הכומר הפולני שהוביל קבוצת מאמינים לפני כשנה בדרך הייסורים ("ויה דולורוזה") בירושלים הופתע כאשר הסבריו בתחנה השלישית נקטעו על ידי ארמני כבן 48 אשר דרש ממנו לשנות את הסבריו ולספר לקבוצה את האמת: התחנה לא נבנתה על ידי החיילים הפולנים, אלא רק זכתה לטיפול קוסמטי של ציורים ופסלים, אבל המקום היה ועדיין שייך לכנסייה הארמנית-קתולית. סירובו של הכומר לקבל את הדברים גרמו לארמני להורות לכומר לצאת ממתחם הכנסייה יחד עם הקבוצה. הכומר סירב ואף הרים את ידיו על הארמני. שוטרים שהגיעו למקום דרשו הסברים, ולאחר ששמעו את הסברו של הארמני, עזבו את המקום מבלי להתערב. לקריאה נוספת: דרישתו של אלכס גולוליאן, מנהל נכסי הכנסייה הארמנית-קתולית בירושלים היא עקרונית: "אף אחד לא ייפגע בריבונות שלנו, וכל מי שיתעקש על הטעות ההיסטורית, יגורש מהכנסייה". מדובר בדרך המפורסמת ביותר בעולם הנמצאת בעיר העתיקה ירושלים. מיליוני צליינים פוקדים את הדרך ואת 14 תחנותיה על מנת להזדהות עם דרכו האחרונה של ישו ממקום משפטו ב"פרטוריום" על ידי פונטיוס פילטוס הנציב הרומי ועד לגבעת הגולגולתא והרוטונדא המציינים את מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו. אין תייר נוצרי שלא יפקוד את דרך הייסורים ועבור הצליינים זהו שיאו של הביקור בארץ הקודש. בתחנותיה של דרך הייסורים מקיימים לעיתים תפילות קצרות והריגוש הדתי מגיע לפסגות רוחניות. של מי התחנות האלה?
למי שייכות התחנות? הקתולים בנו במהלך השנים קפלות תפילה וכנסיות ליד מרבית התחנות: הפרנציסקנים בתחנה השנייה, החמישית והשביעית, היוונים קתולים בתחנה השישית והארמנים הקתולים בנו כנסייה גדולה בתחנה הרביעית. בתחנה השלישית הייתה קפלה קטנה שנבנתה מעל החמאם הטורקי שהפסיק לפעול, והיא מציינת אירוע של נפילת ישו מכובד משא הצלב. לאירוע אין סימוכין בברית החדשה. האירוע מתואר בתבליט אבן מעל חזית הקפלה, פסל אבן בתוך הקפלה בסמוך לקיר הצפוני ובציורים נוספים על יתר הקירות הפנימיים. בספרי ההדרכה מופיע כי חיילים פולנים ששהו בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה בנו את הקפלה של התחנה השלישית בין השנים 1948-1947, אולם אלכס גולוליאן מבקש להבהיר: "הקפלה הייתה קיימת קודם כחדר כניסה לחמאם הטורקי, שנבנה על חורבות מנזר קדום ('בית לזרוס' – ע.מ.). תמונות מ-1710 מוכיחות זאת. הטורקים מסרו את המתחם לארמנים-קתולים בסוף המאה ה-19 (1858 – ע.מ.) ויש לנו 'פירמן' על כך. החיילים הפולנים ששהו בארץ הקודש במהלך מלחמת העולם השנייה והיו מלווים בכומר פולני ביקשו מהכומר הארמני-קתולי להתפלל במקום באופן קבוע. יחסי הידידות בין הכמרים אפשרה ביצוע הסכם שכירות במחיר סמלי לתקופה של 25 שנה. המחיר הסמלי נועד להגן על זכויות הכנסייה הארמנית-קתולית ובתום התקופה בשנת 73, ביקשו הפולנים להאריך את החוזה. הארמנים בירושלים בגיבוי הפטריארך הארמני השוהה בלבנון סירבו, אולם הפטריארך התבקש להגיע לשיחה אצל אחד הקרדינלים החזקים בוותיקן ממוצא פולני. הקרדינל הסביר לפטריארך הארמני כי במהלך השנים שקדמו לפקיעת החוזה, נאסף סכום כסף רב מהציבור בפולין לטובת בניית כנסייה פולנית בעיר העתיקה, אולם הכומר שהיה אחראי על איסוף הכסף נעלם עם הכספים. הקרדינל הסביר כי אם פולין תאבד את הקפלה השלישית הדבר יגרום למשבר אמוני בקרב הדור שתרם את הכספים, ולכן ביקש להאריך את החוזה ב- 25 שנים נוספות – עד תום הדור שתרם את הכסף. הפטריארך הסכים, ובתנאי שלא תהיה דרישה נוספת לחידוש החוזה, והחוזה חודש ל- 25 שנים נוספות". בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, לקח אלכס את המפתחות מידי הכומר הפולני ששהה ב"דום פולסקי", אכסניה ומנזר בעיר העתיקה, ודאג לביצוע שיפוצים הכוללים חיבור הקפלה לחנות מזכרות, לשרידי החמאם הטורקי ומעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות החשובות של התחנה הרביעית אל הכנסייה הארמנית-קתולית "גבירתנו הדואבת" (Our Lady of the Spasm). על מנת לקרב את הציבור הרחב , נפתחה הכנסייה הארמנית-קתולית המשמשת כתחנה הרביעית שבה פגש ישו את אמו. עד לפתיחת דלתות הכנסייה, שימשה קפלה קטנה מדרום לכנסייה כתחנה הרביעית.
הכמרים הפולנים סולקו מהקפלה על מנת להסיר ספק, אלכס דאג לסלק את לוח האבן שהיה בתוך הקפלה, שבו היה רשום סיפור תרומת החיילים הפולנים, וכל מדריך או מורה-דרך המבקר במקום מתבקש למסור את הגרסה הנכונה על בניית הקפלה והבעלים הנוכחיים. מבקרים השמים לב לרגישויות יכולים ליהנות מהקפיטריה שבמקום. עמי מיטב הוציא לאור את מפת העיר העתיקה והוא עוסק בחקר ובמיפוי אתרי העיר במסגרת לימודיו במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסטית בר אילן www.oldcity-map.com |
