הוותיקן – ביקור ואמנות

פסלו של פטרוס הקדוש, האפיפיור הראשון, אוחז במפתחות השמים. הפסל ניצב מעל לגג אכסדרת העמודים של סן פייטרו, הכנסייה הגדולה ביותר באירופה | צילום : ברוך גיאן מפות ומדריכים מודפסים ליעד ותיקן, בהנחה לגולשי מסע אחר!

צילום עם הכס הקדוש באולם קבלת הפנים של הוותיקן נחשב לאחד הנכסים הנחשקים בעולם הפוליטיקה, ובני דתות ותרבויות שונות – מקצה המזרח ועד הבית הלבן, מניצני הגלסנוסט ועד הקומוניסט האחרון, משרון ועד ערפאת – חיזרו על פתחו. דילוגיו של האפיפיור הנוכחי ברחבי תבל מתנהלים תחת סיקור תקשורתי מסחרר יותר מזה של כוכבי עולם הבידור. בגלימה צחורה, ראשו רוטט מכובד המצנפת הפאפאלית, מהגיל ומהמחלות, יוחנן פאולוס השני (לשעבר: קרול ווֹיטילָה) מצטלם.
הוא הצטלם בשנות השמונים של המאה הקודמת ברחבי הגוש הסובייטי ונחשב לאחד מן התורמים לנפילתו, ובעשור שלאחר מכן בא להצטלם עם פידל קסטרו בכיכר המהפכה בהוואנה, כשקובה המבודדת ביקשה להיפתח למערב. ככל פוליטיקאי מוכשר, הוא מיטיב להצטלם בחברת ילדים. המוני צעירים מלווים אותו במסעותיו, כאשר הוא מטיף נגד אמצעים להגבלת הילודה באמריקה הלטינית ובלב אפריקה, שם אחוז התמותה מאיידס ומרעב נוסק מדי שנה לצד אחוז האמהות החד הוריות, שאינן מסוגלות לפרנס את ילדיהן.
הוא היה ביפן וברוסיה, בסוריה ובסרי לנקה, טיפס הרים בצ'ילה וסחף את ניו יורק, נחת בבירות הנידחות ביותר של הקווקז והרים את גל התיירות האחרון בישראל, כאשר יצא לחגוג אלפיים שנה להולדת ישו בארץ הקודש. ב־23 שנות כהונתו הוא ערך מסע אחת לשלושה חודשים בממוצע. הכס הקדוש הפך תחת שרביטו למרבד קסמים, והוא זכה לכינוי "האב המעופף". קודמיו, למן המאות הראשונות לספירה, יצאו מפתח מעונם ברומא לעתים רחוקות, ולרוב בלחץ נסיבות מצערות כמו נפילה בשבי, גירוש או כיבוש.
שם המשחק שהנהיג יוחנן פאולוס השני מאז כניסתו לתפקיד הרם הוא שקיפות במובן התקשורתי, המעידה על הבנה עמוקה של התקופה ושל אנשיה;  מאז ימיה הראשונים העמיקה הכנסייה הקתולית לחקור את נפש האדם וידעה לנצל את ממצאיה. בניצוחו של יוחנן פאולוס השני, הנחשב לאחד השמרנים ביותר בין מנהיגי הכנסייה בדורות האחרונים, קפץ הוותיקן על מנועי הטכנולוגיה של המאה ה־21 בלי לוותר על עקרונותיו הבלתי משתנים, כשהוא משכיל לשלב בין המדיה השקופה למסתורין שמאחורי דלתות סגורות, טקסים עתיקים רבי רושם, דיפלומטיה חשאית ופניהם החתומות של חשמניו.

עד שייצא עשן לבן
שטח מדינת הוותיקן נמצא מחוץ לתחום השיפוט של איטליה. ריבונותו מובטחת בהסכמים שנחתמו בשנת 1929 בתום סכסוך ממושך, אשר פרץ עם הכרזת העצמאות האיטלקית (ראו מסגרת בעמ' 79). אזרחי המדינה מונים כאלף נפשות, אך נפשותיהם של מאות מיליונים ברחבי העולם נתונות למרותו של הכס הקדוש, והמספר נמצא בעלייה מתמדת.
מדי יום קונים אלפי תיירים את זכות הכניסה למוזיאונים ולאגפים המיוחדים בכנסיית סן פייטרו. הכרטיס מתווה מסלולי טיול חד סטריים. חוקרים שבידם המלצות זכאים להיכנס לספרייה, אך לא לארכיון הסודי; לשם נדרש כתב הרשאה מיוחד. בעלי רשיון קבע או הזמנה אישית לאחד מנושאי המשרה בקריה חודרים לאיזור המשרדים, ואילו הגנים ואגפיו הפרטיים של האפיפיור עומדים לרשותו בלבד. כל ניסיון להציץ מבעד אחד מפתחי החומות ייתקל בצלצול הצלבת רמחים ובעיניהם המזוגגות של זקיפים גבוהי קומה, לבושים במדי המשמר השווייצרי המצועצעים. כל השערים ננעלים עם רדת הלילה.
כשלושת אלפים איש מועסקים במדינת הוותיקן, המפעילה שירות דואר ומרכזיית טלפונים בינלאומית משלה, מנפיקה מטבעות ומחזיקה בבנק, "המוסד לפעולות דת" (IOR). למדינה מואמנים שגרירים ונציגים דיפלומטיים מכל רחבי העולם, והיא מתנהלת באמצעות משרדים ממשלתיים, שבראשם עומדים מזכיר המדינה ושר החוץ, שניהם חשמנים. האפיפיור (Il Papa – האב), ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, יורשו של פטרוס ואביהם הרוחני של כל המאמינים הקתולים, הוא גם הריבון של מדינת הוותיקן, והוא נבחר לכל ימי חייו בידי מועצת החשמנים, המסתגרת בקאפלה הסיסטינית עם מותו של האפיפיור הקודם. כל עוד לא הגיעו לרוב הגדול משני שלישים, נשרפים פתקי ההצבעה בקש רטוב כדי להפיק עשן שחור. בהגיעם להכרעה – התהליך עשוי לארוך שבועות – נשרפים הפתקים בקש יבש. עמוד עשן לבן עולה מגגות הוותיקן לקול תשואות ההמונים, היורדים על ברכיהם בכיכר סן פייטרו, ונושב עם רוחות הקִדמה אל מסכי טלוויזיה בחמש יבשות (זהו מקור הביטוי: "עד שייצא עשן לבן").

עמודי התמיכה של כיפת סן פייטרו, שתכנן ג'אקומו דה לה פורטה. את הכיפה אפשר לראות מכל קצות העיר, והיא מתנוססת לגובה 132 מטרים וחצי צילום : ברוך גיאן

נתיני הקריה הקדושה סובלים מבעיות דומות לאלו של התושבים בעיר שמחוץ לחומות: מחסור בחניה ומצוקת דיור. נשים משרתות בחצרו של האפיפיור בתפקידים מסורתיים בלבד: הן עוסקות בניקוי, בישול, מזכירות וספרנות. מדי שנה טוות נזירות מכנסיית סנטה צ'צ'יליה את גלימות החשמנים לטקס הפסחא מצמר של טלאים תמימים, שקודשו במיוחד לשם כך. יוחנן פאולוס השני אינו מתפשר על מעמד הנשים בכנסייה הקתולית: הוא מסרב בכל תוקף לאפשר להן להגיע למשרות כמורה, על אף המחלוקת העזה בעניין זה עם ענפים שונים של הכנסייה, בעיקר בגרמניה, ואיומיהם לפרוש מן הממסד ברומא. בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה מינה האפיפיור לראשונה אשה לעמוד בראש משלחת רשמית: היא נועדה לכנס הנשים העולמי בבייג'ינג.
אחת האגדות היותר מוזרות של רומא מספרת על הפּאפֶּסָה – האפיפיורית – ג'וֹבאנה. היא מזוהה עם האפיפיור יוחנן השמיני מן המאה התשיעית, ועל פי האגדה, היתה אנגלייה יפה, שהתחפשה לנזיר כדי להישאר לצד אהובה הבנדיקטיני. היא נדדה איתו לאתונה ולרומא ללמוד פילוסופיה, ולאחר מותו טיפסה בסולם ההיררכיה הכנסייתית, עד שנבחרה לעמוד בראשו. בדרכה לטקס ההכתרה כרעה ללדת ונסקלה למוות עם תינוקה בידי המון זועם.

הבנקאי של אלוהים
השכם בבוקר אפור של חודש יוני 1982 התגלתה בלונדון גופתו של רובר

טו קאלְווי, מנהל הבנק האַמְבְּרוֹסְיאני של מילאנו. הוא נמצא תלוי על גדות נהר התמזה, קשור בצווארו לעמודי גשר הנזירים השחורים. יום קודם לכן קפצה מזכירתו של קאלווי מחלון חדר ההנהלה של הבנק במילאנו. הקביעה כי שניהם התאבדו העמידה את החקירה באור מפוקפק.
רוברטו קאלווי השאיר את הבנק בחוב של 1.3 מיליארד דולר. התמוטטות המוסד בעקבות זאת גררה אחריה את המפולת הבנקאית האדירה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. בסבך החקירה נחשפו קשרים תמוהים של קאלווי עם ארגוני טרור באמריקה הלטינית, תא הבונים החופשיים 2P, אשר חתר להפיל את ממשלת איטליה, זרועות הלבנת הכספים של המאפיה וכן הבנק של הוותיקן.
מתוך המארג האפל הזה צפה ועלתה דמותו של ארכיבישוף אמריקאי גבה קומה בשם מונסניור פול מַרְצ'ינְקוּס: מנהל הבנק של הווותיקן. עיתוני איטליה הטבילו אותו בשם "הבנקאי של אלוהים".
עד שנפל לידי רוברטו קאלווי היה הבנק האמברוסיאני מוסד צנוע. קאלווי הפך אותו לבנק הפרטי הגדול באיטליה ושתל מאחוריו מבוך של חברות בת עלומות עם כתובות במִקלטי המס השקטים של העולם: ואדוּּץ, איי בהאמה, פנמה. בנק הוותיקן סיפק את האשראי לעסקות המפולפלות של קאלווי, והמשיך לתת לו ערבות גם לאחר שנידון למאסר על עבירות מטבע זר בסך מיליוני דולר. קאלווי נמלט ללונדון, ושם, כפי שנהוג לומר במקרים כאלה, מצא את מותו. בחקירה הוכח כי הארכיבישוף מרצ'ינקוס היה שותפו הראשי של קאלווי להלבנת כספים, אבל הוותיקן נעל את שעריו מאחורי מנהל הבנק שלו והשתמש בזכויות החסינוּת הנתונות לו כמדינה ריבונית כדי למנוע מן החוקרים לפשפש בחשבונותיו. מרצ'ינקוס נצמד אל קרנות המזבח, ולא הגיח מתחומי הקריה הקדושה עד שבית משפט איטלקי קבע כי לא ניתן להעמיד אותו בכלל למשפט. בחשאי שילם הכס הקדוש 250 מיליון דולר פיצויים לנושי קאלווי כ"מחווה של התפייסות". "הבנקאי של אלוהים" נמוג מאחורי גירעון של 78 מיליון דולר בקופת הוותיקן.
עיתונאי בשם דייוויד אליס פרסם בשנות השמונים של המאה הקודמת את הספר השערורייתי ורב המכר "בשם האל". הוא קבע כי האפיפיור יוחנן פאולוס הראשון, שנפטר במפתיע חודש לאחר כניסתו לתפקיד הרם מכל, הורעל בידי חבורה בצמרת הכנסייה, בהם מונסניור מרצ'ינקוס, מזכיר מדינת הוותיקן והארכיבישוף של שיקגו. חוקר בריטי אחר, ג'ון קורנוול, טען בספרו "גנב בלילה" כי יוחנן פאולוס הראשון לא נרצח, אלא הוזנח למוות בעת מחלתו. קרול ווֹיטילָה הוא האפיפיור שהחליף אותו, בשנת 1979, בכהונת הכס הקדוש.

הרקולס של האמנות
שערוריות מושתקות הן מורשת חצר האפיפיור מאז ומעולם, אם כי בשום עת הן לא היו עסיסיות ועקובות מדם כמו ברנסאנס. במאות ה־15 עד ה־18 – כלומר, במקביל לבנייתם של ארמונות הוותיקן ולהזמנת יצירות המופת הכבירות ביותר באירופה על ידי האפיפיורים,

הפייטה, אחת מעבודותיו המוקדמות של מיכאלאנג'לו ומיצירות המטופת שלו. פסל השיש של הבתולה מריה ובנה ישו מוצג מאחורי זכוכית משוריינת באחת מהקאפלות של כנסית סן פייטרו. על חזה של הבתולה רצף אותיות במרכיבות את המשפט: " מיכאל אנג'לו בואונרוטי מפירנצה עשה את זה!" צילום : טל גליק

ששילמו עליהן (לרוב באיחור) – רחשה החצר תככים, מעשי רצח ונאפופים כפי שלא תשוב עוד לרחוש לאחר הפיחות בכוחה, השסע של הרפורמציה והחילון השלטוני בעידן הנאורות.
העלילות המצמררות של בתי בּוֹרְגָ'ה, קוֹלוֹנָה, קיג'י ואוֹרְסיני, דברי ימי ההרעלות, הילדים הלא חוקיים והדו קרבות במסדרונות ובמדרגות היורדות אל הנהר, מרתפי הכלא, הראשים הכרותים וצרורות הזהב – כל אלה שלובים לנצח בקורותיהם של קירות המצודה הגדולה של האמונה הקתולית ושל האמנים שקישטו אותם: הנזיר פְרא אנג'ליקו טהור הלב והמתימטיקאי האלוהי פיירו דלה פרנצ'סקה; גאונותו של ליאונרדו דה וינצ'י, החן של בּוֹטיצ'לי, גירְלַנְדאיוֹ ופֶרוּג'ינוֹ; גדולי האדריכלים: בְּרָמאנְטֵה, בּוֹרוֹמיני, בֶּרְניני; רהב אמנותו של בֶּנְוֶונוּטוֹ צֵ'ליני; וכמובן – רפאל המעודן מאוּרְבּינוֹ ואותו הרקולס של האמנות, מיכלאנג'לו בּוּאוֹנָרוֹטי, שהרים כמעט לבדו, בשתי ידיו, את תקרת הקאפלה הסיסטינית. על אלה יש להוסיף את גדולי הפְסָלים של העת העתיקה, אשר רבים מהם נאספו באותו זמן אל חצרות הוותיקן.
אלה ואלה, החשמנים תאבי השלטון והאמנים שהאדירו את שמם, כתבו ביחד את אחד הפרקים המסעירים ביותר בהיסטוריה של המערב על פני כמה קילומטרים מרובעים, במבוך הדירות, הקאפלות, המסדרונות, גרמי המדרגות והגלריות, המגובבים זה על גבי זה מאחורי חומות הקריה הקדושה.

למידע נוסף על רומא>>