האמיש בארה"ב – מחוז לנקסטר, פנסילבניה

יותר מכל זה מזכיר ספארי. נכנסים למכונית סגורת חלונות ויוצאים לדרך בנסיעה איטית מאוד. מלפנים ומאחור משתרכת שיירה ארוכה של מכוניות תיירים אחרות. העיניים נמשכות למראות שבחוץ, מחכות לרגע שבו יפגשו סוף סוף את החיות האקזוטיות שעליהן כולם מדברים ושלמענן הגיעו ממרחקים. הנוף נפלא: שדות תירס ירוקים, שמי תכלת, ובמרחק – יער בצבעי שלכת. את אף אחד מאיתנו זה לא מעניין. אנחנו פה כדי לראות את החיות.
ואז לפתע זה קורה: עגלת עץ גדולה רתומה לסוסים מגיחה מהשדה. השיירה בולמת באחת. חגורות הבטיחות משתחררות, המצלמות נשלפות ודלתות כלי הרכב נפתחות. כולם מזנקים החוצה, רצים לחזות בפלא. הנה הם, אמיתיים לחלוטין — אנשי קהילת האיימיש.

אח ואחות שבים מבית הספר. בגיל 16 נכנסים בניה ובנותיה של כת האיימיש לתקופת מעבר בין ילדות לבגרות, במהלכה מותר להם לחוות את אורח החיים המודרני | צילום דורון הורוביץ

לחישות התפעלות נשמעות. לא להאמין, הביטו בהם. הם נראים ממש כמו בסרט. הרַכָּב חמור הסֶבֶר לבוש בגדי עבודה שחורים וחובש כובע אופייני. מאחור, על ערימת תירס קצור, יושב גדוד ילדיו – כולם בלונדינים, כולם נבוכים מאוד. אנחנו מתקתקים לעומתם במצלמות, אך אף אחד מהם לא מחייך. "נו פיקצ'רס! פליז!" צועקת אחת מהילדות, אבל נראה שלאף אחד מאיתנו זה לא משנה. איימיש אמיתיים! על רקע של שדות תירס אמיתיים! עם עגלה וסוס והכל! שאנחנו נוותר על זה?!
ממאגר האסוציאציות הפרטי שלי נשלף זיכרון. גם אותי צילמו כך פעם, ואם אני לא טועה, זה אפילו היה על טרקטור עמוס בתירס. כשהייתי נער בקיבוץ, הסתננה לעתים קבוצת תיירים למשק. עם מצלמות שלופות הם היו אורבים לנו בשבילים ובשדות כדי לצלם אותנו בבגדי העבודה המטונפים בפוזות של עמל ויגע. אני, בן גאה לספארי של ההתיישבות העובדת, יכול לנחש מה מרגישים האיכרים האלה. "נו פיקצ'רס! מאדאם, פליז!" חוזר אב המשפחה על בקשת בתו, קולו כעוס הרבה יותר.
"מה הבעיה שלו?" שואלת במבטא דרומי אחת התיירות, אישה עצומת ממדים הלובשת חולצה שעליה כתוב "Don’t Mess With Texas". בעלה נובר במדריך התיירים שלו. "כתוב כאן שהם לא אוהבים שמצלמים אותם", הוא אומר לה. "מה, כמו השבטים של הפרימיטיבים באפריקה?" היא שואלת. האיש על העגלה עושה כמיטב יכולתו להעמיד פני חירש.

בחזרה לימי בראשית
אין ספק, מאז פלט פס הייצור של הוליווד את "העד" – או כמו שמכנים אותו כאן, "הסרט ההוא" – בשנת 1985, צריכים האיימיש מדי פעם לסתום אוזניים ולעצום עיניים. הסרט היה לשובר קופות, והוא ממשיך לחיות בזכרונם של צופיו גם היום – לא רק משום שהצליח לרגש אותם, אלא גם מפני שחשף בפניהם חלון אל עולם לא מוכר. לפני שיצא הסרט נחשבו אנשי קהילת האיימיש לקוריוז – עדת תמהונים המתגוררים בחוות מבודדות במדינת פנסילבניה, לובשי שחורים שמגדלים זקן משונה, מחבבים כובעים מגוחכים ונמנעים מלהשתמש בחשמל ובמכוניות.

