עדכון נוב' 2022
בכל מטרופולין בעולם שאני מזדמנת אליה כתיירת אני נהנית לגלות את הסודות הקולינריים החבויים מעין התיירים ומוכרים בעיקר לקומץ מקומיים, לפעמים, כמו בשכונת הארלם בניו יורק, אני מצטרפת לסיור קולינרי. הפעם יצאתי לגלות תרבויות חדשות דרך האוכל במקום קרוב בהרבה, שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב.
ובכל זאת משהו שונה מסיורים קולינריים במקומות רחוקים. הפעם, בין טעימה ומפגש, מלווה אותי הידיעה שכאן איני תיירת ולא אוכל להתעלם מהמציאות הקשה שאנו פוגשים. נכון, כשחניתי ברחוב לבנדה ועיניים רבות ננעצו בי חששתי מעט, אבל במהלכו של סיור מרתק בלב השכונה הבנתי שרוב התושבים מבקשים פשוט לחיות ושהישרדות יומיומית היא עבורם דרך חיים. "פליטים", "מבקשי מקלט", "מסתננים", מבקשי עבודה" – השיח הישראלי חצוי, בעייתי וטעון. המפגש עם התושבים באמצעות האוכל הדגיש את הצד האנושי ועורר אמפתיה, אם כי לא דחק מהזיכרון את מצוקתם של תושבי דרום תל אביב הישראלים.
חנויות הנעלים התחלפו במסעדות
שבת חורפית שטופת שמש. אנשים נינוחים ונאי מראה בבגדי חג גודשים את הרחובות השכונה ובאזור התחנה המרכזית החדשה. אם ובתה הפעוטה ממהרות בדרכן לכנסייה, חבורת גברים בבגדים צחורים מתגודדת בפינת רחוב נווה שאנן.
שכונת נווה שאנן, המשתרעת בין הרחובות העלייה, הרכבת, מנחם בגין והחרש, הוקמה ב-1921 על ידי משפחות יהודיות שעזבו את יפו בעקבות פרעות תרפ"א. המתיישבים הראשונים רכשו את אדמות פרדס שייח עלי, בנו בתים נמוכים, עסקו בסחר ובמלאכה וניהלו משקים אוטרקיים, כפי שמשתקפים בציוריו של נחום גוטמן.
בניית התחנה המרכזית החדשה הביאה להתדרדרות סוציו-אקונומית של השכונה, רוב תושביה הוותיקים עזבו ונותרו בה רק אלו שלא היתה להם ברירה אחרת. ב-15 השנים האחרונות האזור הפך להיות מזוהה כמקום מושבם של זרים, בעיקר מאסיה ומאפריקה, שהגיעו לארץ בנסיבות שונות.
שבת בבוקר, שכונת נווה שאנן. התושבים החדשים (יחסית) בבגדי חג | צילום: חגית גורן
הזיכרון היחיד שלי מנווה שאנן הוא מימי התיכון, כשנהגנו להגיע לכאן באוטובוס, לכתת רגליים בין הסמטאות ולהתמקח על מחירי הנעליים הזולות. מאז, הרחוב שינה את פניו ואת מקומן של חנויות הנעליים ממלאות חנויות לממכר דגים טריים, חמארות ועשרות מסעדות קטנות, שחלקן מתנהלות במחתרת והן נועדו, מלבד לספק פרנסה גם להרגיע את הגעגועים לאוכל מנחם של בית, בין אם הוא פיליפיני, אריתראי, סיני או סודני.
סצנת האוכל התפתחה כמענה קולינרי לתושבים עצמם וכמקור פרנסה, ובזה טמון הטעם האותנטי הפשוט במסעדות הרשמיות והמחתרתיות כאחד.
אילת נחום מורת הדרך שלנו נקשרה בנימי נפשה לקהילות השונות בדרום העיר. כפעילה בסיוע לקהילות האסייתיות והאפריקניות, מזה שנים, רכשה את אמונם והם פתחו בפניה את ליבם וביתם. ( בעבר, למדה סינית ובודהיזם והתנדבה בקרב קהילות פליטים בעולם). זהו חלק מסוד ההצלחה של הסיורים הייחודיים במהלכם היא מרגשת וסוחפת את האורחים, פותחת צוהר לתרבותם ולנפשם באמצעות האירוח הנינוח, המטבח והסיפורים האישיים. כדי להכניס אותנו לאווירה וכיאה לסיור קולינרי, היא מוזגת לנו לימונצ'לו שהכינה בעצמה ומכבדת בממתק פיליפיני מבטטה סגולה מהשוק הפיליפיני, ובה בעת מביאה את סיפור השכונה.
איילת נחום. להכיר תרבויות חדשות ולגשר על פערים דרך האוכל | צילום: בני לפיד
כדי להכניס אותנו לאווירה וכיאה לסיור קולינרי, היא מוזגת לנו לימונצ'לו שהכינה בעצמה ומכבדת בממתק פיליפיני מבטטה סגולה מהשוק הפיליפיני, ובה בעת מביאה את סיפור השכונה.
ביקור בכנסייה
המושגים שלנו על כנסיות משתנים הבוקר. במעלה גרם מדרגות של בניין מתפורר ברחוב לבנדה בוקעים קולות שירה ונגינה מסקרנים. ברוכים הבאים לכנסיה ולמאמיניה מזרם הנצרות הפנטקוסטלית. שם הכנסייה Lift up your head ("הרימו ראשיכם") מודפס על גבי נייר דהוי המודבק ברישול על הקיר בכניסה לחדר המדרגות, אין זכר למגדל פעמונים עתיק. דלת סתמית נפתחת לעולם אחר ואנו חווים הלם תרבותי של ממש, הראשון להיום.
מאות נשים, גברים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם, מחליפות מונוכרומטיות ועד בגדים צבעוניים ממלאים את חלל הכנסייה. המנהיג הרוחני, הכומר ז'רמייה דאירו, לבוש בחליפה מהודרת בגוון כחול ניאון, ניצב על במה קטנה בחברת בני משפחתו ונושא את דרשתו השבועית. בין פסוקי קודש הוא מעדכן את בני הקהילה בענייני חולין כגון ויזות עבודה ודאגות נוספות המטרידות את צאן מרעיתו.
הכומר ז'רמייה דאירו, המנהיג הרוחני של כנסיית Lift up your head | צילום: אלון בר-און
חברי הלהקה מנגנים בכלי מיתר ותופים וזמרי וזמרות נשמה מלווים אותם וסוחפים את קהל המאמינים הנמנים על עשר מדינות באפריקה (בהן ניגריה, קניה, אוגנדה וקמרון) לשירה וריקודים באווירה אקסטטית של שמחה ופורקן בתום שבוע עבודה מפרך. היתה זו דרך שמחה להתוודע לשעה קלה לקהילה האפריקאית, כל אחד במסע אישי מלא בייסורים משל עצמו, חיים בתחושת זמניות, עם דאגות פרנסה וללא עתיד.
סצנת אוכל מעניינת מתרחשת ברחוב עין הקורא הממוקם סמוך לתחנה המרכזית החדשה (בין רחוב לבנדה לרחוב יסוד המעלה במקביל לרחוב לוינסקי).
אוכל פיליפיני עם סיפור
שיראל מוזגת כוס של משקה בריח וטעם של מלון אמיתי מתוצרת עצמית. נאמנה למתכון, במקום לטחון את בשר המלון במעבד מזון זמין היא מעדיפה לא להתפשר ועושה שימוש במכשיר לריסוק פרי שהביאה מארצה. כמו המשקה, כך גם האוכל הפיליפיני במסעדה שלה, עשוי מחומרי גלם מקומיים ומבוסס על מתכונים משפחתיים עתיקים.
