גשרים בפריס

קריאת תיגר
אבל הסתכלות מעמיקה מלמדת כי גם הגשר אינו פטור ממסתורין. הדמיון המשפחתי בינו לבין המנהרה נחשף אט אט. ניתן לצייר תמונה של גשר שחלקו התחתון אינו אלא מין מנהרה. ואכן מבחינה מיתולוגית, שניהם משמשים לתכלית אחת: קישור בין העולמות. הגשר מוביל אל העולם הבא, העליון, בעוד המנהרה מוליכה אל העולם התחתון.
במיתולוגיה הפרסית נאלצים המתים לצעוד על גשר דקיק, שעוביו כעובי שערה אחת, המתוח בין העולם הזה לבין הספירה העליונה. החוטאים ייפלו בדרך, היישר לגיהנום. הצדיקים, לעומתם, יעמדו במבחן ויתאחדו בסוף המסע עם הכפילה המלאכית של נפשם, הממתינה להם זה מכבר.
במקורו, הגשר הוא קריאת תיגר על הנהר. היות שכל נהר זוהה עם אלוהות פגאנית, הרי שכל גשר הוא התגרות באלים. תולדות ההנדסה, מימי קדם ועד ימינו, הן סיפורה של התגרות מתמדת. אסון נתפס, לפיכך, כנקמה. גשרים תמיד תבעו חיי אדם. מפעם לפעם מופיעה אצלנו ידיעה בשולי העיתון, "פועל מת בנופלו מגשר"; מפעלים הנדסיים הם מקום מועד לתאונות. ב־1907 התמוטט גשר קוויבק, מעל נהר סן לורנס שבקנדה והמית עימו 82 פועלים. זוהי התאונה המתועדת הגדולה ביותר שאירעה בעת בניית גשר.
החשש מפני אסון, מפני נקמת האלים או הטבע לאחר בניית גשר הוליד את הצורך לרַצות את הנהר, להעלות לו קורבן. עדויות לכך מצויות בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו. בסין רווחה אמונה כי מגיפת אבעבועות עתידה לפרוץ סמוך לבנייתו של גשר חדש. ברומא העתיקה – תרבות בעלת מסורת הנדסית כבירה – הועלו קורבנות לפני הקמת גשרים ולאחר טקס החנוכה שלהם. כמו כן נהוג היה לקיים מדי שנה טקס דתי לכבוד כל גשר, ויסודותיו נצבעו בדם.
בחגיגה השנתית של גשר סובליקיוס  העתיק ביותר ברומא היו נזרקות לנהר 24 בובות־אדם כפותות. היה זה גשר עץ רעוע יחסית, שנהרס מספר פעמים, והוקם מחדש במתכונתו הקדומה והרופפת מפאת יראת האלים. הטקסים נערכו על ידי כוהני הדת, אשר נקראו בלטינית פונטיפיקס (PONTIFICES), שם הגזור מהמלה "גשר" (PONS).
עקבותיו של קשר ישן נושן זה בין הכהונה הדתית לבין הגשרים מצויות עד היום בנצרות הקתולית. כינויו של האפיפיור, פונטיפקס מקסימוס, הוא הד לכינוי של כוהני הדת הרומאים. יתר על כן, גשרים רבים באירופה עוטרו בפסלי קדושים, האמורים להגן על עוברי אורח. באמצע הגשר הוצבה לעיתים קאפלה, בית תפילה קטן. גשרים נוצריים כאלה, כמו הגשר העתיק של אביניון, בדרום צרפת, או גשר סנט אנג'לו ברומא, נשמרו במקומות רבים באירופה.
הגשר מתקשר לדת משום שהוא סמל מכונן של העיר ואות לקשר בינה לבין האלים. ערים רבות מתהדרות באיור של גשר על הסמל שלהן. אחת הדוגמאות היא אינסברוק (BRUCKE, "גשר" בגרמנית) באוסטריה. למעשה, הגשר הוא תופעה של תרבות עירונית, מאורגנת, תוצר מובהק של ממלכה.

תהליך של ביות
משחר ההיסטוריה הוקמו יישובים על גדות נהרות. הנהר סיפק מים לחקלאות והיווה ערוץ מסחר. ערים רבות נבנו על גבי אי, והנהר המקיף אותן שימש במקרה זה כחומת מגן. תופעות עונתיות הכרוכות בזרימת המים הכתיבו את לוח השנה. לא בכדי שימש הנהר תפאורה לחלום פרעה, שהודות לפתרונו זכה יוסף לנהל את כלכלת מצרים: "והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו; והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור" (בראשית מ"א 2־4).
תחילה נחצו הנהרות במעברים צרים ורדודים ("וילכד גלעד את מעברות הירדן לאפרים"). ככל שגברה התנועה התמסדו המעברים, הפכו לתחנות גבול ומכס והתכסו בגשרי דוברות ואסדות. השתכללות היכולת ההנדסית וחלומות הרהב של שליטים רודפי תהילה הפכו את הנהר לקורבן של תהליך ביות. גדותיו עטו רציפים, זרם המים נשלט באמצעות מערכת סכרים, הגשרים הוגבהו ומִפתחיהם התרחבו.
השילוב של טכנולוגיה עכשווית עם הד פועם של אגדות מימים עברו מאפיין ערי גשרים רבות בתקופתנו. הצצה אל פאריס מספקת דוגמה מובהקת. היסטוריית הגשרים הפאריסאית נפתחת בלוטסיה – עיר שהוקמה במאה הראשונה לספירה ועמדה על תילה בתקופה הרומית־גאלית. כיום מקשטים את נהר הסיין 38 גשרים. האחרון שנבנה, גשר שרל דה־גול, נחנך במהלך השנה שעברה. הסיין אמנם אינו הרחב שבנהרות, אולם לגשריו שמור מקום נכבד בתולדות הארכיטקטורה והבנייה הציבורית.
פאריס היתה לאבן שואבת לאוהבי גשרים, מתכננים ומקימים, חולמים ומשוררים. באמצע המאה ה־18 נוסד בה "בית הספר הגבוה לגשרים ודרכים"; מוסד אליטיסטי, ראשון מסוגו בעולם, שעיצב דורות גאים של מהנדסים עמוסי עבודה. סיפורם של שלושה גשרים פאריסאיים עשוי לתמצת את הקסם הנצחי של הגשר העירוני.

הגשר החדש־ישן
הפון נף – "הגשר החדש" (LE PONT NEUF) – הוא הגשר הישן ביותר בפאריס. יש גשרים שנבנו על יסודות של קודמים להם ושמרו על שמם, אך הפון נף עומד על תילו יותר מ־400 שנים, מה שמקנה לו את הוותק הרב ביותר בין 38 הגשרים של העיר. הצרפתית חולקת לו את הכבוד הראוי, והוא נעשה לדימוי של יציבות (בבריטניה שמור תפקיד דומה ללירה שטרלינג), כמו בביטוי "SOLIDE COMME LE PONT NEUF" (יציב כמו הפון נף). העמידות הזו משכה כנראה את כריסטו, האמן הסביבתי שנודע בעיטוף חלקי נוף, שהחליט בשנת 1986 לעטוף את אחד מגשרי פאריס.
פון נף נבנה במטרה לפתור בעיה עתיקת יומין: עומס תנועה. שני הגשרים הסמוכים – גשר החלפנים וגשר נוטרדאם – היו פקוקים, והתעורר צורך לפתוח מעבר נוסף בין שתי גדות הסיין, ובינן לבין האי. בעת הקמתו, ב־1578, היה פון נף הגשר החדש ביותר בעיר, ולכן זכה לשמו נטול המעוף.
המלך הנרי השלישי הגיע לטקס החנוכה היישר ממסע הלוויה של שני ילדיו הקטנים. אבל כבד פקד את העיר, והגשר החדש כונה במשך זמן קצר "גשר הדמעות". אחר כך קראו לו "גשר השיכורים", בגלל "מס יין" שהוטל על ספינות נושאות שיכר שהפליגו תחת קשתותיו. גם הכינוי הזה שבק חיים, ונותר השם הרשמי, חסר ההשראה. ב־1906 החמיץ הגשר אפשרות נוספת לזכות בשם מעניין יותר, כאשר נדחתה הפנייה לכנותו על שם הפיסיקאי פייר קירי, שנדרס למוות על ידי כרכרה בלכתו על פני הגשר.
עד המאה ה־19 היתה גביית מיסים חלק בלתי נפרד ממחזור החיים של גשרים. ספינות השטות באפיק הנהר נבדקו תחת הגשר, ועגלות נבדקו בעוברן על גביו. סחורות חויבו במכס, וכלי התחבורה נאלצו לשלם מס נפרד. שוטרים, פקידים, מוכסים, מאכערים ונוכלים למיניהם התקבצו סמוך לגשרים, ותשלומים מכל הסוגים עברו מיד ליד. דמי מעבר הוטלו אפילו על הולכי רגל. תקנה מחמירה זו בוטלה בפאריס רק בעקבות התסיסה החברתית של 1848.
בשנים הראשונות לאחר הקמתו הפך הגשר החדש למרכז זנות תוסס. אין בכך כל חידוש. גשרים, בהיותם מקשרים בין עולמות, נתפסים כאיזור דמדומים. משביקשו פרנסיה של עיר לסלק פעילות מפוקפקת, לדעתם, מן הכיכר המרכזית, הם דחקו אותה לגדות הנהר. בימי הביניים נאמר, כי מכשפות מתכנסות מתחת לגשרים. מי שחיפש מפלט מציפורניו של הסדר הטוב ידע היכן למצוא אותו. במאה ה־17 החליטה משטרת פאריס לבער את נגע הזנות מן הגשר החדש. בפשיטה משטרתית נעצרו עשרות זונות ונשלחו ליבשת אמריקה. זה לא הועיל לאורך זמן, כמובן.

^{גשר של כסף וזהב}
גשר החלפנים (LE PONT AU CHANGE), המחבר את הגדה הימנית עם האי, נבנה על חורבותיו של "הגשר הגדול" מן התקופה הרומית. חלק ממנו קרס באחת הפלישות הנורמנדיות במאה התשיעית ונבנה מחדש מעט אחר כך בימי שלטונו של הקיסר קרל הקירח. היה זה גשר רחב, שתיפקד כרחוב, ומשני צדדיו נבנו שורות של חנויות. תופעה מקובלת זו שרדה, למשל, בפונטה וקיו, הגשר העתיק והיפה של פירנצה.
בתקופת מסעי הצלב עלתה חשיבותה של פאריס כמרכז כלכלי. הקדחת הכספית משכה אליה חלפנים רבים. החלפנות, מקצוע מסובך ומלא נכלים, דרש בקיאות בהלכות העולם, יכולת להבחין בזיופים וכושר שכנוע. בהעדר מדיניות מוניטרית מרכזית, קבעו החלפנים את השערים, והספקולנטים חגגו. מאז העת העתיקה זכתה החלפנות לדימוי שלילי. כל נוצרי זוכר, כמובן, כי ישו הפך את שולחנות מחליפי הכספים בכניסה לבית המקדש בירושלים.
כדי לפקח על החלפנים ולשפר את גביית המיסים, הוחלט לרכז את פעילותם במקום מוגדר. בשנת 1141 חויבו חלפני פאריס להירשם כחוק, לקבל רשיון ולהעביר את דוכניהם לגשר הגדול, שהפך ל"גשר החלפנים". שם זה דבק בו גם לאחר שחרב ונבנה מחדש פעמים אחדות, ולמרות שהחלפנים נטשו אותו כבר במאה ה־17.
68 דוכני חלפנים פעלו לאורך הגשר, ומולם נפתחו 72 חנויות של צורפים. היה זה גשר של כסף וזהב: חלפנים מימין וצורפים משמאל. לעיתים כינו אותו "גשר הסחורה". בצמוד אליו הוקם "גשר הטוחנים", ועליו 12 טחנות קמח שהיו בבעלות הכנסייה.
בתקופת הרנסאנס שקק האיזור חיים. מדי ערב התקבצו פאריסאים רבים חובבי רכיל ובחנו בשבע עיניים את בנות המקום. בחורה שאיבדה את בתוליה בטרם נישאה חצתה בריצה את "גשר הטוחנים", הלוך ושוב, למחרת היום. ספק אם לכך כיוונה המימרה התלמודית: "בני אדם נבדקים בשעה שעוברין על גשר" (שבת ל"ב, ע"א). האווירה הססגונית נקטעה יום אחד בדצמבר 1596, כאשר 150 אנשים נהרגו בהתמוטטות דרמטית של "גשר הטוחנים". הוא לא נבנה מחדש.
גם גשר החלפנים התמוטט, אך הוקם שוב ושוב. פעם אחת קרס בעת שיטפון (1296), ופעם אחרת נשרף כליל (1621). אחרי השריפה הוחלט להעביר את הדוכנים והחנויות מהמקום, ולבנות עליו בתי דירות. בשנת 1647 נחנך גשר החלפנים החדש; ללא חלפנים וצורפים, ועם שתי שורות בניינים בני חמש קומות. היו אלה מגורי יוקרה אופנתיים, למרות שנכרכה בהם סכנה: לעיתים הגאות כרסמה ביסודות הבניינים, וגרמה לנפילה של אגף או שניים. לאורך הרחוב התקיים פעם בשבוע שוק עצים וציפורים.
ב־1786 אסר צו של המלך להתגורר על גשרים, וכל גשרי פאריס "גולחו" ממבניהם. שינוי זה פגע קשות, לדעת אניני טעם, בפרופורציות המושלמות של גשר החלפנים. העיוות בא על תיקונו ב־1860, כאשר הגשר עבר שיפוץ כולל: שבע הקשתות התומכות נהרסו, ובמקומן נבנו שלוש בלבד, בעלות מִפתח כפול.
קודם לכן, בתקופת המהפכה, נודע הגשר לשמצה. שיירות אסירים עברו על פניו בדרכן לבית המעצר הסמוך. גופותיהם של המוצאים להורג הושלכו היישר לסיין. אגב, הטלת גופות לנהר היא תופעה שחזרה על עצמה לאורך ההיסטוריה.
רק בשנים האחרונות החלה העיתונות הצרפתית לעסוק, בהיסוס, בטבח שביצעה המשטרה במפגינים בליל ה־17 באוקטובר 1961. עשרות גופות נמשו אחר כך מהסיין ותעלומה עדיין אופפת את האירוע כולו. עצרת הזיכרון השנתית מתנהלת, אין זה מפתיע, על גשר החלפנים ועל גשר סן מישל, שהוא מעין המשך שלו, המחבר את האי עם הגדה השמאלית.

הגשר השנוא
גשר האמנויות (LES PONT DES ARTS) המעודן והאוורירי הוא האהוב ביותר על ציירים ומשוררים. אך עם חנוכתו ב־1804 היה לגשר השנוא ביותר בפאריס, ואישי ציבור ועיתונאים התחרו ביניהם בהשמצתו. בין השאר, טענו שהוא עלוב, נשי, חסר תועלת, מפגין תבוסתנות וראוי להריסה.
אולי היתה זו ביקורת פוליטית. אחרי הכל, נפוליאון עצמו היה מעורב בהחלטה להקים אותו. היתה בו חדשנות רבה; הוא היה גשר המתכת הראשון בפאריס. המבנה כולו עשוי ברזל, ומשטח ההליכה מעץ. הוא יועד מלכתחילה להולכי רגל בלבד, עניין שלא הוערך כראוי על ידי גבירי המאה ה־19. בגלל היחס הבלתי אוהד, סבל הגשר מהזנחה, החליד, ומצבו הידרדר. מפעם לפעם הועלו הצעות לבנות במקומו גשר אחר, מאסיבי ועוצר נשימה. התוכניות השונות שנגנזו הן מסמך מאלף של קיטש הנדסי.
למזלו של הגשר, פגעה בו פצצה גרמנית במלחמת העולם הראשונה. מאותו רגע ואילך מנעה הרוח הפטריוטית את הריסתו. בינתיים, הוא התחבב על שורה נכבדה של ציירים מודרנים. פול סיניאק, הניאו־אימפרסיוניסט, הפך את הגשר לביתו השני.
ב־1984 נבנה פון דז־אר מחדש, העתק כמעט מדויק של הגשר המקורי, אך תשע הקשתות הצטמצמו לשבע, והברזל הוחלף בפלדה. באביב מלבלבים הפרחים באדניות שבאמצע הגשר, מעל קורות העץ. תיירים בדרכם אל הלובר וצלמי אופנה המחפשים זווית אידיאלית חוצים אותו זה מול זה. ולאוהבי ז'ורז' ברסאנס לא נותר אלא לזמזם את השיר המצחקק על הגשר החורק, שאחד מבתיו מזהיר: "זה לא מוזר/ על פון דז אר/ אם רוח שווא נושבת שובבה,/ שמור שמור היטב על הכובע".
לגשרים נכון תפקיד נכבד גם בעתידנו. קרוב לוודאי שמנהגי המאה ה־20, כמו הנטייה לערוך על גביהם חילופי מרגלים, יעלו חיוך ברבות הימים וייתוספו למסכת האגדות המלווה את המבנים הללו, חוצי הנהרות. גם מעמדו המיתולוגי של הגשר בקולנוע ובייחוד בסרטי מלחמה ("הגשר על הנהר קוואי", "גשר אחד רחוק מדי" ועוד) יזכה ודאי ליחס סלחני. קרוב לוודאי שגשרים תלויים, עשויים מחומרים סינתטיים, ישברו בקרוב מאוד את שיאי המִפתח.
גם פאריס תחזה, מן הסתם, בבנייתם של גשרים נוספים. פקקי תנועה כרוניים (בכניסה לירושלים, למשל) יתפוגגו בזכות מערכת גשרים ומנהרות. אולי. הגשר, על כל פנים, היצור ההנדסי הישיש, אינו מפנה את מקומו, ואנחנו לא נחדל להתפעל ממנו, ובסתר ליבנו נירא מפניו. והרי כל העולם כולו, כבר נאמר, אינו אלא גשר צר מאוד.