדות האורז נעשית בעיקר על ידי נשות המשפחה. בכל פעם שאני מבקרת בווייטנאם ורואה את הנשים כפופות בשדה האורז המוצף, שותלות ומעשבות, אני מברכת על גורלי הטוב שלא עשני אשה וייטנאמית.
גדלי לך אורז – שלב אחר שלב איך מגדלים אורז? לפני הכל, צריך להכין את השדה. כשקוצרים את האורז עושים זאת כך שחלק ניכר מהגבעול נשאר בשדה. אחרי הקציר מציפים את השדה במים, ובעזרת התאו המשפחתי שאליו מחוברת מחרשה בצורת שן גדולה, הופכים את האדמה. הגבעולים שנשארו בשדה נקברים בבוץ, שם הם יירקבו ויהפכו לדשן טבעי. גם צואת בעלי חיים, שאותה מפזרים בשדה לפני החריש, משמשת לאותה מטרה. לאחר הפיכת האדמה, מחברים לתאו משדדה (כלי חקלאי דמוי מסרק ענקי). עם המשדדה "מסרקים" את השדה, כדי לפורר את גושי האדמה. עבודת החריש היא נחלתם של הגברים, שאותם רואים בשדות האורז בעיקר בתחילת התהליך ובסופו. בהתחלה, הם חורשים את השדה והופכים את האדמה בעזרת התאו, ובסוף התהליך, בזמן הקציר, הם דשים את שיבולי האורז. ומה הם עושים בין לבין? מתנדנדים בערסל, מטפחים ומפנקים את התאו שלהם ומבלים עם שאר הגברים המובטלים בבית הקפה של הכפר. יש גם גברים וייטנאמים חרוצים, אבל איכשהו אני ראיתי יותר גברים בערסלים מאשר בשדות הבוציים. בזמן שהופכים את השדה מכינים גם את ה"משתלה": בוחרים את אחת מפינות השדה, או חלקה נפרדת, וזורעים בה בצפיפות גרעיני אורז שלא עברו קילוף, ששמרנו מהיבול האחרון. בזמן העבודה בשדה הגרעינים נובטים, וכעבור שבועיים-שלושה, כשתסתיים עבודת ההכנה, יהיו השתילים מוכנים להעברה למקומם הקבוע. יום השתילה הוא יום העבודה הגדול ביותר, וכל בני המשפחה מתגייסים עבורו (כולל אלה שעברו לגור בעיר ונקראים עכשיו לדגל). ראשית, עוקרים את השתילי האורז מהמשתלה. השתילים הרכים ייפגעו במידה שישהו מחוץ למים זמן רב מדי, ולכן תהליך ההעברה מהמשתלה לשדה צריך להתבצע בזריזות. השתילה חייבת להיות מדויקת: אם היא תהיה צפופה מדי, האורז לא יתפתח כראוי. אם הרווחים יהיו גדולים מדי, שטח אדמה יקר ילך לאיבוד. עבודת השתילה היא בעיקר עבודתן של הנשים. הן מבוססות בבוץ – נאחזות באצבעות הרגליים כדי לא להחליק – מפרידות את אגודות האורז, אוחזות בכל פעם כעשרה שתילים ושותלות אותם יחד בנקודה אחת. בתום היום, לכולן כואב הגב. אבל הן עדיין לא יכולות לנוח. האורז אמנם גדל לבד, אבל כך גם מה שמסביבו. רוב חקלאי וייטנאם עניים מכדי להרשות לעצמם להשתמש בחומרי הדברה. השיטה הזולה יותר היא לעשב את העשבים השוטים. וגם את העבודה הזאת תעשינה הנשים.
חום, מים וידיים עובדות חלק מהסיבה להתאוששות היא ששדות האורז חזרו להיות עסק משפחתי. כדי לגדל אורז צריך מזג אוויר חם, מים בשפע וידיים עובדות רבות. במדינה כמו וייטנאם, שבה אין לרוב האזרחים כסף כדי לרכוש מיכון חקלאי משוכלל (כמו ביפן למשל), צריך גידול יעיל להסתמך על כוח עבודה זול. ואת זה דווקא יש בשפע, בדמות בני המשפחה (בכל הגילים). שני התנאים הנוספים, מים וחום, מתקיימים גם הם בווייטנאם, אם כי יש הבדל בין הצפון והדרום. מזג האוויר החם בדרום ושפע המים מאפשרים שלושה מחזורים של גידול אורז בשנה, כל מחזור בן ארבעה חודשים בערך. בצפון, הקר יותר, האורז זקוק ליותר זמן כדי להבשיל. לכן מתאפשרים שם רק שני מחזורים בשנה של גידול אורז, ורק אחד באיזור ההרים. מי שסומך רק על הגשם, יכול לגדל רק מחזור אחד של אורז בכל שנה (הגשם יורד בחודשים מאי-אוגוסט, בעונת המונסונים). הגידול האינטנסיבי בווייטנאם מתאפשר בזכות מערכת מפותחת ומסועפת של תעלות השקיה מתוחזקות היטב, שבמהלך כל השנה מובילות מים מהנהרות השופעים אל השדות. לשיטת הגידול בהצפה יש שני יתרונות עיקריים: ראשית, לאורז דרושים מים רבים כדי להתפתח באופן המוצלח ביותר (וזאת בדיוק הסיבה לכך שלא מגדלים אורז בישראל). שנית, חלק מהעשבים השוטים לא שורדים את ההצפה, ומלאכת העישוב הופכת פשוטה יותר.
ברינה יקצורו שיטת הדיש מלמדת על מצבה הכלכלי של המשפחה: העניים יותר ישתמשו במכונה המופעלת בעזרת דוושה רגלית, כמו מכונות התפירה הישנות. בשיטה זו אפשר לדוש בכל פעם כמות קטנה, והעבודה הפיזית רבה. לאלה שהסתדרו בחיים יש מכונת דיש עם מנוע. מכניסים את האלומות מצד אחד, ומהצד השני יוצאים גרעיני האורז מופרדים מן האלומות. את האלומות משאירים לייבוש בשדה. הן תשמשנה כדשן וכמאכל לבעלי החיים. אחרי הקציר, זוכות הנשים למנוחה קצרה. אחר כך צריך לצאת שוב ולהכין את השדה לקראת הסיבוב הבא. |
