התחממות גלובלית – דרך מקורית להתמודדות

על פי התיאוריה המקובלת, בהירוּת השמש – מונח שמציין את כמות הקרינה הנפלטת מהשמש במשך שנייה אחת -הולכת וגדלה בהדרגה. בעוד כמיליארד שנים תגדל בהירות השמש בכעשרה אחוזים, תהליך שיגרום להתחממות קיצונית של כדור הארץ ויהפוך את החיים בו לבלתי נסבלים.

תסריט הבלהות הזה צפוי אמנם להתממש רק בעתיד הרחוק, אולם יש מי שכבר חושב על דרכי מילוט. מדענים מאוניברסיטת קליפורניה בארצות הברית הציעו באחרונה דרך מקורית להתמודד עם הקטסטרופה העתידית. שלא כצפוי, הם אינם מציעים להימלט לכוכב רחוק ולהשאיר את הפלנטה מאחור, אלא פשוט לקחת את הפלנטה עימם. הרעיון של החוקרים הוא להסיט את כדור הארץ ממסלולו הנוכחי למסלול רחוק יותר מהשמש באמצעות משאב טבעי, זמין ומוכר – כוח הכבידה.

כבר כמה שנים שמדעני חלל מנצלים את כוח הכבידה של הפלנטות לצורך האצת חלליות המכוונות ליעדים רחוקים במערכת השמש. התהליך מתבצע בערך כך: כאשר חללית מתקרבת לכוכב לכת, כוח הכבידה שלו מגביר את מהירותה בצורה ניכרת תוך כדי עיקום מסלולה. בהתאם לזאת, נתיב החללית מחושב כך שהיא תעבור קרוב לכוכב ותימשך על ידי כוח הכבידה שלו לכיוון המיועד. האנרגיה הנוספת שהחללית מקבלת מכוכב הלכת באה "על חשבונו". במלים אחרות: מהירות הכוכב מואטת. אולם מאחר שלכוכב יש מסה אדירה, אין להאטה הזאת כל משמעות.

במקרה של כדור הארץ מציעים המדענים לשנות בהדרגה את מסלולו סביב השמש באמצעות אסטרואיד ענקי, בקוטר של כמאה קילומטר, שיוסט בכל פעם באמצעות רקטות זעירות למסלול שיחלוף קצת לפני כדור הארץ. במצב הזה תעבור חלק מהאנרגיה המסלולית של האסטרואיד לכדור הארץ, הפלנטה שלנו תתרחק מעט מהשמש, וכך יוכלו תושביה העתידיים ליהנות מאקלים נעים עוד כשישה מיליארד שנים.

דחליל ממוחשב
בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־18 התחוללו בצרפת אירועים היסטוריים דרמטיים, שהביאו להחלפת המשטר הישן וזעזעו את העולם כולו. במקביל לאירועים הללו, שנודעו בשם המהפכה הצרפתית, התרחשה במדינה מהפכה אחרת – פחות ידועה, אבל לא פחות חשובה, לפחות במה שנוגע להשלכות שהיו לה על עולם התקשורת.

ראשיתו של הסיפור בכומר ומהנדס צרפתי מוכשר בשם קלוד שַאפֶה, שחיפש שיטה להעביר בזמן קצר מידע למרחקים ארוכים. דרך העברת המידע שהיתה מקובלת באותם ימים היתה דומה לשיטות שהיו מקובלות בעולם העתיק, והמהירות שבה הועברה האינפורמציה ממקום למקום היתה תלויה במהירות הסוס שהביא את השליח עם הבשורה.

הרעיון של שאפה היה להקים על ראשי גבעות מעין מַשדרים ויזואליים – תחנות שיהיו מבוססות על שימוש בטלסקופים יחד עם שפת סימנים חדשה. בכל תחנה הוצבו קורות עץ, מסודרות בצורה שמזכירה דחליל גדול, ומשני צדי הקורות היו מחוברים לוחות עץ, שאליהם הוצמדו לוחות נוספים עם דגלונים. באמצעות שינוי הזוויות של הקורה ושל הלוחות אפשר היה ליצור צורות רבות ושונות, שכל אחת מהן ייצגה אות או סימן כתוב אחר. הדחליל זכה לכינוי סמאפור (semaphore, ביוונית: נושא סימנים), ומפעילו, שהיה מצויד בספר קודים מיוחד, יכול היה לשלוח הודעות או לקבלן תוך כדי צפייה בטלסקופ בסמאפור הסמוך. לאחר תרגול קצר יכלו מפעילי הסמאפורים לפענח מסרים ולשדרם במהירות גבוהה יחסית.

בשנת 1794 פעלו בצרפת שלוש תחנות מידע במקומות גבוהים, במרחק של 16־20 קילומטר זו מזו. אחת ההצלחות הראשונות שלהן היתה באוגוסט של אותה שנה, כאשר תחנת הסמאפור בפריז קיבלה בתוך פחות משעה את הידיעה על כיבוש העיירה קונדה סור לסקו (Conde-sur-l'Escaut) מידי האוסטרים.

הצלחת הסמאפורים היתה דרמטית. המערכת הופעלה על ידי פקידי מדינה, שלבשו מדים מיוחדים. ב־1852 היו ברחבי צרפת לבדה 556 תחנות פרושות לאורך 4,800 קילומטר, שקישרו בין פריז לבין שלושים ערים אחרות. שמה של שיטת התקשורת הוויזואלית הזו הגיע במהירות לכל רחבי אירופה, ובאמצע המאה ה־19 פעלו רשתות סמאפורים במרבית שטחה של אירופה, בחלקים נרחבים של ארצות הברית ושל רוסיה ואפילו במצרים.
הסמאפורים עברו שינויים והותקנו בהם שכלולים רבים, אלא שזמנם היה קצוב. ממש באותן שנים החלה להתבסס בעולם טכנולוגיה חדשה, שהשתמשה בזרם החשמל ונקראה טלגרף. רשתות הטלגרף, יעילות ומהירות הרבה יותר, שלחו את הסמאפורים לבתי הקברות של הטכנולוגיות הישנות. עם הופעת רכבות הנוסעים הראשונות, בשנות העשרים של המאה ה־19, החלו לצוץ בהדרגה סמאפורים מסוג שונה, שהוצבו בתחנות הרכבת ונועדו לסמן לנהגי קטרים אם המסילה פנויה. הסמאפורים הפכו במהירות לחלק בלתי נפרד מהנוף של עולם הרכבות, עד שהוחלפו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים במערכות תקשורת מודרניות.

אולם גם בכך לא תם סיפורם של נושאי הסימנים הללו. לא רבים יודעים כי המחשב המודרני נושא עימו עדות מוחשית לסמאפורים של פעם. מדובר בפרוטוקול, המכונה סמאפור ופועל על פי עיקרון דומה, שמטרתו להביא לסינכרוניזציה בין שתי תוכניות מחשב ה"נלחמות" באותו זמן על אותו משאב במערכת. לדוגמה, כאשר שתי תוכניות צריכות להשתמש במדפסת באותו זמן, הראשונה – אם להשתמש בשפה ציורית – "מרימה" סמאפור, וכאשר השנייה מבחינה בסימון, היא מיד "הולכת לישון". היא "מתעוררת" רק כשהתוכנית הקודמת "מורידה" אותו.

שובו של הבודהא
במרץ 2001 עוררה הטאליבן, התנועה האיסלאמית הקיצונית השלטת באפגניסטן, מחאה וזעם בעולם כולו בעקבות הרס שיטתי של פסלי בודהא. מטרתם העיקרית היתה צמד פסלי ענק מרהיבים בני אלפיים שנים, החצובים

פסל של בודהא מטריא (metrya) – זה שעתיד לבוא בקרוב – מנזר טיקסה, לדאק

בצוקי סלע גירי בבאמייאן (Bamiyan) שבמרכז המדינה. שר התרבות של אפגניסטן טען כי הפסלים הם אנטי איסלאמיים, והוסיף שלצורך הריסתם ישתמשו אנשי הטאליבן "בכל אמצעי הרס שיהיה בו צורך". והם אכן לא בחלו באמצעים, מחומרי נפץ ועד לפגזי תותחים וטנקים.

אולם מתברר כי לא קל להרוס תרבות בת יותר מאלפיים שנה. במקרה – ויש המאמינים כי אין זה מקרה – הצליחו בחודשים האחרונים כמה קבוצות של ארכיאולוגים לחשוף אתרים חדשים של פסלי בודהא במקומות שונים בעולם. הירחון האמריקאי "דיסקבר" מדווח על צוות המוזיאון הלאומי לעתיקות ברפובליקה הסובייטית לשעבר טג'יקיסטאן, שהשלים באחרונה שחזור של אחד מפסלי בודהא העתיקים בעולם. הפסל, שגילו נאמד ב־2,500 שנים וגובהו מגיע לכ־15 מטרים, יוצג במוזיאון העתיקות במהלך הקיץ. במקום אחר, בעיר דאורקותהאר (Deorkothar) שבהודו, סיימו זה לא כבר ארכיאולוגים מקומיים עבודות חפירה, שבמהלכן נחשף מרכז בודהיסטי חשוב מהמאה השלישית לפני הספירה.

וזה לא הכל: בימים אלה עוסקים ארכיאולוגים בריטים בחפירות בעיר טילאוראקוט (Tilaurakot) בנפאל, המזוהה על ידי כמה היסטוריונים כעיר האגדית שבה בילה בודהא את ימי נעוריו. באיזור התגלה אתר מהמאה השישית לפני הספירה, התקופה שבה כנראה חי בודהא. ולבסוף, במקדש בנטיי קדיי (Banteay Kdei) שליד העיר אנגקור וואט (Angkor Wat) בקמבודיה התגלה אתר ובו 103 פסלוני בודהא בגובה של כמטר אחד. רוב הפסלים נמצאו כרותי ראש, כנראה כתוצאה מפעולותיה של תנועה אנטי בודהיסטית שפעלה בקמבודיה בסביבות המאה ה־13.