הרי געש בניו זילנד: ענן לבן בים הדרומי

קופ מגיע לארץ ההרים
המרחק בינה לבין יבשות אחרות שמר על ניו־זילנד גם מפני המזיק הגדול מכולם – האדם. יום אחד, מספרים המאורים, לפני כ־700 שנים, יצאה מאיזור טהיטי קבוצת דייגים ובראשה הנווט המפורסם קופ (KUPE). הם היו בדרכם לצוד תמנון ענק שהיה נוהג לגנוב את הפתיונות ולהפריע להם במלאכת הדיג. הם הרחיקו מעבר למקום שבו שוקעת השמש והגיעו לארץ הררית גדולה, בלתי מיושבת ומאוכלסת בציפורים בלבד. הם קראו לה אאוטארואה (AOTEAROA).
בסביבות המאה הראשונה לספירה החלו מתיישבים פולינזיים לאכלס את האיים המנקדים את מרכזו של האוקיינוס השקט. כשהם מפליגים בסירות קאנו גדולות, חצו נוודי הרוח הללו אלפי קילומטרים בים הפתוח. וכך גילו ויישבו שטח אדיר, היוצר משולש שווה צלעות, שאורך כל אחת מהן כ־8,000 קילומטרים.
במאה ה־13 יצאו כמה אנשים בסירות קאנו, כנראה מטהיטי, עברו 6,000 קילומטרים ונחתו על חופי אאוטארואה, ארצו האגדית של קופ – ארץ הענן הלבן הארוך. אנשי הקאנו ידעו כי היא קיימת אי שם לפי מעופן של להקות הציפורים מעל ראשיהם בתחילתו של כל קיץ, בדרכן דרומה. הם שייטו בעזרת הרוחות המזרחיות הנוחות, הנושבות בעונת הקיץ. העופות הנודדים סייעו להם לנווט, וכוכב נוגה (ונוס) שמופיע בתקופה זו לכמה שעות מדי לילה בכיוון דרום־מערב היווה את נקודת ההתייחסות הקבועה, כדי לשמור על כיוון ההפלגה.
עד לפני 700 שנים לא הכירה אדמת האיים את האדם, אך המקום נחשב לאחד המעניינים והיפים ביותר לא רק בזכות הבידוד. קו הגבול בין הלוח הפסיפי ללוח ההודי־אוסטרלי חוצה אותה, ופעילות טקטונית מסיבית הותירה את חותמה לכל אורך ניו־זילנד. באי הדרומי הרימה תנועת הלוחות רכס מרשים במקביל לקו החוף המערבי. הוא מתנשא עד כ־4,000 מטרים מעל פני הים. כמה מאות קילומטרים צפונה משם צונח הלוח הפסיפי אל מתחת ללוח ההודי־אוסטרלי ויוצר בכך את אחד האזורים הוולקניים הפעילים בעולם.
טיסה קצרה במטוס קל הביאה אותי מוולינגטון הבירה לנלסון, בצפונו של האי הדרומי. בשדה התעופה חיכה לי ג'ים יאנג, חברי מן המשלחת לאוורסט. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא עזב את מחנה הבסיס שלמרגלות ההר, לאחר ששבע מאצבעות ידיו קפאו. ג'ים ממוצא מאורי ומכיר את כל פינות האי הדרומי. הוא הציע לקחת אותי לאורך החוף המערבי, או כמו שהוא קרא למקום: "ארצו של אלוהים".
יצאנו מנלסון מערבה, לאורך מפרץ טסמן. מטחי גשם אלכסוניים היכו בזעם על מי המפרץ האפורים ועל הארץ הירוקה הסוגרת עליו משלושה עברים. חוות בודדות זרועות לאורך הדרך ועדרי כבשים, פרות וצבאים רעו משני צידיה. היינו בדרכנו למקום בו נחת קוק בפעם הראשונה.

הציפור הגדולה של קוק
בתחילת אוקטובר 1769 הטילה ה"אנדוור" (ENDEAVOUR) עוגן. וכך כתב קוק באותו יום ביומנו: "ראינו במפרץ מספר סירות קאנו, אנשים על החוף ומספר בתים. הארץ לאורך החוף גבוהה, וצוקים לבנים יורדים ממנה אל הים. רחוק יותר, פני היבשה הרריים ומכוסים ביער ובצמחייה ירוקה".
המאורים, מצידם, עמדו נדהמים למראה הסירה הענקית וחשבו אותה לציפור אדירה. כאשר החלה "הציפור" להוריד סירות קטנות אל המים ובתוכן אנשים בלבוש צבעוני, היו המאורים בטוחים שאין זה אלא ביתם של האלים שבאו לביקור.
קוק פיתח מערכת יחסים מפותלת עם המאורים. בירידה הראשונה אל החוף נאלצו אנשיו לירות ולהרוג אחד מהם, ובמסע השני עלו שישה מאנשי צוותו על שולחנם של המאורים. למרות זאת, הוא הצליח לשמור על קשר טוב למדי עימם ואף סחר איתם; בדרך כלל הוא נתן להם מסמרי ברזל והם נתנו לו ולאנשיו אוכל.
קוק היה מודע להשפעת ביקוריו במקום וציין ביומנו הבדלים בהתנהגות המינית של הנשים המאוריות כלפי אנשי צוותו בין מסע למסע. בתחילה היו המאוריות בוחרות בעצמן את בני זוגן, והגברים במשפחה נותרו אדישים. אך במסע השני תפקדו הגברים כסרסורים של נשותיהם ובנותיהם, כחלק מן המסחר במסמרי ברזל. המסמרים נעשו, כמובן, מבוקשים מאוד, וערכם עלה עד כדי כך שקוק נאלץ לשפוט שני גנבים ולהצליף בהם.
יום לאחר שהגעתי לניו־זילנד השתפר מזג האוויר. יצאנו בדרכנו לווסטפורט. ככל שהתקדמנו מערבה, הפכה הארץ הררית ודלילה יותר באנשים. נהר בולר (BULLER), שלאורכו נסלל הכביש, חתך את דרכו בקניון עמוק ומרשים, שהתפתל בין הרים עטופים ביער סבוך. חציית קו פרשת המים והירידה לחוף המערבי היא מעבר מארץ חקלאית ירוקה ומטופחת לחבל ארץ פראי, ריק מאנשים. ההרים יורדים בתלילות אל חופיו הסוערים של האוקיינוס השקט.
הכביש המשיך דרומה לאורך קו החוף, חותך מדי פעם רכסי הרים ששלחו אצבעות סלעיות אל הים. ביניהם שכנו מפרצים חוליים ובתים בודדים. ערוצי הנחלים פתחו בהרים קניונים עמוקים, והמים היורדים מגובה רב פורצים מהם בשצף קצף. צמחייה סבוכה ומוזרה כיסתה את הארץ, ורק המצוקים התלולים נקיים מן הירוק. בין העצים אדירי הממדים גדלו גם דקלים ושרכים שהוסיפו ליער נופך טרופי מוזר, במיוחד על רקע ההרים המושלגים.
האלפים הדרומיים מתרוממים בקו ישר לאורך מאות קילומטרים, הולכים ומתקרבים לים ככל שמדרימים. לאורך קו השבר ממשיכים הלוחות לדחוק זה את זה, והרכס ממשיך להתרומם בקצב של 25 מילימטרים בשנה. קו הרכס עומד כחומה בין החוף המערבי לשאר הארץ וחוסם את דרכם של העננים. כך נעשה איזור זה לאחד הגשומים ביותר על פני כדור הארץ.
החוף המערבי מעולם לא היה איזור חקלאי, וחשיבותו הכלכלית נובעת מאוצרות הטבע. המאורים קוראים לו פואוטיני נגאי טאהו (POUTINI NGAI TAHU) וייחסו לו משמעות רוחנית רבה. פואוטיני, מספרת האגדה המאורית, היא מפלצת השוחה לאורך החוף ומגינה על תושביו ועל כוחה הרוחני של הגרינסטון (GREENSTONE) – אבן יקרה למחצה הנמצאת באיזור ואשר אותה היו מגלפים לפסלים ולכלי עבודה.
בשנות השישים של המאה ה־19 נמצא זהב לאורך החוף, ובתוך עשר שנים נכרה כאן זהב בערך של 12 מיליון דולר. חלק מן המכרות המשיכו בפעילות עד שנות החמישים של המאה ה־20. עד היום אפשר למצוא זהב בערוצי הנחלים, והוא עדיין חשוב לכלכלת האיזור. מעט אחרי המתכת הצהובה התגלה כאן הפחם, ומאוחר יותר הפך היער לענף כלכלי חשוב. היום, לאחר שהידלדלו מצבורי הזהב והפחם ואזורי היער שנותרו מוגנים בשמורות טבע, תפסה התיירות את מקומם כמקור הכנסה עיקרי.

פירמידות של קרח
בשנת 1779, בעת ביקורו בהוואי, במהלך קטטה שהחלה בעקבות גניבת סירה, נהרג קפטן קוק בידי אנשי המקום. לאחר מותו המטופש זכה קוק שהפסגה הגבוהה ביותר בניו־זילנד תישא את שמו. באיזור הר קוק מגיעים האלפים הדרומיים לשיאם. 15 פסגות, שגובהן יותר מ־3,000 מטרים, ממוקמות ברכס שאורכו 65 קילומטרים. הפסגות וסביבותיהן מכוסות בשדות קרח, וקרחונים ארוכים זורמים במורד העמקים ומזינים אגמים ונחלים. ארץ אלפינית במיטבה, שכמעט אינה מופרעת על ידי האדם.
הר קוק, 3,764 מטרים, והר טסמן, 3,500 מטרים, שבצפון הרכס הם הגבוהים ביותר בניו־זילנד. מן המקום שבו עמדתי, על גדת אגם קטן בלב יער גשם מפואר, התרוממו ההרים הללו מקרקעית העמק כמו פירמידות קרח ענקיות. למרות שהאלפים הדרומיים נמוכים מאחיהם האירופיים בכאלף מטרים, הם נראו לי גדולים ופראיים בהרבה.
כל סופות הים הדרומי מכות על החוף המערבי של ניו־זילנד, וההרים הגבוהים סופגים יותר מכולם. על הר קוק משתוללות סערות כמעט 250 ימים בשנה. מזג האוויר עשוי להשתנות במהירות עצומה, ואוויר אנטארקטי קר ורטוב ממסע ארוך מעל הים יתנפל על האיזור ויוריד בתוך זמן קצר כמות עצומה של שלג. המדריך הראשי בבית הספר לטיפוס בהר קוק סיפר לי פעם באלסקה, כי הם איבדו מטוס על קרחון טסמן. לאחר שהנחיתו מטוס סקי קטן על הקרחון, פרצה סופה שנמשכה ארבעה ימים והורידה חמישה מטרים של שלג. הם נאלצו לברוח למטה, וכשחזרו נעלם המטוס.
המשכנו דרומה, לאורך הרצועה הצרה שבין ההרים לים. מזג האוויר הסוער נותר נתון סטטיסטי, ואנחנו זכינו, באמצע החורף, לכמה ימים בהירים ושקטים. בין היערות, האגמים והנחלים ממוקמות חוות בודדות עם בתי עץ משופעי גגות. גרי מקדונלד, חוואי מבוגר בסרבל עבודה תיקן גדר לצד הכביש, כמה פרות ענקיות לעסו בשלווה לצידו.
עצרנו. בעברו השני של הכביש ניצבה פסגה מושלגת בין שני הרים מיוערים, שצנחו היישר אל שדותיו של מקדונלד, ומקצה השדה נשמעה נהמת הים. "תראה כמה שהארץ הזו יפה", אמר מקדונלד, "אפילו הפרות גדלות פה לבד, תמיד יש מים, תמיד ירוק, ואף אחד לא טורף אותן. ב־1959 הגעתי מסקוטלנד, ומאז לא עזבתי. 37 שנים אני חי פה, ואף פעם לא נמאס לי להסתכל על הארץ הזו".

300 ימי גשם
בתחילת 1770 הקיף קוק את האי הדרומי והגיע לפינה הדרום־מערבית של הארץ. תנאי מזג אוויר קשים וים גבוה מנעו ממנו במשך תקופה ארוכה להתקרב לחוף. לבסוף, באמצע מרץ, הצליחו קוק ואנשיו להטיל עוגן. וכך כתב קוק באותו יום: "מעבר לגבעות החוף נמצא רכס הרים גבוה, הנראה כאילו אין בו מאום מלבד סלעים חשופים ומעטה שלג, שנראה כמו היה שם מימי בראשית. אין עלי אדמות מקום צחיח וסלעי יותר מהנקודות הללו הצומחות מן הים. למלוא כל העין אין דבר מלבד פסגות ההרים הסלעיים האלה, שנראים סמוכים זה לזה עד שאין רווח ביניהם".
התחזית לסוף השבוע היתה של מזג אוויר סוער. חששתי שאני עומד לבזבז את הימים האחרונים שלי בניו־זילנד לשווא. שכבה אחידה של שלג כיסתה את הארץ, ובפעם הראשונה הרגשתי את החורף. משבי רוח ראשונים הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות, וכשנגלו ההרים לעיני, רבץ מעליהם גוש עננים שחור.
למילפורד סאונד (MILFORD SOUND) הגעתי בחשכה מוחלטת. השלג היורד, שליווה אותי לאורך 120 קילומטרים, הפך לכמויות מים אדירות של גשם. מזח גדול, שלושה בתים ותחנת דלק בסופו של כביש שראוי להיכלל ברשימת עשרת הכבישים היפים בעולם.
שמורת הטבע מילפורד (ראה "מסע אחר" 42) היא המקום המבודד, הפראי והרטוב ביותר בניו־זילנד. כאן נושקים האלפים הדרומיים לים, ולאורך כ־200 קילומטרים מעורבים זה בזה הרים, קרחונים, יער וים. השמורה נמצאת בקו הרוחב 45 מעלות דרום, על רצועת קווי הרוחב המכונה "הארבעים הרועמים", וסופגת את סערות הים הדרומי הנעות סביב אנטארקטיקה ממערב למזרח. 300 ימי גשם בשנה מורידים כאן כ־7,270 מילימטרים של מים.
ב־17 ביוני נסעתי לכיוון כריסטצ'רץ' (CHRISTCHURCH). בדרך שמעתי את שדרן הרדיו מודיע כי הר הגעש רואפהו (RUAPEHU) שבאי הצפוני התפרץ, וכי ענן אפר גדול מתנשא מעליו לגובה עצום. דקות אחדות לאחר מכן שיניתי את תוכניותי, ביטלתי את הטיסה המוזמנת לטהיטי ודהרתי אל האי הצפוני.

שלג שחור
לאורך רצועה של 250 קילומטרים, מרואפהו בדרום ועד לאי ווייט (WHITE) הממוקם כ־60 קילומטרים בתוך הים, מרוכזים כמה מהאתרים הוולקניים הפעילים בעולם. מתחת לפני הקרקע של האי הצפוני מתרחקים הלוח הפסיפי והלוח ההודי־אוסטרלי זה מזה בקצב של 5־6 מילימטרים בשנה. בשל תנועה זו נוצרים בקרום סדקים, ומבעד להם עולים כיסי מגמה לוהטת לעבר פני האדמה ומחזיקים את האיזור כולו כמו סיר לחץ על האש. המקום מתאפיין לכן בעשרות הרי געש, מאות מעיינות חמים, ברכות של בוץ לוהט וגייזרים.
מאז החלה כאן הפעילות הוולקנית לפני כחצי מיליון שנים, פלטו הרי הגעש האלה יותר מ־12,000 קילומטרים מעוקבים של חומר; מספיק כדי לכסות את ניו־זילנד כולה בשכבה בעובי 45 מטרים. רוב המסה האדירה הזו כיסה את האיזור בו התרחשה הפעילות הוולקנית בשכבה של עד 4,000 מטרים ועיצבה מחדש את מרביתו של האי הצפוני.
ב־17 ביוני 1996, בשש וחצי בבוקר, פתח רואפהו, הגבוה בהרי האי הצפוני, את לועו. זה היה יום שני, וענן שחור וסמיך של אפר וולקני נישא לגובה עשרה קילומטרים אל תוך השמים. בתוך דקות ספורות כוסו הקרחונים שעליו ומדרונותיו המושלגים בשכבה עבה של אפר. רוח עזה דחפה את הענן השחור לצפון־מזרח, והבוקר הבהיר שעלה זמן קצר לפני כן על טוראנגי (TURANGI) הפך בתוך שעה ללילה. גשם של אפר וולקני ירד על העיר הקטנה.
עשרה קילומטרים צפונית משם עקבו תושבי העיירה הקטנה טוקאנו (TOKAANU) אחר התקדמות הענן בשמים הכחולים. בשמונה וחצי הוא הגיע. אפר בעובי 15 מילימטרים כיסה את כל האיזור. מי שהיה מחוץ לביתו התקשה לנשום. בתשע וחצי הגיע הענן לעיר המחוז טאופו (TAUPO), בצידו השני של האגם הגדול הקרוי על שמה. בשעות הצהריים המוקדמות הוא האפיל את שמי רוטורואה (ROTOROA) ושעתיים מאוחר יותר כיסה את עיר החוף טאורנה (TAURANA), המרוחקת מן ההר כ־200 קילומטרים. אחר כך המשיך גוש האפר עוד מאות קילומטרים מעל האוקיינוס השקט בטרם התפזר ונעלם.
כל הבוקר המשיך ההר לפעום. מדי פעם נפלטו ענני אפר נוספים אל השמים. תושבי העיירות הסמוכות הסתגרו בבתיהם ודיווחו על רעמים חזקים שהרעידו את האיזור ברדיוס של עשרות קילומטרים. בשלוש אחר הצהריים החליף ההר הילוך: ההתפרצויות אירעו עכשיו כל 10־15 דקות. התושבים הוזהרו להישאר בבתיהם, ולהצטייד במסכות גז או לכסות את פניהם במטפחות אם הם חייבים לצאת. מחשש להרעלה, הופסקה אספקת המים מן המאגרים הפתוחים, והאיכרים נאלצו להאכיל את הצאן והבקר בשעורה מן המחסנים ולמנוע מהם גישה אל השדות. שמיכת האבק השחור נפרשה גם על הכבישים, הראות הוגבלה מאוד והתנועה התנהלה במהירות של צב.
בתשע בלילה רעד ההר והתפרצות עזה הרעישה את האיזור. גושי לבה מותכת הועפו מאות מטרים אל תוך השמים, וסלעים לוהטים נורו לכיוון אתר הסקי ווקאפאפה (WHAKAPAPA) שבצידו המערבי של ההר, משרטטים בשמים השחורים את מסלולם בקשתות אדומות. במשך כל הלילה הרעידו רעמים את ההר, ומעל הלוע האירו מדי פעם הבזקי אור וסלעים בוערים את העשן השחור.

מפולת בוץ קטלנית
הקָלדֶרָה הענקית, המכילה היום את אגם טאופו, כ־12 קילומטרים מצפון לרואפהו, היתה המקור לשלוש ההתפרצויות העזות והאלימות ביותר באיזור. האחרונה שבהן התרחשה לפני 1,800 שנים. יותר משלושים קילומטרים מעוקבים של חומר וולקני נפלטו בתוך דקות ספורות. זרם אדיר של אפר וסלעים מותכים שטף את הארץ במהירות של 600 קילומטרים בשעה למרחק של 90 קילומטרים. בתוך כך שרף והשמיד כל מה שנקרה בדרכו. ההתפרצות האדירה הזו, החזקה ביותר בעולם ב־5,000 השנים האחרונות, הרימה ענן אפר לגובה חמישים קילומטרים. התפרצות נוספת בסדר גודל כזה עלולה להחריב את רוב האי הצפוני.
לרואפהו עצמו היסטוריה ארוכה של התפרצויות. רובן יצאו מן הלוע המרכזי, אך גם דרך לועות משניים הנמצאים על מורדותיו. בין התפרצות אחת לאחרת התמלא הלוע במים, ונוצר אגם ירוק ויפהפה, שלמרות טבעת השלג שסביבו מעולם לא קפא.
המאורים שחיו באיזור הפעיל למדו לנצל את המים החמים שיצאו מן האדמה וזכו לתנאים משופרים לאין ערוך מאחיהם שהתגוררו באי הדרומי. הם ייחסו לתופעות הללו כוחות על־טבעיים ונתנו להן הסברים באגדות ובסיפורים.
במרץ 1945 הופיע גוש לבה גדול ולוהט בקרקעית האגם שבלוע הרואפהו והביא את מימיו כמעט עד רתיחה. בחודש מאי היתה התפרצות מחודשת של לבה, שכיסתה את כל קרקעית הלוע והאגם עלה על גדותיו. המים החמים זרמו דרך מנהרה גדולה שהמסו בקרח, ומשם לערוץ הוונגאהו (WHANGAEHU).
באחד ביולי נעלמו רוב מי האגם. הפעילות הוולקנית התגברה עד שב־22 באוגוסט התפרץ ההר בעוצמה רבה ופלט ענן אפר גדול. ההתפרצויות המשיכו לטלטל אותו עוד חודשיים, ובתחילת 1946 שקט האיזור. מים החלו להיאגר שוב בלוע ההר, ובקיץ 1952־1953 שב האגם לממדיו הקודמים. מערת הקרח נחסמה באפר, והמים המשיכו לעלות במהירות. באוגוסט 1953 היו פני המים גבוהים בשמונה מטרים מהקו הקודם.
