אחרי 3 טיסות, 23 שעות נטו באוויר, ובסה"כ 33 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד, באי הצפוני של ניו זילנד. מותשים מעט, וכבר ישובים ברכב השכור אותו אספנו בשדה, אנחנו קולטים שהנה זה מתחיל… חלום שהתחיל להתממש לפני יותר משנה, כשהרעיון נזרע.
כבר עם היציאה מהאזור העירוני של אוקלנד, כשפנינו צפונה לעיר פנגריי (Whangarei), הרושם הראשוני הוא חזק ביותר. לצד כל הכבישים, ולמעשה בכל מקום, צמחיה עשירה, מגוונת, עם עשרות (יותר מ- 50…) גוונים של ירוק, שלא מזכירה כלום ממה שאנחנו מכירים. שרכי ענק, דקלים, עצים עצומי מידות, צפופים וסבוכים, משובצים בפריחה כתומה דמוית להבות, ובכל זאת, למרות העושר והמגוון, המראה השולט הוא של גינת נוי ענקית, כאילו יד נעלמת מגננת את המרחבים העצומים, והיא שמיקמה כל צמח במקומו, בהרמוניה פראית ומושלמת. אי אפשר גם להתעלם מצמח המזכיר קנה סוף ואשר נקרא טויטוי (toetoe) שנמצא בכל מקום ומשבץ את הירוק בתפרחת לבנה שעירה ובוהקת. בקיצור: וואו. ואנחנו מבינים שהגענו למקום אחר ושונה.
עשרות גוונים של ירוק. בקדמת הצילום – הצמח האופייני לניו זילנד, טויטוי | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק
במקביל לצמחיה העשירה והמלאה, מרחבים עצומים ומוריקים, גבעות על גבעות של עשב ירוק, שגם הוא נראה כאילו הוא מתוחזק בידי מישהו שדואג לכסח ולשמור על גובהו האחיד. ממש כמו מגרש גולף ענק (ומדי פעם אנחנו מגלים שזה באמת מגרש גולף…). והמראה הזה, של הגבעות העגולות והירוקות נותן לנו להרגיש שהגענו לביתם של הטלטאביז, ושתכף נראה את טינקי וינקי יוצא מאחת התלוליות ומתרוצץ במורד אחת הגבעות.
אם כבר הזכרנו את טינקי וינקי, השמות על השלטים ושמות היעדים שלנו, לא שונים בהרבה, קצת מצחיקים, קצת קשים לקריאה ולהגיה (ולפעמים גם נקראים אחרת מאיך שנכתבים), ופחות מתגלגלים לנו על הלשון. שמות המקומות, כמו: קריקרי, טיקי פונגה וטוטוקאקה, גם הם נותנים לנו להבין שהגענו למקום אחר, שונה ומרתק, ארץ התרבות המאורית, ומוסיפים ליעדים שלנו עוד נופך אקזוטי, עם צליל זר ומסקרן.
שמות המקומות בניו זילנד קצת מצחיקים, קצת קשים לקריאה ולהגיה
את כל המראה הזה משלימים עדרים עצומים של כבשים ושל פרות, שמנקדים את הנוף ממש כמו סוכריות שפיזרו על עוגה, או אם תרצו, כמו שדות של כבשים. על כל גבעה רעננה, הן רועות ברוגע ובנחת, ומשמחות אותנו כל כך. כל עדר פרות וצבעיו הוא, לבנות, שחורות, חום-אדום, או שחור לבן. כולל העגלים, ועם הכבשים- טלאים מתוקים ולבנים שקשה להישאר אדישים אליהם גם בימים הבאים של הטיול, וגם כשהם הופכים למראה שגרתי ורגיל.
עדרים של פרות וכבשים מנקדים את הנוף כמו סוכריות שפוזרו על עוגה
את הטיול החלטנו להתחיל ב- נורת'לנד, צפון האי הצפוני, ולהגיע עד לקצהו הצפוני, כף ריינגה. לכן החלטנו להעביר את הלילה הראשון בפנגריי (WHANGAREIׂׂ), מקום טוב (ומקסים) באמצע.
קימה לזריחה בבוקר הראשון ב-whangarey heads, מאתגרת ככל שתהיה אחרי יום וחצי של טיסות, מביאה אותנו לתודעה שאנחנו מהראשונים שצופים בזריחה של יום חדש בעולם. העובדה שהבוקר הוא בוקר ערב החג של ראש השנה, הופכת את התודעה הזאת לחגיגית ומרגשת אפילו יותר. יום חדש, שנה חדשה, תחילת טיול והגשמת חלום. השמיים הם הגבול.