יש סרטים המטלטלים את חיי מי שצפה בהם. מעט מאוד סרטים משנים את חייה של קהילה שלמה. משהו ב"העד" נגע ללבם של האמריקאים, משהו בנופים המרהיבים – שדות התירס הרחבים, החוות, האסמים וכרכרות הסוסים — הזכיר להם את ימיה הראשונים של אמריקה, אלה שנדרסו זה מכבר ברגלי הקפיטליזם. פתאום נתפסו האיימיש כמלח הארץ — אנשי משפחה ועובדי אדמה המעלים על נס ערכים של אהבת אדם ועזרה הדדית. האמריקאים, שלא יכלו לוותר על הנוחות שהביאה להם המודרניזציה, אך רצו בכל זאת לגעת באושר האידילי שהציגה הקהילה, עלו על כלי הרכב המשפחתיים ודהרו לפנסילבניה.
אוקטובר ותחילת נובמבר הם החודשים המתאימים ביותר לביקור בפנסילבניה. השלכת, שסיימה את המקצה הראשון שלה בניו אינגלנד, מתפנה להתנפל על  המדינה, והדרך מניו יורק מלווה בנופים המבקשים בלית ברירה את התואר הקלישאתי "עוצרי נשימה". את שני עברי האוטוסטרדות של ניו ג'רסי ופנסילבניה מאכלסים בצפיפות יערות אדומים, חומים, ורודים וצהובים. כל עצירה בתחנת דלק מזדמנת היא חגיגה: האוויר גדוש בניחוח מתקתק של יער וטחב, בצדי הדרך מחכים דוכנים לממכר תפוחים, ובסופו של דבר, כאשר יורדים מהדרך הראשית לכיוון מחוז לנקסטר (Lancaster), מתגלים גם השדות המפורסמים של "העד", עם יבול התירס המצהיב בין העלים הירוקים ועם השמים הכחולים שממעל.

חבר כת האיימיש ואזרח "אנגלי" מכינים צ'יפס המיועד למכירה לתיירים. בין אנשי האיימיש לתושבים המקומיים שאינם משתייכים לכת שוררים לרוב יחסי קרבה הבאים לידי ביטוי גם בסיוע הדדי בחיי היום יום צילום: דורון הורוביץ	נער מפזר דשן בשדה תירס "בתוך חמישים שנה לא יהיו יותר איימיש", מזהיר מל הורסט, מנהלו של מוזיאון איימיש קטן צילום: דורון הורוביץ

כל העניין נשמע פסטורלי, אבל משהו בכל זאת מעכיר את האווירה. איזה רעש מנדנד ומוּכָּר מהעיר: צפירות עצבניות של נהגים. כשמורידים לרגע את העיניים מהשדות, ההתרגשות פגה באחת: על הכביש הכפרי מתגלה פקק תנועה עצום ממדים. ברוכים הבאים למחוז לנקסטר. כאן, במרחק נסיעה של ארבע שעות מניו יורק או שעה וחצי מפילדלפיה, נמצא הריכוז הגדול ביותר של בני האיימיש, וכאן גם צילם פיטר ווייר את "העד". בעשרים השנים האחרונות היה לנקסטר למוקד עלייה לרגל. יותר מחמישה מיליון תיירים פוקדים אותו בכל שנה, ולכן הוא השני ברשימת אתרי תיירות הפנים הפופולריים ביותר בארצות הברית, אחרי העיר ברנסון (Branson) שבמדינת מיזורי, המשמשת בירת מופעי הבידור של אמריקה.

לישון בבית איימיש

העיר לנקסטר, הנמצאת בלב המחוז, אינה מרשימה במיוחד, אבל היא משמשת נקודת מוצא טובה לנסיעה לשאר עיירות המחוז — בירד־אין־הנד (Bird-in-Hand), שטרסבורג (Strasburg), אפרתה
(Ephrata) ועיירת האיימיש היפה מכולן, הנושאת את השם המופלא אינטרקורס
(Intercourse). עולים על הכביש ועוברים עיירה־עיירה. מובטח נוף מופלא ואנשים ששווים תמונה, אבל ספק אם מישהו שם יתנדב לספק לכם את התמונה המלאה על אודות השינויים שחלו בקהילת האיימיש.
וזהו בקצרה סיפור המהפך. כאשר יצא "העד" לאקרנים, התאהבו במחוז לנקסטר לא רק התיירים אלא גם חובבי הנדל"ן. עשירי פילדלפיה וניו יורק החלו לקנות באזור אדמות במטרה להקים לעצמם בתי נופש. הקרקע החקלאית התמעטה, מועצת המחוז החמדנית העלתה את המסים באופן ניכר, והחקלאות איבדה מרווחיותה יותר ויותר. האיימיש מצאו את עצמם במצוקה כלכלית, ובפניהם עמדו שתי אפשרויות. האחת, שבה בחרו רבים, היתה לעבור למדינות סמוכות. השנייה — לחפש פרנסה בתיירות המקומית, שכאמור, נהנתה מגלים הולכים וגדלים של תיירים מארצות הברית ומרחבי העולם.

נשות האיימיש בזמן אפייה קבוצתית בסמוך לעיירה בירד-אין-הנד. המצוקה הכלכלית אילצה את האיימיש לבחור אם לעבור למדינות סמוכות או לשנות את מקור הכנסתם מחקלאות לתיירות | צילום: דורון הורוביץ

וכך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון פנסילבני־גרמני מסורתי ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, לטייל בכרכרת איימיש, ואם מזמינים די זמן מראש, אפשר גם לישון בבית איימיש אמיתי לגמרי. "המהפך הזה טלטל את הקהילה", אומר מל הורסט, בעליו של מוזיאון איימיש קטן ליד בירד־אין־הנד. הורסט, אמריקאי מודרני (האיימיש מכנים אנשים כמוהו "אנגלים"), גדל בחברת בני הקהילה. הוא מדבר את הגרמנית הפנסילבנית שלהם ("שדומה מאוד ליידיש שלכם"), מוכר במוזיאון שלו מוצרים שמכינות נשות הקהילה, ואפילו מריץ מופע סטנד־אפ של בדיחות איימיש. בעשרים השנים האחרונות, הוא מספר, משתנים האיימיש לנגד עיניו: "האיימיש של היום הם לא האיימיש של שנות השמונים. המצב הכלכלי הכריח אותם להתמודד עם הקדמה, ומרגע שטעמו מהמודרניזציה, לרובם קשה מאוד לחזור אחורה. עסקי התיירות פה משגשגים, הדולרים נכנסים לקופה שלהם, והתברר שהם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. הם גילו שהרבה יותר קל להם למכור ריבה מאשר לגדל תירס, והתחילו לעגל פינות. אפשר לראות את זה בחשמל, למשל – אולי אסור להם להשתמש בו, אבל אף אחד לא אמר משהו על שימוש בגז פרופן. גם בפרופן אפשר להאיר ולחמם את הבית, ומובן שהרבה יותר כיף להשתמש בו מאשר בנרות".

תחזיתו של הורסט באשר לעתיד הקהילה קודרת. "להערכתי, בתוך חמישים שנה לא יהיו יותר איימיש", הוא אומר. "כבר עכשיו אתה יכול לראות התפצלויות בתוך הקהילה. לפני כמה שנים קם מסדר איימיש חדש שמתיר לחברים בו לנהוג במכונית ולסחור בבורסה, והוא זוכה לפופלריות גדולה. בעוד כמה עשורים תצטרך לראות סרט כמו 'העד' בשביל להבין מה היה כאן בכלל".

אובדן התמימות
הורסט מפנה אותנו למשפחת איימיש המיודדת איתו. משפחת גאנסון מנהלת חנות כפרית המוכרת, כמו אלף חנויות כמוה, כל דבר בעצם. מנרות ומפיות תחרה קטנות ועד פאי דלעת וסיידר תפוחים חם. האמריקאים מצדם נוהרים אל החנות ומשלמים מחירים שלא היו מביישים את מנהטן בתמורה לכל מוצר, לא משנה מה הוא, ובלבד שתתנוסס עליו מדבקה שתכריז כי מדובר ב"מתכון איימיש מקורי" או ב"עיצוב משפחתי אותנטי".

