קלימנוס – אי שולי הספוגים

ביום שבו היכרתי את פיר מלמברג, החרים לו מנהל הנמל של פותיה רשימות ונתונים שנצברו במשך ארבעה ימים של עבודה. האנתרופולוג הדני היה נסער. עבודת האיסוף שלו נעשתה באישור סגן מפקד משטרת הנמל ובעזרת שוטר מתורגמן, שהוצמד אליו במיוחד. ההחרמה היתה עבורו מפגש ראשון עם סוג כזה של כוחנות בירוקרטית, והוא היסס בין דחף זועם לעמוד על זכותו למידע, ובין ההכרח לשמר את יחסיו הטובים עם השלטונות, כדי לאפשר את המשך מחקרו באי קאלימנוס (KALIMNOS).

הרשימות המוחרמות הוכנו מתוך דו"חות בלתי מסווגים של מנהלת הנמל, שתיעדו כניסות ויציאות של ספינות. מזמני השהות של הספינות מחוץ לנמל אפשר, בין היתר, להסיק משהו, גם אם לא במדויק, על יעדי השיט שלהן. זה היה אחד הנושאים שעניינו את פיר. זה היה, כנראה, גם אחד הנושאים שלא מצא חן בעיני מנהל הנמל, והביא להחרמת המסמכים. המיקום של "שדות" הספוגים בים התיכון, שהיו במשך הרבה מאוד דורות מקור הפרנסה העיקרי בקאלימנוס, הפך בשנים האחרונות לסוד שמור, וכמוהו גם תדירות הביקורים בשדות האלה, וההיקף המעשי של פעילות ספינות השולים.

דרך חיים מסוכנת
אם תשאלו היום צוללן מקאלימנוס אם יש שליית ספוגים בים התיכון, הסיכוי הוא שהתשובה תהיה: "אין". לא ספוגים ולא שליית ספוגים. ההסבר הרווח להעלמותם הוא מחלה קשה, שתקפה והמיתה אותם ב-1986. תושבי קאלימנוס מקשרים את המחלה לתאונת הכור הגרעיני בצ'רנוביל. כך או אחרת, כשביקרתי באי, דיווחו לי התושבים על היעדר כמעט מוחלט של ספוגים בים התיכון.

שדות הספוגים של לוב ותוניס, שבמשך דורות היו חלק משטחי הציד של תושבי האי, הלכו ונסגרו בפניהם. המציאות הגיאופוליטית הצרה, קטעה ושיבשה את המסע המסורתי בן השישה עד שמונה חודשים בים התיכון ולאורך חופי צפון ומערב אפריקה, שערכו בכל שנה שולי הספוגים מקאלימנוס.

רק חלק קטן מהספוגים שנמכרים היום באיים וברחבי יוון מגיע מהאיזור, ואלה נחשבים למשובחים ולעמידים במיוחד. רוב ספוגי הים הטבעיים מיובאים מאיזור פלורידה ומאיי בהאמה, שם שולים אותם במקרים רבים מהגרים ובני מהגרים מקאלימנוס. משלוחי הספוגים מגיעים דחוסים באריזות פלסטיק, שגודלן כפול מזה של חבילות קש, אל "בתי החרושת לספוגים" של קאלימנוס. כאן חותכים, מלבינים ומעבדים את הספוגים.

שליית ספוגים היתה בעבר דרך חיים מסוכנת וקשה מאוד, הנושאת עד היום הילה מוחשית ועיקשת של גבורה וגבריות. בעבר הלא כל-כך רחוק צללו השולים עירומים, כשאבן משקולת קשורה לגופם. המטרה היתה לרדת למעמקים ולגלות מרבצים חדשים של ספוגים. כשאזל האוויר בריאותיו של הצוללן, הוא משך בחבל שהיה קשור לו ליד, כדי שחבריו בספינה ימשכו ויעלו אותו בחזרה למעלה. יותר מאוחר נהגו לצלול לעומק עם צינור גומי בפה, דרכו הוזרם חמצן הישר מקומפרסור שניצב על סיפון הספינה.

בתקופות מסוימות השתמשו בחלק מן הספינות בחליפת צוללנים מדגם "ז'ול וורן", עם קסדה כבדה מאוד עשויה ממתכת ומזכוכית, שהחליפה את אבן המשקולת, ואוברול מבד קנבס, שכיסה את כל הגוף. נשות השולים קראו לחליפת הצלילה הזאת "ארון המתים מקנבס". צייר מקאלימנוס תיאר את מגוון השיטות ביצירה גדולה, המקשטת את קירות בית השתייה שליד מרכז התרבות העירוני של פותיה, ברחוב הנמל.

די ברור שהשולים הקאלימנאים צללו בקביעות למעמקים שנחשבים למסוכנים ולא מומלצים גם לצוללים של היום, המשתמשים בציוד צלילה מודרני. ברור גם שבגלל התנאים עלו חלק מהשולים מהר מדי וחלקם נפגעו באופן חמור ולעיתים מתו. בקאלימנוס אמרו לי שלא היה שולה ספוגים שלא נפגע. השאלה היתה רק מתי תהיה התאונה הבאה ומה תהיה חומרת הפגיעה. בזמן הביקור שלי באי קל היה להבחין במספר גדול יחסית של גברים בגיל העמידה ובלא מעט גברים צעירים, שהתנועה שלהם מוגבלת במידה זו או אחרת והם הולכים, אם בכלל, לאט, כפופים וכואבים.

רבי החובלים, שעמדו בראש הפירמידה החברתית-כלכלית בקהיליית שולי הספוגים, דחקו כנראה בצוללנים שלהם להעמיק יותר, לשהות יותר ולשלות יותר. ללחץ החיצוני הזה הצטרפה גם תפיסה המקובלת על רוב הצוללים (המוכרת בגרסה שונה בישראל), לפיה הגדלת דרגת הסיכון פירושה העצמת מידת הגבריות. המסורת העתיקה של צלילה בלי ציוד, תוך סיכון עצום, היוותה עבור הצוללים המודרניים מיתולוגיה רבת-עוצמה, שסיפקה להם מניע להסתכן וכיוונה את דפוסי התנהגותם.

עיר הנמל פותיה, היישוב הגדול באי.

טוסטוס במקום בוזוקי
קלימנוס הוא אחד מקבוצת האיים הדודקנזיים, שכוללת גם את קוס ורודוס, הידועים יותר. זהו אי הררי די צחיח, שגודלו בינוני, סמוך לחוף התורכי, ובמזג אוויר טוב אפשר להגיע אליו בשיט של שעה וחצי מהאי קוס. בפותיה, עיר הנמל והיישוב הגדול באי, מתנהלים החיים סביב לשון הים הרחבה והמעוגלת שיוצרת את הנמל. בעיר אין חופי רחצה. לחופים של עיירת הקיט מירטייז ולחופים של לינריה וקנדוני אפשר להגיע בנסיעה של כ-20 דקות במונית שירות.

קרוב למירטייז נבנה במהלך ביקורי שם, שדה התעופה הראשון באי, על גבי שתי פסגות הרים שגולחו בפיצוצי דינמיט. קלימנוס, עדיין אי לא מתוייר יחסית, הולך בעקבות איים אחרים ומתבסס יותר ויותר על תיירות. כלכלת שליית הספוגים אולי תמשיך להתקיים, אבל רק במידה מוגבלת ומצומצמת. התשתית ששימרה עד לשנים האחרונות את העצמאות הקלימנאית יוצאת הדופן, הולכת ונדחקת לשוליים.

בערך שלוש שנים לפני שהגעתי לפותיה החלו לזרום מים מלוחים מהברזים. במהלך הביקור ראיתי תושבים שקנו מים ממיכליות שעברו ברחוב. המים הגיעו מהעיירה וואתי, המשופעת עדיין במעיינות מתוקים ובפרדסים. חוץ ממעיינות, פרי הדר, וכנסייה, יש בוואתי לשון ים צרה, דמויית פיורד זעיר, שחודרת עד לכיכר המלונות והמסעדות של העיירה ומשמשת נמל ליאכטות ולספינות קטנות.

נסעתי לקלימנוס בעקבות המלצה של מוסיקאית ממוצא יווני שסיפרה לי על המוסיקה החיה, התוססת והאותנטית שמנגנים בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר בבתי השתייה, כששולי הספוג חוזרים ממסעם הימי הארוך. הפולקלור המקומי קבע שעל השולים לחזור לאי עד שהתייבשו התאנים (הנפלאות) האחרונות של אותו קיץ על העצים. באחד מהמדריכים לאיי יוון הוזהרתי, כאשה שמטיילת לבד, שעדיף לא לשהות בפותיה בתקופת ההוללות הזאת.

את הצליל העיקרי שששמעתי בנמל ובסמטאות המפותלות והתלולות של העיר הפיקו, בסופו של דבר, טוסטוסים קצוצי מפלט ואופנועים אימתניים. למרות שהמטרד הקולי התמידי הזה היה מבורך לפעמים, משום שבסמטאות הצרות הוא אותת מראש שצריך להיצמד לקיר, קשה לומר שהוא היה תחליף מספק לבאגלמה, לבוזוקי או לסז.

במסעדות הפשוטות שהיו פרושות לכל אורך הנמל, בהן אכלתי תמנונים ודיונונים רכים וטריים על הגריל או בטיגון עמוק ושתיתי רצינה, היה רדיו טייפ גדול, התחליף המוסיקלי המקובל לכלי הנגינה הישנים והטובים. ב"שושן השחור" – הפאב-קפה הפופולרי של העיר – לוו קולות המפלטים במיקס מודרני של דיסקו ופופ. מהר מאוד התברר לי שהמוסיקה הישנה והטובה גוועה. אולי פסטיבל הסתיו עוד ישוחזר וימוחזר יום אחד לטובת התיירים, אבל ההוללות הקלימנאית ההיא כבר עברה מן העולם.

מערב האי קלימנוס. הצד הפחות מתויר

נאמנות ערובה להצלחה
המוסיקה נעלמה יחד עם הפלאטיקה – מבנה חברתי-כלכלי היררכי ואוסף של כללי התנהגות, שהגדיר בעבר את מנהגי הנאמנות והמחוייבות בקהילת שולי הספוגים. השינוי החל בשנות ה-50, כשפותח הספוג הסינתטי. עד אז תפס הספוג הטבעי מקום חשוב בתעשייה ובאמבטיה. אפילו היום מחייבים שלבים מסויימים במנהגי הרחצה היפאניים שימוש בספוגים טבעיים בלבד.

שליית הספוגים עיצבה בקלימנוס אורח חיים, שבעקבות השינויים הכלכליים והאקולוגיים מצוי בתהליך שינוי מואץ, אותו חוקר האנתרופולוג הדני פיר מלמברג כבר כמה שנים. בכפוף לפלאטיקה, למשל, קיבלו משפחות השולים מקדמות או אשראי מרב החובל שהעסיק את אב המשפחה, באמצעותו יכלו לעבור את תקופת ההיעדרות הארוכה של המפרנס מהבית. הפלאטיקה גם כללה שיטה של מעין ביטוח חיים, שקיבלו נשים שבעליהן נהרגו בשעת צלילה. נוהג אחר – נישואים בגיל צעיר מאוד אצל גברים ונשים – היה קשור אולי ברמת הסיכון הגבוהה של עבודת השלייה ובהיעדרויות הארוכות מהבית.

בחברה הזאת, שבה רוב הגברים הנשואים הפליגו במשך רוב השנה, היה אחד ממוקדי הקוד החברתי מידת הנאמנות של האשה לבעלה. בראיון שערך מלמברג עם קטרינה, אשת שולה בת שישים בערך, בו נכחתי, הדגישה המרואיינת שוב ושוב את נאמנותה לבעלה, בין השאר, כנכס שאיפשר לה להשיא את בנותיה למועמדים מוצלחים. קטרינה נאבקה בדמעותיה כשדיברה על הקושי והעצב של עשרות שנות חיים בפחד מתמיד ובאי-ודאות, שנים בהן גידלה את הילדים והחזיקה את הבית, למעשה, לבדה. בעלה, שהיום כבר אינו מפליג, הוא נכה ומוגבל מאוד בתנועתו.

הצורך הלוחץ לדאוג לביטחון כלכלי לאשה ולמשפחה, כשחיי הבעל נמצאים תמיד בסכנה, השתלב היטב במוסד חברתי אחר, שקיים במקומות רבים ביוון, והוא הנדוניה או ביוונית ה"פריקה". לפי כללי הפריקה, משפחת הבת, ובעיקר אביה והבן הבכור במשפחה, אחראים לדאוג לה לנדוניה משמעותית, הכוללת דירה, אם הם רוצים להשיאה לבן זוג הולם. בדרך כלל נשאר רכוש זה בידי האשה לכל אורך החיים המשותפים, והוא מנוהל על ידה באופן עצמאי.

מיכאיליס, או מייקל כפי שהוא מעדיף להיקרא, מלצר צעיר שעבד ב"שושן השחור" ותכנן ללמוד מלונאות באתונה, חקר אותי בסקרנות לגבי הפריקה בישראל. למרות האנגלית המצויינת שלו, היה לו קשה מאוד להבין שהבן שלי, שהיה אז בן 16, משוחרר לחלוטין ממחוייבות דומה כלפי אחותו הצעירה, או את העובדה שאני בעצמי התחתנתי הרבה שנים לפני כן כמעט בלי רכוש ובוודאי בלי דירה.