בצהריי יום חמישי, הצצתי לרגע למסעדה הסגורה לסועדים ושמחתי לראות שמשקה המלון הקריר ממשיך להיות להיט. במטבח הקטן נערכת שיראל עם שתי עוזרותיה להכנות לקראת סוף השבוע בשיפוד אלפי אוזני חזיר שהגיעו מצפון הארץ ובהכנת תוספות משביעות. בפינה אחרת מטפל אהרון בבשר.
מנת הדגל במסעדת Kainan Ihawan הפיליפינית הוא דג מאודה Ginataag שפירושו המילולי "מבושל בחלב קוקוס". זהו מתכון עממי של משפחות הדייגים באיים הדרומיים של הפיליפינים. במקור מכינים אותו מדג ממשפחת המקרלים המתבשל בבצל, פלפל חריף (סוריאנו), ג'ינג'ר ושפע חלב קוקוס, היוצרים שילוב טעמים פיקנטי ומתקתק למנה המוגשת על תלולית אורז לבן וירקות מאודים.
שיראל ואהרון במסעדה שלהם, לצד העגלה שבה הכל התחיל | צילום: חגית גורן
הסיפור האישי של בני הזוג שיראל ואהרון, המנהלים את המסעדה, מעניק ערך מוסף למקום שהקימו. הם נולדו בפיליפינים כרונלד וברנארדט, כשבנם הבכור, שנולד בארץ, חגג את יום הולדתו התשיעי הם החליטו לקשור את גורלם בישראל ועברו תהליך גיור. בשנותיה הראשונות בארץ שיראל בישלה את מטעמיה בבית ומכרה אותם בעגלה קטנה ששימשה כדוכן נייד. היום העגלה ניצבת בפינת המסעדה, תזכורת לדרך שעשתה מעובדת חסרת זכויות לאזרחית מן השורה ובעלת משפחה. המסעדה פתוחה בסופי שבוע ובקומה העליונה מתקיימים אירועים משמחים לבני הקהילה.
Kainan Ihawan, רחוב עין הקורא 4, תל אביב, טלפון: 050-3129913. פתוח בסופי שבוע.
בשנותיה הראשונות בארץ שיראל בישלה את מטעמיה בבית ומכרה אותם בעגלה קטנה. צילום יעל עופר
נפאל הסודית – אירוח ביתי אצל מאיה וסמיר
שער הברזל החלוד בכניסה לבית הדירות נעול על בריח וכל אורח רצוי מתקשר לדיירים שיורדים לפתוח. דלת הכניסה לחדר המדרגות נעולה אף היא ומעידה כי בתקופת הקורונה התרופפה תחושת הבטחון של התושבים. בשנתיים האחרונות, נסגרו כאן חלק מעסקי האוכל שאהבנו אבל יוזמות חדשות כבר ממלאות את החלל ועכשיו שוב ניתן ליהנות מהמטבח הפיליפיני, הנפאלי, האריתראי והסודני במסעדות ובסלון הפרטי, ליהנות מאוכל אותנטי ללא מרכאות ולהתוודע לעולמם של התושבים שלרוב כשהם חולפים לידנו ברחוב הם נותרים "שקופים".
את הדירה שטופת האור בקומה השלישית, חולקים בני הזוג מאיה הנפאלית וסמיר ההודי-טיבטי ושלושת ילדיהם עם דיירים נוספים מהמשפחה המורחבת.
עם הכניסה לחדר האירוח, העין נמשכת לפינת הפולחן הצבעונית ובה מקום של כבוד למקדש בודהיסטי עמוס בדמויות מיתולוגיות ובסמלים דתיים. מידי בוקר, מאיה מדליקה שבעה נרות וממלאה את הגביעים במים ואת הקעריות באורז כמזון לאלים.
בינתיים, סמיר שוקד במטבח על הכנת ה"מומו" – גרסת הדים סאם הנפאלית מבצק קמח חיטה במילוי צמחוני מאורז, עדשים, שעועית ירוקה ותפוחי אדמה או במילוי עוף עם שום, כרוב, גזר, שפע כוסברה טרייה ופפריקה מתוקה. כשהמים רותחים ב "מאקטו" (maktu), סיר האידוי הענק מאלומיניום, הוא מניח את המומו לאידוי. בינתיים, על כירת הברזל, הוא בוחש רוטב עשיר מירקות. הנועזים מוזמנים ל"מומו אצ'אר" הגרסה החריפה מאד של הרוטב! בדרך החוצה, אנו פוגשים את סורינם, ילדה חיננית עם שתי צמות ששבה מבית הספר העירוני ומרגישה ישראלית.
האירוח פתוח לקבוצות בהנחיית אילת נחום.
ה"מומו" – גרסת הדים סאם הנפאלית מבצק קמח חיטה במילוי צמחוני. צילום יעל עופר
בני הזוג מאיה הנפאלית וסמיר ההודי-טיבטי. צילום יעל עופר
"רובא חאדעס" מסעדה אריתראית-סודנית
יעקב הסודני וחאגוס האריתראי, כל אחד עם סיפור ההישרדות הפתלתל שלו, חברו יחד כשותפים למסעדה מיוחדת ששוכנת במבנה חד קומתי. על הקירות תלויים צילומים של חיות אפריקניות כמו אריות, פילים וג'ירפות מרגיעים אולי את הגעגועים למולדת ואילו האריחים המצוירים הם עדות לימים יפים שידע המקום בשנות העשרים של המאה הקודמת. בין הבישולים, מדפדף יעקוב ללא הרף בין הצילומים העדכניים ששולחים לו ילדיו, עורג לנכדיו שכנראה לא יזכה לחבק אותם. לפני שתים עשרה שנה נמלט מזוועות רצח העם בחבל בדרפור שבמערב סודאן ולאחרונה זכה בתוקף החוק הבינלאומי לתעודת תושב ארעי. מידי יום הוא לומד לקרוא ולכתוב עברית מספר של תלמידי כיתה א' ומאושר סוף, סוף להרגיש קצת ישראלי. לעומתו, חאגוס הצעיר שהגיע לתל אביב כילד לאחר שחווה טראומות לא אנושיות, מרגיש שקוף וחסר עתיד בישראל, ועומד להגשים את חלומו ולזכות בוויזה לקנדה.
על כירת הגז במטבח המסעדה, ניחוחות תבשיל ירקות סמיך עתיר בשר כבש שמן ובסיר הסמוך, רוחשות עדשים כתומות במגוון ירקות העונה. בשרי או צמחוני שני סוגי המילוי שמגישים על האינג'ירה. האינג'ירה האוורירית והחמצמצה משמשת כצלחת אכילה (תרתי משמע) והיא מוגשת כשעליה מבחר של רטבים ותבשילים. הסועדים בוצעים ממנה פיסה, שלתוכה הם אוספים מיני מילויים דוגמת תבשיל עדשים ברוטב עגבניות (שהתאקלם במטבח האריתראי בעקבות השלטון האיטלקי 1885-1941). במחסן מונחים שקי קמח טף שיובאו מאתיופיה. בפינה במטבח מתנהלים ההתרחשויות במיכל פלסטיק גדול תוססת בלילת האינג'ירה שקנתה לה מקום מכובד כמזון על (סופר פוד), עשויה מקמח טף שאינו מכיל גלוטן שיש להתסיסו בתהליך ארוך המחייב הקפדה על התזמון כדי שלא ירד לטמיון.
רובא חאדעס, רחוב עין הקורא 5, תל אביב. פתוח כל יום.
יעקב הסודני (בתמונה) וחאגוס האריתראי, כל אחד עם סיפור ההישרדות הפתלתל שלו, חברו יחד כשותפים למסעדה מיוחדת. צילום יעל עופר
צילום יעל עופר
חנות קסומה לפריטים מאריתראה
לולה היפה אוצרת בחנותה הצבעונית מגוון עצום של פריטי יבוא מאריתריאה. אי הסדר מסקרן ומזמין לחטט בין המדפים וללמוד טפח מאורח החיים האריתראי בתל אביב. בין הפריטים: אופנה מסורתית שרווחים כאן ברחוב, כלי בישול וקנקני חרס לטקס הכנת ה"בונה", תכשיטים וציורים של אמנים אריתראים ועוד.