ארבעה חודשים אחר כך, בעשר בלילה, נפרץ פקק האפר שבמערת הקרח, וזרם מים אדיר עשה את דרכו החוצה. פני האגם ירדו במהירות עצומה: שישה מטרים בתוך 15 דקות. הזרם עשה את דרכו לאורך ערוץ הוואנגקהו (WHANGACHU), אסף בדרכו כמות גדולה של סלעים וסחף והפך למפולת בוץ שרמסה כל מה שעמד בדרכה. ב־15:22 פגעה המפולת בגשר הרכבת בטאנגיוואי (TANGIWAI) וסחפה חלק מן העמודים התומכים. כמה דקות אחר כך הגיעה רכבת האקספרס מוולינגטון לאוקלנד. הקטר ושישה קרונות נפלו אל הזרם, 151 איש נהרגו.

מאות קילומטרים ענן
עשרה חודשים לפני ההתפרצות שהייתי עֵד לה, היתה התמונה כמעט זהה. אחרי 16 שנות שלווה התפרץ פתאום רואפהו, השקט משלושת הרי הגעש הגדולים שבאי הצפוני. עוצמת ההתפרצות ואופיה היו דומים מאוד לאירוע הנוכחי, ולמרות זאת גם הפעם היתה ההפתעה גמורה. ארבעה ימים בלבד לפני ההתפרצות האחרונה הוריד המכון הסיסמולוגי הניו־זילנדי את רמת הסיכון של ההר משלוש (בסולם של חמש) לאחת. אתר הסקי שעל מורדותיו המערביים היה בשלבים אחרונים של הכנה לפתיחת העונה. זו היתה אמורה להתחיל בשבת, ותפוסת בתי המלון שבסביבה היתה כמעט מלאה. אבל חמישה ימים לפני כן השחיר, כאמור, ההר את מורדות השלג.
12 שעות לאחר ההתפרצות נדחקתי עם עוד כמה אלפי נוסעים בשדה התעופה של כריסטצ'רץ', העיר הגדולה באי הדרומי. התכוונתי לעלות על טיסה לאוקלנד (AUCKLAND) ומשם להמשיך לטהיטי. אבל רוב המרחב האווירי של האי הצפוני נסגר ומרבית הטיסות אליו וממנו בוטלו. למחרת בבוקר השתנה כיוון הרוח, המרחב האווירי נפתח לטיסות מעל גובה של 40,000 רגל, ואני המראתי לכיוון אוקלנד.
כשחצינו את מצרי קוק שבין שני האיים הראשיים אפשר היה להבחין בפס אובך שחצה את השמים מצפון לדרום. ככל שהצפנו, הוא הלך והתעבה וצבעו השתנה מאפור בהיר לכהה, ואחר כך לשחור. לבסוף ראינו את ההר עצמו: קונוס שחור מוקף בטבעת שלג לבנה פלט את עמוד העשן האדיר שליווה אותנו לאורך מאתיים קילומטרים ויותר. תחושת ציד מילאה אותי כשמיהרתי להספיק ולראות עוד משהו מן ההתפרצות, מחפש באופק סימן ראשון להר.
הסימן הראשון בא מהכביש. למראה גלי אבק שחור שהעלו גלגלי המשאיות הבנתי כי בעוד אני מחפש את ענן העשן באופק, הלכה הארץ סביבי והשחירה. סלעים, עצים ושדות היו עטופים באבקה שחורה ואובך עמד באוויר.
שלושה ימים הסתובבתי סביב ההר. ארבתי לו בכבישים חשוכים, טסתי מעליו במטוסים קלים, והתקרבתי אליו מכל כיוון אפשרי. באתר הסקי וואקפאפה עמלו מכונות ואנשים סביב השעון להכין שוב את האתר לעונה הקרובה. בטוראנגי ובטוקאנו הסמוכות ניקו את האפר מהרחובות ומהמכוניות ושטפו את הגגות.
עוצמת ההתפרצויות והתדירות שלהן הלכו ופחתו. לשמחת הכל, התברר כי איש לא נפגע וגם הנזק כנראה אינו גדול. 24 שעות אחרי שהגעתי התחלף הענן השחור בענן גזים לבן, קטן בהרבה. למחרת שוב פלט ההר אפר שחור בכמות מרשימה במשך מספר שעות, אבל בדרכי צפונה כבר דיבר מנהל אתר הסקי ברדיו באופטימיות רבה: "סופת שלג אחת, חצי מטר שלג, ואנחנו שוב בעסקים".