תפריט עמוד
יש לך צרות, כאלו או אחרות – לך לבית קפה! היא לא יכולה לבוא אליך משום מה  – לבית קפה! יש לך נעליים קרועות – בית קפה! חסר לך 400 לירות ואתה מוציא 500 – בית קפה! אתה חסכן ולא מרשה לעצמך כלום – בית קפה! אתה לא מוצא אף אחת שמתאימה לך – בית קפה! אתה מרגיש שאתה הולך להתאבד – בית קפה! אתה שונא את הבריות ובז להם, אבל לא יכול בלעדיהם – בית קפה! כבר לא נותנים לך אשראי – בית קפה!

כתב את הדברים פטר אלטנברג, סופר יהודי וינאי שחי בזמן שווינה היתה בירה של אימפריה, אמן גדול של פרוזה קצרה ומומחה לבתי קפה. חלק גדול משנותיו העביר בבית הקפה צנטראל בווינה  (שגם סטלין וטרוצקי שיחקו בו שח), וכשהקפה נפתח מחדש לפני כ־12 שנים הושיבו בובה שלו בגודל טבעי ליד שולחן קרוב לכניסה.

אמנם וינה לא המציאה את בתי הקפה, לונדון קדמה לה בהקמת המוסד העירוני החשוב הזה, מקום מפגש לסוחרים ואנשי עסקים (לוידס מהביטוח התחיל כבית קפה), עיתונאים וסופרים, פוליטיקאים ועסקנים, קושרים וסוכנים חשאיים, ציירים ושחקנים, מקום שמאפשר קשרים מהירים וחילופי רעיונות, מידע ושמועות בין אנשים שאחרת לא היה להם מקום להיפגש. אבל וינה שמרה על האידיאה של בוהמה ואינטליגנציה דמוקרטית, כשלונדון הסנובית עוד יותר עברה למועדונים סגורים (ולשתיית תה, ולא גילתה שוב את הקפה אלא בשליש האחרון של המאה העשרים). וחוץ מזה, דומה שווינה (שסופה כבירה אימפריאלית הגיע שנים ספורות אחרי שנוסדה בירת התרבות העברית החדשה) השראתה מרוחה על בתי הקפה של תל אביב.

כידוע לרבים, תמיד היו פה בתי קפה, שפשטו ולבשו צורה פעמים אחדות בתשעים וכמה השנים האחרונות (הוותיקים אולי זוכרים אפילו את הניסיון הקצר בראשית שנות השבעים להקים בתי תה), אבל משהו מהווינאיות הראשונית ההיא (שהביאו איתם העולים מפולניה?) נשאר. העיתונים על חשבון הקפה, למשל: נכון שהם לא באים כמו פעם, במסגרת נאה של חִזרן דק השומרת על שטיחות העיתון, אבל יש – בבתי קפה חדשים יחסית, כמו מסריק השכונתי־אלגנטי, על שם האיש שניתק את ארצו מאותה וינה קיסרית. או העוגות הנצחיות – התפוחים והגבינה והפרג, שלא לדבר על השְנֶקֶה, שעברו שינויים גם הן, אבל עדיין מזכירות את הקונדיטוריות של תל אביב הישנה, והן בוודאי יותר וינה מפריז. נכון שהקרואסון הצרפתי התאזרח פה בינתיים (מגויר לחומרה למרבה הצער, אם כי גם בפריז התמעטו הקרואסונים הראויים לשם זה), והסלטים המוקפצים וה"משהו על יד" המעצבן נוספו, אבל המאפיין המובהק ביותר של אותה וינאיות (וגם פריזאיות, יש להודות, שלא לדבר על אלכסנדריה מהספרים, עם בתי הקפה האיטלו־יווניים־צרפתיים, מרווחים ואפלים) מורגש עד היום: הבטלנות הנינוחה.


לא בשבילנו הקפה הזריז על יד הבר של האיטלקים (אם כי בארקפה מעודדים את זה) או האגרסיביות של המלצר הניו יורקי והלחץ המוסרי שלו שתזמין עוד או תסתלק. בתי קפה חדשים צצים בקצב גובר, וארוחות הבוקר הישראליות מתפשטות לכל היום (בשיין הסוּּפר מעוצב אפילו מתכתבים עם וינה ההיא ומציעים ביצים רכות), ולעיתונים נוספו ספרים ישנים (בנוח הידידותי, למשל) או חדשים (בתולעת ספרים שעברה לכיכר רבין והתרחבה פי שניים), שלא לדבר על הקפה עצמו שהשתפר ללא הכר בעשר השנים האחרונות – אבל זה לא השתנה. בעד כמה שקלים אפשר לשבת שעות, אם בקפה קיוסק על קפה בוץ ואם במעוצב תל אביבי על אספרסו קצר, ולקרוא את העיתונים, ולכתוב שירים, ולצותת לשולחנות הסמוכים, ולפגוש את מי שאתה לא רוצה משום מה שיבוא אליך, ולראות מי נכנס ומי עובר על יד, ולבוז לבריות ולהזדקק להם, ולחשוב על התאבדות, ולהיות לבד אבל ביחד. ויום אחד יבוא אולי יזם שיחדש פעם נוספת את כסית וישים שם בפינה בובה בגודל טבעי של אלתרמן. או כמו שכתב סיון בסקין, משורר שאני מכיר מהאינטרנט: "ככה נשב, אמרתי, בבית הקפה החדש. אני אהיה אלתרמן, ואת תהיי אלכסנדר פן. אפשר גם פנסיל. העיקר שיכתוב".

יפו החדשה ישנה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: