העיר הסמויה מהעין

ברשימה זו אבקש להפנות זרקור אל החצר האחורית של העיר. תל אביב של תושבי השכונות, ערביי יפו, מפוני עג'מי, דיירי "כיכר הלחם", הנרקומנים, מחוסרי הדיור, העובדים הזרים. אלה שגם אם הם מהלכים ברחובותיה של העיר הגדולה הזו לעולם לא ירגישו בעלי הבית שלה. ודומני שאין מקום מתאים יותר להתחיל מאשר גבול הערים יפו־בת ים־חולון, אותה נקודה שבה יוצאים מ"באאאת ים", כמו שמכנים אותה תושביה, ומגיעים ל"עיר הגדולה".
גדלתי בבת ים, ואני לא יכול לשכוח את ההתלהבות של לצאת "לשם", לחצות את הרחוב המפריד בין שתי הערים, שבאופן סמלי כל כך זכה לשם "רחוב הגבול", ולהגיע לצד האחר, הטוב. פעם קראו למקום הזה אבו כביר והיה פה כפר ערבי עשיר ששלט על פרדסים ושדות. אחר כך שינו את השם לתל כביר, ובסוף זכתה השכונה גם לשם נווה עופר. בין לבין היא גם קרויה במפות הרשמיות יפו ב'. כמו כל שכונה משוקמת יש לה הרבה שמות, כמספר הפרויקטים לשיקום שהיא עברה. אבל למרות ההבטחה הגדולה הנצורה בהם, כמעט תמיד הסתכמו הפרויקטים בשפריץ לכמה בניינים, מגלשה צבעונית חדשה לגן המוזנח שבשכונה ו… שם חדש.
כל מי שגדל בשכונה דומה ירגיש כאן בבית. אי אפשר לברוח מהכיעור השיטתי בבנייה המהירה. כמו לבת ים, לדימונה ולאופקים, גם לכאן הובאו קירות מוכנים היישר מהמפעל, וגם כאן נבנו בניינים שאין להם לא הדר ולא כבוד ולאנשיהם אין פרטיות. שכן צמוד לשכן. דירה נוגעת בדירה. בניין דומה למשנהו. זר כי ייכנס לשכונה לא יבדיל בין רחוב לרחוב. הכל דומה ומכוער במידה שווה. גם היום יש רק מעט צמחייה בשכונה. אולי משום כך קרא מי שקרא לרחובות בשמות של צמחים. רחוב האירוס, רחוב השקד ורחוב הדקל.

מטרים רבועים בקומה השלישית בשכונה. והם עוד התבקשו לומר תודה למדינה ולשליחיה שהוציאו אותם מהחיים הפרימיטיביים על חוף הים והעבירו אותם באחת למודרנה.
לא רק מפונים התקבצו לשכונה, גם מוסדות מוקמו במתחם הקטן הזה. בית המעצר אבו כביר מצד אחד, בית החולים וולפסון מצד שני, אתר החשמל המרכזי של תל אביב (בתחילת שדרות יפו) מצד שלישי, ולקינוח – המכון הפתולוגי. האחרון הוא המבנה היפה ביותר בשכונה: מבנה מרשים מימי הכפר הערבי שעבר שדרוג בתקופת הבאוהאוס, עם צמחייה עשירה. אין ספק, בתל כביר המתים מנצחים את החיים באיכות חייהם.
לא יד המקרה מיקמה את המתקנים האלה כאן. בשפה מקצועית קוראים לזה אפרטהייד תכנוני. הכוונה היא ליצירת חיץ בין האוכלוסיות המוחלשות לחזקות מבחינה סוציו־אקונומית. החיץ נוצר באמצעות שמירה על פער מחירים בין נכסים הנמצאים באזורים חזקים לאלה הנמצאים באזורים חלשים. כדי לשמור על

בית המעצר אבו כביר. בדרום העיר יש ריכוז בולט של מתקנים המורידים את ערך הנכסים. בצפון, לעומת זאת, בולטים מוסדות תרבות והשכלה גבוהה ושאר אתרים המעלים את ערך הנכסים

הפער מורחקים מאזורי האוכלוסיות החזקות מתקנים ומוסדות החיוניים לקיום חברה מודרנית אבל איש אינו רוצה בהם קרוב לביתו משום שהם מורידים את ערך הנכסים: בתי קברות, בתי מעצר, מוסדות אשפוז, אתרי אשפה, בתי חולים וכיוצא באלה (בלעז מכונים מוסדות אלה נימבי, NIMBY, ראשי תיבות של Not In My Back Yard). מנגד, נשאבים לשכונות החזקות מוסדות ומתקנים המעלים את ערך הנכסים שבסביבתם, כמו משרדי ממשלה, חממות מדעיות, שטחים פתוחים, מוסדות תרבות ומוסדות להשכלה גבוהה.
מבט שטחי בתל כביר מגלה מצבור עצום של נימבים ומחסור בולט במוסדות משביחים. בדרך זו יורדים מחירי הדירות. מי שחזק בורח, ואוכלוסיות מוחלשות יותר נכנסות, וזה מוריד את המחירים שוב, וחוזר חלילה. כך נבנית עוד קומת לבנים על חומת ההפרדה בין הדרום לצפון. בעיר שיש בה הכל, תל כביר היא שכונה שאין לה כלום.
תל כביר מייצגת נאמנה את הדרום כולו: את יפו ד' השוכנת ממערבה שנקרעה כולה על ידי רשת של כבישים ומחלפים עיליים כחלק מהתוכנית לשחרור פקקי תנועה בגוש דן; את יפו כולה, שבמשך שנים שימשה פח הזבל של תל אביב הלכה למעשה, כאשר העירייה השליכה אשפה, לרבות פסולת תעשייתית, לחוף הים בפאתי שכונת עג'מי – מה שיצר רצועת "חוף" נוספת המכונה מדרון יפו. רק בג"ץ, במענה לעתירה של האגודה הערבית של תושבי יפו "רביתא", הפסיק את החרפה.
רחוב עזה, שבו התפוצץ לאחרונה, כאמור, צינור הביוב של העיר, מסמל יותר מכל את הפער הבלתי נסבל בין איכות חייהם של תושביה היהודים של העיר לאיכות חייהם של הערבים. מלבד עזה עצמה, אין אולי מקום המתאים יותר לשם עזה מאשר רחוב זה. עשר דקות נסיעה מלב תל אביב, דקתיים מתיאטרון נגה, ואנחנו בעולם אחר: הגשמים מתערבבים בזרמי הביוב על הקרקע; דירות קטנות, דחוקות, בנויות לבנים שאיש לא טורח לכסותן בצבע ולהסתיר את ארעיותן; חתיכות אספלט צפות בין שלוליות, ומנגד, על קיר מט לנפול, תלוי שלט אפור: "התחנה העירונית לנפגעי סמים". נימבי כבר אמרנו?

יפו ד'. כל מי שגדל בשכונה דומה ירגיש כאן בבית. אי אפשר לברוח מהכיעור השיטתי בבנייה המהירה. יפו ד' נקרעה גם על ידי רשת של כבישים ומחלפים עיליים כחלק מהתוכנית לשחרור פקקי התנועה בגוש דן

הרחובות שאנו ניצבים בה מעידה על כך. רוחב הרחובות ופאר הבתים המכוסים פיח מלמדים על כך. אם נעצום עיניים ונמחק את גשרי הבטון, נבין זאת במהרה. משמאלנו בניין באוהאוס מפואר שיכול להיות בניין יוקרה בפינת הרחובות שינקין ורוטשילד בלי שום צורך בשיפוץ. הבתים צמודי הקרקע בעלי הגג האדום מימין מעידים על התפארת שהיתה כאן לפני שמפלצת הבטון פלשה ברגל גסה לכל פינה ודרדרה את איכות החיים של תושבי השכונה.
המרחק הזעום שנשמר בין גשרי הבטון המובילים לתחנה ובין הבתים אינו כל הסיפור. תושביה המובסים של השכונה יודעים שגם הסתרת אור השמש, הפלישה לפרטיות ושאונם ועשנם של אלפי האוטובוסים המגיעים לתחנה הם רק תחילת הסיפור. מעט אחרי הפתיחה החגיגית של התחנה גילו התושבים את חוק הטבע הראשון במעלה בשכונות מוחלשות: נימבי מושך נימבי. לא מדובר רק בבתי הזונות ומכוני העיסוי ובביוב המציף מפעם לפעם את הרחוב, אלא גם ב"נימבים אנושיים". התחנה ריכזה סביבה חסרי בית שהפכו את חדרי המדרגות ואת החצרות האחוריות לבתי שימוש ולמקומות לינה. איתם באו נרקומנים וסוחרי סמים. המחירים צנחו והפכו את השכירות באזור לאטרקטיבית במיוחד לעובדים הזרים שהציפו את תל אביב. העצוב מכל הוא שכלל לא בטוח שמפלצת התחנה הזאת חיונית בכלל בעולם שעובר לרשת של תחנות קטנות במקום אחת מרכזית. אבל הוויכוח הזה כבר לא יעזור לתושבי השכונה.

מאמיר והיכולת לניידות חברתית מדרום העיר לצפונה הולכת ופוחתת, אם לא פוסקת לגמרי. מה שמביא אותנו לתחנתנו האחרונה, כיכר המדינה.
דווקא שם, בלב לבו של הצפון השבע, בין חנויות המוכרות מזוודה ב־11 אלף שקל ומכנסיים ב־7,499 שקל, נחשפה הצביעות הגדולה מכולם. כשבאים מכיוון תיאטרון בית לסין זה נראה כמו תפאורה של סרט זול במיוחד. מוזר, תלוש, לא שייך. בדרום הכיכר, 150 מטר מפתח התיאטרון, צמחה לה עיר קטנה של אוהלים, קרוואנים ואוטובוסים מושבתים עמוסי גרפיטי. גם השלטים נראים כאילו באו ממקום אחר. מה ל"300 אלף מובטלים גוססים והעולם שותק" ולחנויות יוקרה? מה ל"די לעוני ולאבטלה" ולכיכר המסמלת יותר מכל מקום בעיר העברית הראשונה את העושר המוחצן של המאיון העליון?
בוקר אחד קמו תושביה הוותיקים של הכיכר וגילו שמן האדמה קמו ועלו אנשים "אחרים" – מחוסרי דיור, אמהות חד הוריות, ילדים בלי תקווה וקשישים חסרי גמלה. באו ותלו שלט עם שם חדש לכיכר – "כיכר הלחם". מעטים זוכרים ששמה הרשמי של הכיכר, "כיכר המדינה", ניתן לה כשהוקמה בשנת 1951. טקס חשיפת השם תוכנן להיות האירוע המרכזי בחגיגות העצמאות של אותה השנה. זו היתה אמורה להיות הכיכר של המדינה כולה. עם השנים, ובעיקר בעשור האחרון, היא נעשתה כיכר לעשירים בלבד, עם ריחות של יוקרה, כסף ומעמד. כיכר שמייצגת, היא ותל אביב כולה, את הפיכתנו למעין מדינת עולם שלישי המתאפיינת בעושר מופלג מחד ובעוני מחפיר מאידך.
ולכן זו נקודת סיום לא רעה למסע הזה; ברדיוס של פחות מקילומטר אחד בולט הפער בין אנשים שאין להם שלושה שקלים לקנות לחם לילדיהם לאנשים שמוציאים אלף שקל על ארוחת גורמה זוגית אחת. הנה כאן, בלב הפועם של תל אביב המצוחצחת, חוברים להם שני הקצוות ומממשים את השטר שהעיר תל אביב חתמה עליו כשהחליטה לכנות את הכיכר בשם הזה. לא בכדי נבחרה הכיכר הזאת להקמת אתר המחאה. מחזה דומה בתחנות הקודמות של מסענו זה לא היה זוכה לטיפת התעניינות. הוא היה משתלב היטב בנוף שסביבו. כאן אי אפשר להתעלם ממנו.

המאהל ב"כיכר הלחם", כיכר המדינה. ברדיוס של פחות מקילומטר בולט הפער בין מחוסרי דיור, אמהות חד הוריות, ילדים בלי תקווה וקשישים חסרי גמלה ובין לקוחותיהן של חנויות המוכרות מזוודה ב-11 אלף שקל ומכנסיים ב-7,499 שקל