תפריט עמוד

ג'אז בפריז: הפרדוקס הצרפתי

שתפו:

הצרפתים אמנם אוהבים לשנוא את האמריקאים, אבל מתים על אמנות, ספרות, קולנוע, קומיקס ובעיקר ג'אז תוצרת ארצות הברית. בזכות פתיחותה התרבותית, הפכה פריז בית חם למוזיקאי הג'אז הגדולים של אמריקה, עוד כשבמולדתם הם לא היו אלא סתם שחורים שמנגנים מוזיקה זניחה. עם השנים פיתחה פריז סגנון עצמאי, עד שהפכה לבירת הג'אז של אירופה

פורסם 16.2.12

פריז היא עיר לא צפויה מבחינת הג'אז. יש בה מספיק מועדונים, מסעדות, אולמות, ומספיק אנשים עם טעם טוב, דמיון ותעוזה, כדי להציע מדי ערב מספר לא קטן של הצעות שקשה לסרב להן. במובן מסוים, פריז היא סיוט למי שבאמת אוהב ג'אז, כי כל בחירה טובה צופנת ויתור על אופציות מפתות לא פחות. אבל לפחות יכול אדם להיות בטוח, שכאשר הוא מגיע לעיר האורות, הצד הג'אזי צפוי להיות מושלם. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את העיתון ולבחור.

מדוע הג'אז נטמע, מתפתח ומלבלב דווקא בפריז? לתשובה לכך יש שורשים עמוקים בתרבות הצרפתית. הצרפתים אוהבים לשנוא את האמריקאים. הם אוהבים לבוז לקרתנות היאנקית, למוסרנות, לנפיחות, לרטוריקה הצדקנית. הם חוששים מן הכלכלה הדורסנית שלהם, מהרצון להכפיף את העולם לאינטרסים שלהם. אבל הם אוהבים, אפילו מעריצים,

צ'רלי פרקר
פאטס וולר
דיוק אלינגטון

את גיבורי התרבות שלהם, או למען הדיוק, את מי שהם מחשיבים כגיבורי התרבות האמריקאית.

לאמנות הפלסטית, לקולנוע, לספרות, לקומיקס או למוזיקה האמריקאית לא היה מעולם קהל נלהב ומעריץ יותר מהקהל הצרפתי. לפעמים נדמה כי מה שמניע את הצרפתים הוא איזה רצון כמוס להיות אמריקאים בעצמם, או לפחות דחף להבין את אמריקה טוב יותר מבעלי הבית הרשמיים שלה. הצרפתים הם אלה שיכירו בגאונות של במאים כמו הווארד הוקס, ג'ון יוסטון או אלפרד היצ'קוק; שיאמצו לחיקם את גרטרוד סטיין, הנרי מילר או סקוט פיצג'רלד, סופרים שגלו משממון המולדת לחיקה האוהב של היבשת הישנה; שיריעו לדיוק אלינגטון, ללואי ארמסטרונג או לקולמן הוקינס, ויכתירו אותם כגדולי המוזיקאים של המאה ה־20, בזמן שבמולדתם הם היו סתם עוד כושים שמנגנים מוזיקה לא ממש חשובה.

מכל הגילויים של התרבות האמריקאית, לג'אז רוחשים הצרפתים אהבה מיוחדת. אם נוהגים לעיתים לדבר על קשרים בין תרבויות במונחים של מלחמות וכיבושים, הרי שמלחמת העולם הראשונה היתה כנראה הפתח להתנגשות הראשונה של צרפת עם הג'אז. זה התחיל עם תזמורות הג'אז שנשלחו לאירופה כדי לבדר את החיילים האמריקאים שבחזית, בראש ובראשונה עם "לוחמי הגיהנום", תזמורת גדוד חיל הרגלים ה־369.

צלילי הרגטיים והדיקסילנד מצאו בצרפת הרבה אוזניים קשובות – של חיילים שקיבלו טעימה מהבית ושל צרפתים שנתקלו בראשונה בעולם צלילים חדש, אקזוטי ומסעיר. באווירה המשוחררת והמתירנית ששררה אחרי המלחמה, בהתפרצות החושנית, המופקרת, העירונית, ששטפה את אירופה המותשת באופוריה של "קץ ההיסטוריה", בעווית האופטימית וההזויה של קץ המלחמות, פרחו מועדוני הלילה כפטריות אחרי הגשם. המוזיקה היתה מצרך מבוקש במיוחד, והג'אז, שהגיע בימי הקרבות הקשים, הפך בעת שלום לאטרקציה אמיתית.

