| לאחר שלושה שבועות על ציר התיירות הראשי בווייטנאם, החלטנו להצטרף לשני ישראלים לטיול אל סאפה (Sapa), עיירה ציורית הממוקמת בנוף הררי בצפון-מערב המדינה. באזור זה חיים כבר מאות שנים מיעוטים אתניים רבים, המכונים "מוֹנטַנאר" (מצרפתית "יושבי ההרים"), שאותם רצינו לפגוש. עם ערב הגענו לתחנת הרכבת של האנוי, מצוידים במטעמים שקנינו באחת המאפיות המצוינות ליד האגם המרכזי, הואן קיים, ברובע העתיק של העיר. הרכבת עזבה את התחנה בשעה הנקובה בכרטיס בדיוק קומוניסטי ראוי לציון, וכעבור עשר שעות כמובטח (לא נסיעה ארוכה במיוחד בווייטנאם), הגענו ליעדנו. צאצאי הדרקון והפיה
בעיירות סאפה ובאק הא (Bac Ha) מתקיים מדי יום שוק בוקר ססגוני, שאליו מגיעות נשות השבטים למכור את מרכולתן ולקנות מצרכים חיוניים. עבור אנשים קשי יום אלה, נראה שהשוק משמש גם נקודת חיבור לעולם המודרני. די מהר מתברר לנו שאנחנו לא הישראלים הראשונים פה ושלא "גילינו" את סאפה. נערה בבגדים אותנטיים, שזיהתה את ארץ מוצאנו, פוצחת בשיר "לכובע שלי שלוש פינות" עם כל תנועות הידיים המקוריות. הנערה אינה לבדה, ולפתע מקיפה אותנו קבוצת בנות לבושות בגדים בצבע אינדיגו (כחול כהה), המעוטרים ברקמות צבעוניות, לראשן מגבעות גליליות ולאוזניהן עדיי כסף גדולים. כולן מנסות למכור לנו תכשיטים ועבודות יד רקומות. כל בקשה לתצלום נענית בתעריף דולרי, שמעמיד את כשרון המיקוח שלנו במבחן. מכירת מזכרות ועבודות יד לתיירים, בשוק ומחוצה לו, החלה להיות מקור הכנסה לבני השבטים השונים עם התפתחות התיירות בווייטנאם. בהתחשב בכך שבעבר הם התפרנסו בעיקר מציד ומחקלאות של ביעור יערות, שגרמו להרס סביבתי רב, הרי שכניסתם לענף התיירות מבורכת. אולם בצד הברכה, נראה כי התיירות גם מאיימת על תרבות השבטים, בעיקר עבור הדור הצעיר הנמשך לדפוסי התנהגות מערביים, שעלולים להביא לקריסת התא המשפחתי והמסגרת השבטית. לנוכח התופעות הללו, מנסות רשויות שימור ואיכות הסביבה להכשיר את הצעירים לעבוד כמדריכי טיולים ולתעל את זרימת התיירים למקומות נוספים. העיירה באק הא, למשל, השוכנת ממזרח ללאו קאי, התפתחה כאלטרנטיבה לסאפה, שיש הגורסים כי הפכה תיירותית מדי. תיירותית או לא – השוק בסאפה, על שלל הירקות, הדגים הבשר והצדפות, כשבין הסוחרים והקונים נראות הגלימות הכהות והמצנפות האדומות, הוא מראה צבעוני שמותיר רושם עז ותמונות רבות לאלבום. בכפר של לובשי השחורים לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך ברכב שטח ישן וצפוף, ארבעה ישראלים, נהג מקומי ומדריכה צנומה בשם הא. למרות הנדסת האנוש הלא נוחה התגלה הרכב כבעל עבירות מרשימה בדרכים הצרות והבוציות. כשירדנו ממנו והתחלנו לצעוד לעבר כפר של שבט המונג החלו הערפילים להתפזר, והנוף של עמק נהר הפרחים נפתח בפנינו. הא המדריכה התקשתה להאמין שנהר קטן זה בקנה מידה וייטנאמי זהה ברוחבו לגדול נהרות ישראל.
את ההרים מעטרים כפרים קטנים עשויים עץ ובמבוק. בתי הלבנים היחידים הם בית הספר, שדגל וייטנאם מתנוסס מעליו, והכנסייה באחד מכפרי ההמונג, אולם יש בקתות שכבר המירו את גג העשב בגג עשוי פח גלי, ששולח קרן מסנוורת כאשר השמש מציצה בין הערפילים. הא מסבירה כי כפר זה של בני שבט ההמונג השחורים מחולק לשניים: חלק אחד של בני השבט הנוצרים וחלק אחר של אלו שעדיין דבקים באמונתם האנימיסטית המסורתית (קיומן של ישויות בחיות, בצמחים ובדוממים). בני הכפר הנוצרי המירו את דתם לפני עשרות שנים, בעת שפעלו באזור מיסיונרים צרפתים, לא מעט בזכות מתן שירותי רפואה וחינוך. בינתיים נראה שהנצרות השתרשה פה היטב, וכעת הכומר בכפר הוא מקומי. לבושם הכהה של בני השבט והכיפות השחורות שלראשי הגברים יוצרים אצלנו תחושה כאילו הגענו לביקור בקהילת יהודי וייטנאם. גם כאן מנסות הנשים המקומיות למכור לנו בגדים רקומים, אולם הן מעודנות הרבה יותר. הבגדים הנתפרים על ידי נשות הכפר מצמח האינדיגו צובעים את ידיהן ורגליהן בכחול כהה. התחנה הבאה היא בית הספר של הכפר, שם אנו פוגשים במורה של ילדי השבט. הכיתה שבה הוא מלמד את הילדים בשעות הבוקר וייטנאמית וחשבון משמשת אותו למגוריו עם אשתו ובנו הפעוט. בצהריים מסתיימים הלימודים, ועשרות הילדים הקטנים משתעשעים בחוץ. הגדולים יותר לומדים בחטיבת הביניים שבמעלה ההר, מרחק של כמה קילומטרים תלולים, לשם הם נדרשים לטפס מדי יום ביומו. אלוף האלופים זוכה בדם
במוקד האירועים של ההילולה עומדים שני גברים בני שבט הזאי, שמקל במבוק עבה מחבר אותם בבטנם, והם צריכים בעזרת שרירי הרגליים והבטן ובאמצעות מקל הבמבוק להדוף את יריבם אל מחוץ למעגל. במעגל הסובב את המתמודדים עומדים זקני הכפר, הנשים והילדים ומעודדים בקול גדול. עד מהרה מתרחב המעגל כשצעירים סקרנים מבני ההמונג מצטופפים לכדי טבעת חנק שחורה ומנסים לצפות במתרחש. עודנו משתאים מהמחזה, ולאתר החגיגה ממשיכים לנהור כפריים רבים: צעירים מטפסים לראש הגשר המתוח על הנהר כדי להיטיב את זווית הראייה, והגשר עצמו נמלא סקרנים, עד שהוא נראה כעומד להתמוטט. אנחנו, שלא קיבלנו הזמנה רשמית להצטרף לסעודה שההכנות לה היו בעיצומן, פנינו ממשיכים בדרכנו ומטפסים דרך יער במבוק סבוך ומוצל. אחרי מפל שופע, חציית גשר מט ליפול וטיפוס מפרך אנו מגיעים לכפר של שבט הדזאו, שממוקם בגבהים, שם נוהגים בני השבט לגדל ירקות ופירות, חזירים, תאואים ופרות. אנו ממשיכים בטיפוס המפרך, כדי לפגוש את הנהג שמחכה לנו. על המאמץ הפיזי מפצים הנוף המדהים והעובדה שלפנינו טיפסה זקנה מקומית, עם סל גדול עמוס גזרי עץ להסקה התלוי ברצועה על מצחה. חזקים הרבה פחות ממנה, כנראה, אנו מסיימים את דרכנו ברכב רוסי קטן ואמיץ שלוקח אותנו כל הדרך לעיירה סאפה, למקלחת חמה ולישון. |
סביב העיירות סאפה ובאק הא בצפון וייטנאם פזורים כפריהם של שבטי ההרים. בשבילים ההרריים אפשר לפגוש את בנות שבט הזאי במטפחות ראש ססגוניות ואת בני המונג בבגדים כהים וכיפות שחורות עודכן 21.5.18 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 393
[name] => וייטנאם
[slug] => vietnam
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 393
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 93
[filter] => raw
[term_order] => 0
))