שלטים בחנות מזכרות העושים שימוש בשמותיהם הציוריים של עיירות איימיש כמו וירג'נוויל ואינטרקורס צילום: כפיר זיו	חרדל איימיש אמיתי צילום: כפיר זיו	בובות הלבושות בבגדיהם המסורתיים של האיימיש באחת מחנויות המזכרות הרבות שבמחוז לנקסטר צילום: כפיר זיו

האמריקאים מאוהבים בתמימות האיימישית בלי שהם מבחינים שזו אבדה כבר מזמן. האיימיש של מחוז לנקסטר הם אמני אשליות: ללקוחות שלהם הם נותנים לחשוב שהם פותחים לפניהם את בתיהם ואת לבם, אבל האמת היא שכמו את סוחרי המכוניות, גם אותם מעניין קודם כל למכור. כך למשל נדרשנו לשלל תרגילי פפראצי כדי לצלם את האיימיש. אמונתם אמנם אוסרת עליהם להצטלם — אך כמעט בכל חנות איימישית תמצאו דוכן גלויות ובו תמונות של משפחות איימיש בשלל פוזות פוטוגניות. ביררנו בקופה – אלה אינם שחקנים מחופשים אלא בני הקהילה בעצמם. שערם מסודר, הם מוארים היטב, אף אחד לא עשה להם אמבוש. מחיר גלויה הוא שני דולרים.
"לצלם אתכם אסור, אבל לקנות גלויות שלכם מותר?" אני שואל את המוכרת באחת החנויות, נערה צעירה בשם האנה. "אירוני, אני יודעת", היא אומרת ומגלגלת עיניים. היא בת 16, וכשאר בני גילה, היא מצויה עכשיו בתקופת מעבר בין ילדות לבגרות, הקרויה "רומשפרינגה"
(Rumspringa, "התרוצצות" בגרמנית־פנסילבנית). במהלך התקופה הזאת, שנמשכת מחודשים ספורים ועד שנים, מתירים אנשי האיימיש לילדיהם לחוות את אורח החיים המודרני.
הצעירים, תמימים עד מבוכה, מנסים בזמן הזה כל דבר: נהיגה, לבוש מודרני, סמים,

שתיים מבנות הקהילה בסופרמרקט מקומי. התיירים האמריקאים משלמים מחירים שלא היו מביישים את מנהטן בתמורה לכל מוצר, ובלבד שתנוסס עליו מדבקה שתכריז כי מדובר במתכון איימיש מקורי | צילום : כפיר זיו

אלכוהול, אורגיות. מכיוון שאינם ניחנים בציניות של הנוער המודרני, אין להם גם יכולת שיפוט טובה — הם אינם יודעים מתי מנצלים אותם, איזה סם יעשה להם טוב ואיזה יהרוג אותם. רובם מסיימים את המסע הזה רצוצים לגמרי. למעלה מ־85 אחוזים מהם מחליטים לחזור אל חיק הקהילה ולנטוש את המודרניות לצמיתות. מעניין לציין כי מי שמחליט בשלב הזה לפרוש מן הקהילה, יוכל לשמור על קשר עם משפחתו. אולם מי שמחליט בתום התקופה להישאר בקהילה ופורש ממנה מאוחר יותר — מוחרם ומנודה.
החופש הזמני של האנה מאפשר לה לדבר בפתיחות יחסית, אף שאמה, המטאטאת את הרחבה בחוץ, מלכסנת אלינו מבטים. כן, גם היא חושבת שיש משהו מוזר מאוד בדרך שבה חברי הקהילה שלה מנסים ללכת עם ולהרגיש בלי. היא בעצמה היתה נוסעת לניו יורק, אבל היא מפחדת שהכסף ייגמר לה והעיר תבלע אותה חיים.

אז מה את עושה בינתיים?
"אני מבלה הרבה עם חברות שלי. אני נוהגת  באוטו – שזה נורא כיף – והולכת לשחק באולינג. בכל שבוע יש לנו מסיבה. אנחנו נפגשים בחצר האחורית באחת החוות, סתם מדליקים מדורה ושותים הרבה. לפעמים דברים יוצאים משליטה".

איך למשל?
"אתה יודע… מתחילים להתמזמז, דבר מוביל לדבר… לפעמים באים למסיבות שלנו בחורים אנגלים, והם מביאים לנו סמים וכאלה. אתה אף פעם לא יודע איך מסיבה כזאת תיגמר". את המשפט האחרון היא כבר אומרת בקול שקט יותר, משום שאמה מתקרבת. לקוחות שמדברים הרבה וקונים מעט אינם רצויים. "תגידי", אנחנו עוד מספיקים לשאול, "את חושבת שתחזיקו מעמד כקהילה?" היא צוחקת ומגישה לנו בהפגנתיות כובע איימיש, להראות שאחרי הכל היא עסוקה במכירה ולא בפטפוט. "כל עוד יהיה לנו מה למכור — אנחנו לא נלך לשום מקום".