וויילס – היי און וואי – בירת הספרים

ריצ'רד בות בטירתו. כשהוא אינו עוסק בענייני ממלכתו או ביחסי ציבור, הוא מוכר ספרים

או ביחסי ציבור (במקרה שלו זה בעצם אותו דבר), ריצ'רד בות הוא מוכר ספרים. לא סתם מוכר ספרים: ראש וראשון למוכרי הספרים בעיירה של מוכרי ספרים.
ב־1961 פתח בות את חנות הספרים הראשונה שלו בהיי און וואי, וכיום הוא חולש על כמה וכמה חנויות ספרים בעיירה, שהמפורסמת מכולן היא טירת היי (Hay Castel). הטירה – מבנה עתיק וקודר מהמאה     ה־16 – היא חנות ספרים ענקית וספינת הדגל של בות, אם לא של העיירה כולה. אבל בות הוא הרבה יותר מאשר מוכר ספרים. הוא האלכימאי שמצא את אבן החכמים שהופכת נייר לזהב. בזכותו הפכה היי און וואי (או פשוט היי, כפי שהתושבים אוהבים לקרוא לעירם) לבירת הספרים המשומשים של העולם.
מלבד כמה בתי ממכר הכרחיים אחרים – מאפייה, בית מרקחת, מעדנייה – כמעט בכל החנויות בהיי מוכרים ספרים. חלקן קטנות, המתמחות בתחום ספציפי: ספרי מתח ואימה, ספרי מדעי הטבע או ספרות ילדים; אחרות הן האנגרים ענקיים של ספרים, למשל אולם הקולנוע של העיירה, שהוסב למחסן ספרים עצום ומאורגן להפליא. ויש גם חנויות של גימיק, כמו זו שמוכרת את כל הספרים בחנות במחיר אחיד של לירה סטרלינג אחת.
מכל רחבי תבל עולים לרגל להיי אוהבי ספרים, מחפשי מציאות, סוחרי ספרים משומשים, ספרנים וסתם כאלה שבאו להתרשם. מספר התיירים שמגיעים לעיירה גדול במאות אחוזים ממספרם של אלה שפוקדים עשרות עיירות דומות לה ברחבי וויילס, שגם להן – כפי שמציין המלך – יש נופים יפים, אנשים נחמדים וסמטאות ימי ביניימיות מקסימות לא פחות. בין רבע מיליון לחצי מיליון תיירים בשנה מבקרים בעיירה, בין השאר במהלך הפסטיבל המקומי שמתקיים מדי שנה בסוף מאי. התיירים מספקים פרנסה לא רק לחנויות הספרים הרבות, אלא גם לצימרים ובד אנד ברקפסטים, מסעדות, בתי קפה וחנויות מזכרות, עתיקות וחפצי נוי. במציאות מוכת האבטלה של בריטניה בכלל ושל וויילס בפרט זה הישג שאין לזלזל בו.

יום עצמאות פרטי
ריצ'רד בות יודע שכל זה יפה וטוב, אבל אין די בכך. לא מספיק להיות טוב. צריך גם יחסי ציבור, ואת זה בות מספק מלוא חופניים. באחד באפריל 1977 פרשה היי און וואי מבריטניה והכריזה על שלטון עצמי בראשותו של ריצ'רד בות, כמובן, הוגה תוכנית ההפרדה. הצהרת העצמאות נחגגה ברוב פאר והדר עוד באותו היום, שנחשב בהיי לא רק לחגם של השקרנים (ושל השוטים שמאמינים להם), אלא גם ליום העצמאות המקומי.
חגיגות הפרישה לוו במסיבת רחוב גדולה, עם הרבה אלכוהול וזיקוקין די־נור, בהשתתפות כל תושבי העיירה, בסביבות 1,500 איש. אחת מאורחי הכבוד הבולטים היתה אפריל אֶשְלי, טרנסג'נדרית בת המקום ואחת הראשונות בבריטניה שעברו ניתוח לשינוי מין. דמותה התנוססה על כרזה ועליה הכותרת:

"אם אני יכולתי לעשות שינוי, גם הֵיי יכולה!". כיום חיה אשלי בארצות הברית, אבל היי עדיין גאה בה: המקומיים אומרים שבכל פעם שהיא באה לביקור היא מתקבלת בחמימות, וגם אתר האינטרנט של העיירה מציין זאת בגאווה. בות אומר שהיא נעשית יפה יותר עם השנים.
באוטוביוגרפיה שלו, "My Kingdom of Books", מתאר בות את השתלשלות העניינים שהובילה להכתרתו: "ב־1975, יובל ה־400 לפלישה האנגלית לאירלנד, חשבתי לערוך מחווה. רציתי להזמין את האָיי.אר.אֵיי, המחתרת לשחרור אירלנד, לכבוש את טירת היי. מסיבות מובנות ויתרתי על זה, כדי שלא יאשימו אותי בבגידה. אבל הרעיון המשיך לקנן במוחי, וזה כנראה מה שגרם לי להצהיר באוזני עיתונאי מה'סאנדיי מירור' שהיי עומדת לפרוש מבריטניה. 'האם האנשים תומכים בך?', שאל. 'כן. כולם בעד', אמרתי לו, על אף שהרעיון צץ במוחי רק חמש דקות קודם לכן. 'אז נשלח צלם', אמר. כשבא הצלם תלינו דגל, ו־12 עובדים מצוות החנות שלי עשו פוזות והשמיעו שאגות בחזית הטירה. התצלום התפרסם ב'סאנדיי מירור', ומיד לאחר מכן פנו אלינו מכל עיתון

היי און וואי – כמעט בכל החנויות בעיר מוכרים ספרים, ומבקרים בה יותר מרבע מיליון תיירים בשנה

ותחנת טלוויזיה באיים הבריטיים, כשכולם מנסים להבין מה לעזאזל קורה פה". את חותמת האמינות הסופית למהתלה סיפק בבלי דעת אחד הפוליטיקאים הבכירים של המחוז, שהגיב ברצינות גמורה לפרובוקציה והודיע: "היי לא תפרוש מבריטניה".
הגימיק הצליח. האקט – שהיו כאלה שהתקשו להחליט אם הוא בדיחה, מתיחה או פארודיה על חלומות הפרישה מבריטניה של בדלנים בסקוטלנד ובוויילס – עורר הרבה תגובות, כצפוי, הביא הרבה תקשורת להיי ותרם ליחסי הציבור שלה. שמה יצא למרחקים, ואנשים התחילו לנהור למקום.
הקהל הטבעי של העיירה הוא חובבי קריאה, שנהנים מההימצאות בין ספרים, מהמבחר הגדול – ממציאות זולות להפליא ועד ספרים נדירים ויקרים במיוחד – ומחברתם של אנשים דומים להם. את אלה קל לזהות: הם נכנסים להרבה חנויות, יושבים על הרצפה או נשענים על הקירות ומעיינים בספרים. סימן ההיכר המובהק ביותר הוא השקיות עמוסות הספרים שהם סוחבים. לרוב הם נשארים יותר מיום אחד. המבקרים המזדמנים נכנסים לשתיים־שלוש חנויות, קונים ספר או שניים, לא בהכרח נשארים ללון ומסתובבים עם שקיות ספרים בגודל קטן עד בינוני. הסוג השלישי לא קונה ספרים כמעט בכלל. אלה תיירים ששמעו על המקום, עברו בסביבה וקפצו להציץ בתופעה, בדרך למקום אחר.

בות מעניק תוארי אצולה
כדאי להישאר ללילה או יותר אם רוצים לחוות את האווירה המיוחדת של המקום. רבים מהבתים גדולים ועתיקים למדי, מהימים שבהם היה מקובל לבנות בתים גדולים למשפחות גדולות. לא זול להחזיק בתים כאלה כיום, ורבות מהמשפחות המקומיות משכירות חדרים לתיירים לצורך השלמת הכנסה. אנחנו זכינו להשתרע במיטות אפריון נוחות להפליא, מקושטות בגילופי עץ מתחילת המאה הקודמת, עם נוף יערות מחלון אחד ומראה גן פורח מהשני. אכלנו ארוחת בוקר מופלאה בכלי כסף מצוחצחים על גבי מפה צחורה ומעומלנת, וכל זה תמורת מחצית הסכום שהיינו משלמים במלון סוג ב'.

עוד סיבה להישאר ללילה היא טיול לילי בין חנויות הספרים המוארות יפה ושפע בתי הקפה והמסעדות הטובות, הרבה מעבר למקובל בעיירות מסדר גודל כזה באנגליה. בהרבה מסעדות אפשר לראות אנשים יושבים מול השולחן כשאפם נעוץ בספר, ויש גם מקומות כמו ה־Book Search Cafe, שמציע לא רק אוכל מצוין ובר משקאות נחמד, אלא גם שירות של חיפוש ספרים באינטרנט, שיבוצע על ידי המלצרים המיומנים והאינטליגנטים בזמן שאתם אוכלים.
כאשף יחסי ציבור, בות יודע שאין די בזבנג וגמרנו. רושם צריך לתחזק בקביעות, ובות אכן טורח לספק אטרקציות חדשות לבקרים. באחד באפריל 2002, יובל ה־25 לפרישה מבריטניה, בא לעולם גימיק חדש. בות ערך טקס חגיגי, ובמהלכו חילק תוארי רוזנים, דוכסים ואבירים בשפע. איך נעשים דוכס? פשוט מאוד. תמורת חמישים לירות סטרלינג (ועוד שלושים לירות דמי הרשמה) מקבלים מגילה מנייר משובח, בכתב מסורתי מסולסל ובחותם מלכותי, שבה מוצהר קבל עם ועולם שנושא תעודה זו הוא דוכס של היי און וואי.
מי שהמחיר מוגזם בעיניו יכול להסתפק בתואר ברון (35 לירות סטרלינג ועוד שלושים)  או אביר (25 לירות סטרלינג ועוד שלושים). דמי ההרשמה הם גם דמי השתתפות בטקס, והם כוללים יין, ארוחת מזנון מפוארת בחצר טירת היי ותרומה לשיפוץ טירתו של המלך, שעם כל הכבוד, באמת זקוקה לשיפוץ יסודי. יש בה אגפים הרוסים למחצה, כמה חלונות נטולי זגוגיות החסומים בקרשים וקשתות מטות לנפול ומכוסות קיסוס, מה שרק מוסיף למראה הגוֹתי הרומנטי שלה.
הטירה ניצבת על גבעה קטנה, ואפשר לראות אותה מכל מקום בעיירה. היא מוארת גם בלילה, ושעריה פתוחים תמיד. בחצר ניצבים תחת כיפת השמים מדפים קצת חלודים ועליהם מאות ספרים משומשים במבחר נושאים. זוהי "חנות היושר" (Honesty Shop). אין מוכרים במקום. על כל ספר רשום המחיר, בצד יש קופסה לתשלום, וזהו. בות אומר שהשיטה עובדת: אנשים משלמים גם כשלא משגיחים עליהם. בתוך הטירה יש חללים נוספים, שבהם פועלות במקביל כמה חנויות ספרים עם מוכרים.

המלך מאמין בעיר הקטנה
מדרגות עץ תלולות מוליכות אל הקומה העליונה, שם שוכנים חדריו המלכותיים אך המבולגנים של הוד מלכותו, שמואיל בטובו לקבל אותנו לראיון. לכבוד המפגש והצילומים הוא עוטה ברוב טקס את הגלימה ואת הכתר, מתיישב על כס המלכות ועונה לשאלות בטון חמקמק לפענוח: קשה לדעת בוודאות מתי הוא מדבר בצחוק ומתי ברצינות, אם בכלל. אחרי הצהרת העצמאות ההיסטורית שאלו את בות אם זה רציני. בות ענה: "מובן שלא, אבל זה עדיין הרבה יותר רציני מהדרך שבה מתנהלת פוליטיקה אמיתית!".
בות לא מוכן להחמיץ הזדמנות לרדת על פוליטיקאים. כך, למשל, הוא מתאר את הממשלה שהרכיב לעצמו בהיי: "הקבינט שלי נבחר בתוך חמש דקות בפאב המקומי. רובם לבשו ג'ינס, ואחוז גבוה מתוכם היה נהגי משאיות. מקנריק, הסקוטי שעובד במחצבה, מונה להיות אחראי על הקשרים עם סקוטלנד. המשרד לעניינים וולשיים נתפס על ידי מהנדס וולשי לאומני. נורמן רדקליף שתה כל כך הרבה, שלא הצליח לזכור אם הוא ראש הממשלה או שר הביטחון – ממש כמו בממשלה אמיתית".

על אף ההתבדחויות, בות אינו ליצן. מאחורי האקט המשועשע מסתתרת לא רק יוזמה שיווקית, אלא גם ביקורת חברתית על ביורוקרטיה שזוללת את כספי האזרחים, על ארגונים גדולים שבולעים עסקים משפחתיים קטנים ועל ההזנחה רבת השנים של בריטניה את וויילס. הפרישה ההזויה מבריטניה היא בעצם קריאת תיגר על המוסכמה המובנת מאליה, שלפיה הגדול בולע את הקטן, ולאחרון אין הרבה מה לעשות נגד זה. "אנחנו יכולים לקחת את גורלנו במו ידינו", אמר בות לשכניו ולעמיתיו, "ולחזור אל היוזמה המקומית, אל העסקים הקטנים ואל הלחם שנאפה במאפייה הביתית. המשאבים של העיר ושל סביבתה צריכים לשמש את תושבי האיזור. תיירים יבואו מכל העולם לקנות ספרים, והם יקנו את התוצרת המקומית שלנו, לא סחורה מיובאת ממפעלים מהחוץ".
השיטה הוכיחה את עצמה. היי היא היום עיירה משגשגת והעסקים בה רווחיים. "אני מאמין בניהול עצמי בקנה מידה קטן", אומר בות. "זה האקלים שבו מגיעות ציביליזציות לשיאן, כמו הפוליס היוונית במאה החמישית לפני הספירה או דוכסות־עיר קטנה בתקופת הרנסאנס. בתקופה המודרנית אנחנו הורסים את הערים הקטנות. אני מאמין בכלכלה של עיר קטנה, אני מאמין במזון טוב שבא מעיירות קטנות ולא בייצור תעשייתי המוני. כאן בהיי אנחנו חוזרים לתרבותנו המסורתית. אני רוצה לחיות בעיירה קטנה שיש בה גם חיות ואיכרים, ושהאיכרים יהיו משכילים, אבל לא יותר מדי. לא, זה היה סתם בצחוק. אם אין השכלה, אין דמוקרטיה. נכון שאנשים קוראים היום פחות מאשר בעבר, אבל גם אם הם עצמם לא קוראים, הם רוצים שילדיהם יקראו".
בעקבות ההצלחה הועתק המודל של היי למקומות אחרים בעולם. עיירות ספרים דומות קיימות בסקוטלנד, בגרמניה, בנורבגיה, בבלגיה, בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ואפילו במלזיה ("למה לא תקימו עיירת ספרים גם בישראל?", תוהה בות, "זה יכול להועיל לתיירות שלכם"). בעקבות ההתפשטות הרב יבשתית והפיכתה של היי למרכז הסחר העולמי בספרים משומשים העניקה העיירה לבות באפריל 1998 תואר קיסר. הטקס החגיגי הסתיים בברכה המסורתית "אל נְצור את המלכה" ובתוספת המסורתית פחות "וגם את המלך ריצ'רד".