בשנת 1922 נפתח בפריז מועדון הג'אז הראשון באירופה – "השור על הגג"; ג'וזפין בייקר הגיעה לעיר ב־1925 וכבשה בסערת חושניות מדהימה את ה"פולי ברז'ר" (Folies Bergères); הסקסופוניסט סידני בשה מניו אורלינס הותיר רושם עז על עמיתיו הצרפתים; נגנים שנשארו באירופה אחרי המלחמה ניגנו בהרכבים שונים.


הופעת ג'אז במועדון Caveau de la Huchette, אחד המועדונים הטובים בעיר

הג'אז הלך ותפס את מקומו באירופה בכלל, ובפריז בפרט, אבל השינוי הגדול התרחש בשנות השלושים, כשהוקם ההוט קלאב דה ג'אז (Hot Club de Jazz) בפריז. המועדון סימן לא רק את תחילת ההתייחסות לג'אז כאל מוזיקה רצינית, בעלת משמעות אמנותית, אלא גם את תחילת ההתגבשות של סגנון ג'אז צרפתי, אירופי, עצמאי.

דג'נגו ריינהרדט וסטפן גראפלי היו המוזיקאים שהביאו את הבשורה. בשנות השלושים הגיע גם הגל הגדול הראשון של ביקורים של מוזיקאי ג'אז אמריקאים באירופה. לואי ארמסטרונג, קולמן הוקינס, דיוק אלינגטון,

דיזי גילספי
לואי ארמסטרונג
קולמן הוקינס

ביל קולמן, ג'ימי דורסי, פאטס וולר ורבים אחרים באו ליבשת הישנה וקצרו הצלחה מסחררת.

הפריחה הגדולה של שנות השלושים נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אירופה הוטלה מחדש לסכסוך דמים ארוך ואכזרי, שבמהלכו נזקקה שוב לעזרתם של היאנקים. הפעם ליוו את החיילים תזמורות הסווינג. אבל במקביל החל לחלחל מסר מוזיקלי חדש, שהיכה כברק אחרי המלחמה – מהפכת הבי־בופ כבשה במהירות את אירופה. פריז, שהיתה קשובה מאוד לקולות השונים של הג'אז, אימצה את הבי־בופ בחום. צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, באד פאוול, תלוניוס מונק ומיילס דייוויס הפכו לגיבורי תרבות נערצים.

הם הוזמנו לסיבובי הופעות, ניגנו בפני אולמות מלאים והוכתרו בתארים שאמריקה לא ידעה בכלל שאפשר לייחס למוזיקאי ג'אז, בעיקר שחורים.
זה כבר לא היה אימוץ של תופעה חדשה, התלהבות ממשהו אקזוטי, כפי שקרה כשהג'אז הגיע לראשונה לפריז. הפעם היו לג'אז שורשים מקומיים, ולכן המסר המהפכני של הבי־בופ סחף פי כמה. הצרפתים, גם הנגנים וגם הקהל, היו עכשיו כבר חלק מהוויית הג'אז. הם דיברו והבינו את השפה הזאת, הם היו מודעים לעוצמת המהפכה המושגית של הבופ.

מכאן ההערצה לפרקר, לגילספי ולחבריהם; מכאן הפער העמוק בין ההערכה שרחשו למי שסימל בעיניהם את הגאונות האמריקאית באופן מובהק לבין הבוז שחשו כלפי האומה שממנה הגיע הג'אז. הצרפתים לא רק הציעו מקלט תרבותי, הם לא רק אירחו חברה. הם היו חלק ממשי מן המהפכה עצמה.

עם הזמן הפכה פריז לבירה הלא רשמית של הג'אז באירופה. כיום, היצע הג'אז בה הוא עצום. מועדונים כמו "Caveau de la  Huchette", "Le Duc des Lombards",  "Le Petit Journal Montparnasse", "Le Petit Opportun", "New Morning", "La Villa" ואחרים מביאים להופעות את הנגנים הטובים ביותר. זה המקום להאזין לג'אז אירופי במיטבו, לג'אז אמריקאי במיטבו, ולשילובים של שניהם.

לקריאה נוספת:
פריז - יום אחד בעיר
פריז – יום אחד בעיר
יש לכם יום אחד לבילוי בפריז. מה תעשו? איפה תאכלו? איך תבלו? המלצות של מומחים מקומיים לסיור בזק וגם כמה המלצות אישיות

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: