המלדיביים: לא זזים מהאי

בתקופה של תיירות המונים, כאשר תיירות הופכת לתעשייה, מייצגים האיים המלדיביים נוסחה של הצלחה. החלום של חופשה על אי בודד עם חופי חול זכים, מי בדולח צלולים וחמימים, שמש משזפת, לילות ירח, קוקטייל צבעוני וצונן ודגים על האש מגיע כמעט למיצוי מלא באיי השונית שבאוקיינוס ההודי.

תייר המגיע אל המלדיבים מגיע בדרך כלל לאי אחד, ועליו הוא שוהה במשך כל חופשתו. הרעיון העומד מאחורי סוג כזה של נופש ברור: אי שהוא כולו כפר נופש אחד שלם, המספק את כל צרכיו של התייר, כולל מגורים, מזון, פעילות ים ובילויים ליליים. הרעיון כמובן איננו חדש. מלונות דוגמת קלאב-מד נוקטים באותה שיטה, אלא שבמלדיביים מגיע הרעיון למיצוי כמעט מרבי.

להתחבר לדגים
המרחקים בין האיים והיעדרם של אמצעי תחבורה ממשלתיים מסודרים מבטיחים שהתייר יישאר רוב הזמן על אי אחד בלבד. זה כנראה לא מציק לאף אחד, כי 50 אחוז מהנופשים באיים הם כאלו שכבר ביקרו בהם בעבר. השאלה היא כמובן כיצד ליצור אווירה מתאימה, ללא תחושה של קלסטרופוביה, על אי שגודלו לעתים אינו עולה על כמה עשרות מטרים רבועים. מקסימום פרטיות הוא התשובה. החדרים ממוקמים סביב האי, כך שכולם פונים אל הים וביניהם סבך של צמחייה טרופית. חדרים המחוברים זה לזה פונים לכיוונים שונים או מופרדים במחיצות. בחלק מהאיים הצמחייה עבותה למדי גם על שפת המים, וירידה ישירה לחוף מהחדר מבטיחה תחושה של "חוף פרטי" זעיר ואינטימי.

העובדה שתיירים המתגוררים באיים סמוכים אינם מגיעים לביקור רק מגבירה את תחושת הפרטיות. נראה גם שרוב התיירים אינם מתעניינים בנעשה באיים אחרים, שכן הם במידה רבה גרסה נוספת של האי שבו הם מתגוררים. האיים שונים זה מזה רק בגודל וברמת האירוח.

גם תושבים מקומיים אינם חיים או מבקרים באיים. יש הפרדה ברורה בין איים שבהם מתגוררים בני העם המלדיבי לבין האיים התיירותיים. מלונות הנופש הוקמו על איים שוממים, והתוצאה היא שתייר נתקל בתרבות המלדיבית רק כשהוא נוסע לבקר באיים המיושבים או במאלה הבירה. התושבים המקומיים אמנם עובדים באיים התיירותיים, אך נוכחותם כמעט אינה מורגשת. הם נעים באי כמו הדמויות השחורות בתיאטרון הקאבוקי היפני, שאינן "קיימות" על הבמה. התייר ייפגש איתם חזיתית רק כאשר יעבור בלב האי, ליד מתקני השירותים והמחסנים, שם נמצאים מגוריהם.

הפעילויות היחידות שאינן בתשלום על האי הן שחייה ושיזוף. דיג, לדוגמה, איננו אפשרי מן החוף משתי סיבות. האחת, הדגים שליד החוף נינוחים ורגילים לבני אדם וניתן להאכילם, לפיכך לדוג אותם זה יהיה ממש כמו לערוך טבח. הסיבה השנייה היא שבכל אי יש סירה המצוידת במיטב המכשור לדיג עומק ולמרות שמחירה לא זול, מי שיכול להרשות לעצמו חופשה באיים לא יוותר על התענוג. בסיום הדיג, בחלק מן המלונות, צוות הספינה, ולא הדייג, נהנה מהדגים. דייגים פחות מקצועיים יכולים לצאת לדיג לילה תוך שימוש בחכות עומק, אבל זה כמעט כמו ללכת לחנות דגים, שכן הדגים נתפסים כמעט מאליהם.

כל אי לעצמו
הרגישות האקולוגית של האיים המלדיביים, יחד עם העובדה שאין אספקה מרכזית לכל האיים, אחראים לכך שכל אי פועל כיחידה עצמאית. כל אחד מהאיים התיירותיים מספק לעצמו את החשמל באמצעות גנרטור ואת המים המתוקים באמצעות התפלת מי ים. הישום מרשים והטכנולוגיות הן מהמתקדמות ביותר הקיימות. לא שומעים את הגנרטורים ויש מים מתוקים לשתייה כל הזמן (המים לרחצה הם מליחים בחלקם); כל המתקנים נמצאים במרכז האי ובתוך מבנים, כך שאין הם חורגים ובולטים בתוך הנוף.

תשומת הלב אל הסביבה באה לביטוי גם בארכיטקטורה של המבנים ובשימוש בחומרים. בחלק גדול מהבתים באיים מושם דגש על חומרים טבעיים, כמו עץ וסכך לגגות, שמשתלבים בסביבה. מה שאומר יותר עבודת תחזוק ושימור – למשל, נדרשת החלפה של כיסוי הגגות אחת לכמה שנים. תשומת הלב לאקולוגיה באה לא רק מצד מפעילי המלונות אלא גם מצד הנופשים. כך, למשל, ראיתי קבוצה של תיירים גרמנים מעלים איתם לסירה את שקיות האשפה שנצברה במשך השהות באי כדי לקחת אותן עמם בחזרה לגרמניה.

לקריאה נוספת:

		האיים המלדיביים: אלף פעמים אי בודד כל אחד מהאיים המלדיביים, הפזורים באוקיינוס ההודי, נראה כהגשמתו של חלום האי הבודד, עם הדקל הנטוי, החול הצח והמשקאות הצוננים. במבט מעמיק קצת יותר אפשר ללמוד כאן הרבה על דרכי היווצרותם של אטולים, על אורח החיים של תושבי האיים ועל שמירת טבע כדרך להישרדות

עוד על טיולים לאיים המלדיביים