קטרינה סיפרה שהכינה בכוחות עצמה פריקה לכל הבנות שלה. הרכוש הזה כולל, בין היתר, שבע דירות. הפריקה היתה עדיין תכתיב רב-עוצמה, שהשפעתו ניכרה מאוד על חיי הפרט. זאת למרות שהפלאטיקה התפוררה ונשכחה וחלק מצעירי קלימנוס לא הכירו אפילו את השם.

מעטה סודיות
שליית הספוגים, כמו הפריקה, שורדת. היא משנה מבנה וכיוון, אבל היא עדיין שם. זוהי דרך חיים, ואולי אף דרך חשיבה, עתיקה ממש, הקבורה מתחת לפני השטח.

יש עדיין שדות ספוגים פוריים בים התיכון. הם התמעטו כנראה מאוד בעקבות המחלה, וכתוצאה משנים רבות של שליית יתר, אבל שרדו. על פי השערותיו הראשונות של פיר מלמברג, שדות אלה עדיין מספקים פרנסה מצומצמת לחלק מאנשי קלימנוס. עם זאת, בגלל מיעוט השדות, צמצום השווקים והחמרת המגבלות החוקיות על תנועת השולים, נשמר מיקומם בסוד. כדי להבטיח את שמירת הסוד מבצעים את השלייה המודרנית צוותים המורכבים מבני משפחה אחת. משטר הנאמנות לרבי-החובלים הוחלף במשטר של נאמנות משפחתית.

ספינות השלייה נהנות כנראה, בכל זאת, גם כיום מחופש תנועה ומפיקוח מתירני יחסית, לעומת ספינות הדייג היווניות הרגילות. מצאי הספוגים המדולדל והתחרות בשוק הספוגים הסינתטיים ובספוגים של פלורידה והבהאמס, דחפו חלק מהשולים לעסוק גם בדיג ללא רשיון. הם עושים זאת תחת היתר רשיון השלייה, לפעמים באתרים אסורים ובאמצעים בלתי חוקיים כדינמיט. עדות עקיפה לכך אפשר אולי למצוא בפיצוצי הדינמיט בהרים, המקובלים במקרה של ציון אירועים משפחתיים או חגים (מהדורה שונה קצת של הפנטזייה שמוכרת לנו בארץ).

העיסוק הלא חוקי בדיג הוא כנראה סיבה נוספת לסודיות האופפת את תנועת ספינות השלייה, ולטשטוש המכוון של היעדים וזהות השלל. מסך הסודיות נפרש אולי גם מסיבה שלישית, חשובה יותר: החשש שמידע מדוייק על פעילות השלייה עלול להוביל לצמצום סכומי הסובסידיות שמעניקה הקהילה האירופית בינתיים לתעשיית הספוגים בקלימנוס. הסובסידיות מיועדות אומנם לתמיכה בייצור ספוגים מקומי, אבל הן מנוצלות, כנראה בחלקן, גם למטרות אחרות. שליית הספוגים ירדה, אם כן, למחתרת.

אבל המישור המשמעותי למעטה הסודיות, במקרה הזה, הם דווקא האמונות, המנהגים והמיתוסים. כבר הרבה דורות מגדירה החברה בקלימנוס גבריות כתבנית הכוללת הפלגות ארוכות, שגרה אינטנסיבית על הסיפון של קבוצת גברים קטנה ומבודדת, כושר שחייה וצלילה, ובעיקר סיכון גבוה ובלתי פוסק כמעט. המציאות שיצרה את המבנה הזה הפסיקה היום להתקיים. ייתכן מאוד שהתבנית המקורית הוחלפה בשנים האחרונות באחרת, דומה לפחות בחלקה.
בלי קשר לתוכן הסודות, מסך של סודיות יוצר מעגל פנימי של מיוחסים בעלי מידע וכוח. הוא מזין וניזון מסיפורים מרומזים ומתחמקים, אולי מוגזמים, על מעשים לא-חוקיים – מסוכנים – וטקסי דינמיט אסורים בהרים. כל אלה שבים ומספקים מאפיינים של סיכון, כוח, הידוק קבוצתי, שממלאים תפקיד מכריע בדימוי (העצמי והחיצוני) של הגברים בחברה של קלימנוס. קשה להחליט, לפיכך, אם הסוד האמיתי של אנשי קלימנוס הם נתוני שליית הספוגים, או העובדה הפרוזאית שבעצם לא שולים כאן אף ספוג.