עין הקורא 4 , תל אביב
בין הפריטים בחנות האריתראית: אופנה מסורתית שרווחים כאן ברחוב, כלי בישול וקנקני חרס לטקס הכנת ה"בונה", תכשיטים וציורים של אמנים אריתראים ועוד. צילום יעל עופר
עושים שוק, כמו במזרח
אי אפשר לצאת למסע קולינרי בשכונת נווה שאנן בלי לעצור בשוק האוכל האסייתי ברחבת הקומה הרביעית של התחנה המרכזית החדשה. את מאקטי קאבאלן פתח אלי שרביט, שבתחילת שנות התשעים "גילה" את הפיליפינים והוקסם. דוכני הירקות והפירות הטריים מזכירים לי את השווקים בדרום מזרח אסיה: דוכן של עלים ירוקים, כמו הבוקצ'וי שהתאזרח מזמן במטבח הישראלי, עלי קפיר ליים, מורינגה, עלי חרדל ולמון גראס קצוץ. תצוגת הירקות כוללת ירקות מוזרים מהסוג שפוגשים בשווקי אסיה, כמו למשל אמפליה, המכונה "מלון מר", והמזכיר בצורתו מלפפון עם קליפה גבשושית, מבשלים אותו בנפרד בשל מרירותו הדומיננטית והוא נודע כמאזן בעיות סוכר ומפחית כולוסטרול. אחד מזני הג'ק פרוט שלשכבתו החיצונית טעם בשרי והוא משמש כתחליף בשר במאכלים טבעוניים ותוכנו מתקתק ומשמש לעוגות ושייקים. בארגז השכן, במיה הודית מרשימה בממדיה וסוג של בטטה סגולה שמבשרה מייצרים חטיפים מתוקים הזרים לחיך הישראלי.
בשוק הפיליפיני בתחנה המרכזית מוצאים פירות וירקות אסייתים מסקרנים | צילום: יעל עופר
עיקר הניחוחות במתחם נובעים מהמסעדה הפיליפינית המציעה תבשילים שבנות הקהילה מכינות בביתן לצד מבחר שיפודים מבשרים לא מזוהים. לבני הקהילה הלטינית מפרגנים בפלאטינוס (בננות ירוקות) ובשורשי קאסאווה חומים המשמשים לקמח, טפיוקה ולמגוון תבשילים לטיניים.
מאקטי קאבאלן, קומה 4 בתחנה המרכזית החדשה. שעות פתיחה: ימי שישי 11:00 עד כניסת השבת, שבת וראשון מ-16:00 ועד הערב.
במאקטי קאבאלן אפשר לטעום תבשילים שבנות הקהילה הכינו | צילום: יעל עופר
את הסיור הקולינרי המרתק אנחנו מסיימים בדרגון, מוסד קולינרי שעשה דרך ארוכה ממכולת שכונתית כושלת למיזם מצליח של רשת חנויות המספקות כל מוצר אסייתי שתחלמו עליו – מחומרי גלם טריים, דרך מוצרים קפואים ועד לעולם משוגע של איטריות וחטיפים. זה המקום לקנות ולהתנסות בבית, ואם חסר לכם ציוד מתאים לבישול אוכל אסייתי, תמצאו כלי בישול בסניף ייעודי בקרבת מקום. כתובת: ראש פינה 6, סניף נוסף בלוינסקי 48, אתר אינטרנט
רוצים גם? איילת נחום, מורת דרך המתמחה בסיורים קולינריים וסיורים העוסקים בסוגיית התושבים בדרום תל אביב, פרטים בטלפון: 5359918 -03 או 2991021 -052
Ayelet Nahum f