ממשיכים. חלק מהאתרים כל כך סמוכים לעיר, עד שההגעה אליהם היא בנסיעה קצרה וכמעט ללא הליכה. למשל: מפלי פנגריי Whangarey falls. בהמשך נגלה שכולם מוסדרים ומונגשים בצורה יוצאת מן הכלל, מתוחזקים להפליא, וכמעט מסודרים "מדי".
מפלי פנגריי. כמעט מסודרים מדי…
הנסיעה צפונה מאתגרת. המרחקים ארוכיייים, ואנחנו עוד לא מורגלים בנהיגה בצד שמאל, שמזמנת לנו התנסות ב"לתקן את המוח" ובשינוי הרגלים. לעקוף כיכר מצד שמאל, להסתכל ימינה, להיצמד לשמאל ולעקוף מימין, ולנסות שלא להיבהל מרכב שמגיע מולנו בצד ה"לא נכון" של הכביש, אה, בעצם, זה כן הצד הנכון.
לצד מאמץ ודריכות לשמירה על כללי הנהיגה, גם תפעול הרכב מאתגר: אנחנו מוצאים את עצמנו סובבים את הרכב, אחרי שניסינו להיכנס לרכב מהדלת בצד הלא נכון, מחפשים את חגורת הבטיחות בצד שמאל לפני שמניעים, וכן, גם בלם היד וההילוכים בצד שמאל, לא נמצא אותם בצד ימין גם אם נחפש ממש טוב. ניסיון לאותת מפעיל את הוישרים (וזה קורה יותר מדי פעמים…), ניסיון להדליק אורות גבוהים משפריץ מים על השמשה הקדמית, והכל ממש מצחיק, כל עוד מקפידים על זהירות. עוד כמה שעות של נהיגה (ויש הרבה כאלה), והמצב משתפר.
עם זאת, תנאי הכביש והתשתיות מעולים. הכבישים באיכות מצוינת, משולטים היטב, עם הוראות בטיחות נעימות לקריאה, כולל המלצה באיזו מהירות להיכנס לסיבוב. הדרכים אמנם מפותלות מאוד, ולרוב גם בעלות נתיב אחד בלבד לכל כיוון, אבל התנועה זורמת, כאשר מדי פעם ישנו נתיב נוסף שמאפשר עקיפה (עם התראה של שלט מתאים מספיק זמן מראש), וכן נתיב בו מכוניות איטיות יכולות להאט ולאפשר עקיפה לאלה שמאחוריהן. זוויות מתוכננות היטב של הסיבובים הופכות את הסיבוב לבטיחותי במיוחד, וקל לביצוע (במיוחד אם נשמעים להמלצת המהירות בכניסה אליו).
הכבישים צרים ומתפתלים, אבל התנועה זורמת אין פקקים
מגיעים לביי אוף איילנדס, עוברים במעבורת עם הרכב לאי ראסל, שהיה ידוע בעבר כאי חטאים והיום הוא מקסים וחביב, ולאחר מכן מבקרים בקרי קרי, מסלול לא ארוך למפלים
בסופו של יום הנהיגה הארוך, שהתחיל בזריחה, מגיעים כמתוכנן, לקראת שקיעה, לכף ריינגה. נהנינו לראות שם גם מטיילים צעירים, יושבים על קצה קצהו של העולם, וממתינים לשמש היורדת.
שקיעה בכף ריינגה
בדרך חזרה, כמו בשיר של הדג נחש "הדרך ארוכה ומפותלת", ובעיקר חשוכה, הסימונים על הכביש, מתגלים, שוב, כיעילים ומוצלחים. כדי להישאר ערים, אנחנו מתחילים לחשב על דברים ומשפטים שאומרים, או רואים, רק בניו זילנד, לדוגמה: "כמעט דרסתי אופוסום", או "זהירות קיווי חוצים", או שלט "כל כלב יכול להרוג קיווי" (בכניסה לאתרים כדי להסביר מדוע אסורה כניסת כלבים). אנחנו גם ממציאים לו המשכים: "…אבל לא כל קיווי יכול להרוג כלב", או "כל כלב קיווי יומו". טוב, נו, קצת מאוחר, אז יש להם הצדקה…
העיקר שהגענו בשלום בחזרה למלון לשנת לילה קצרה אך עמוקה. בלילה גם התחלף השעון לשעון הקיץ, אז היינו צריכים גם לכוון אותו שעה אחת קדימה. שינה זה לחלשים.
כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד: