גאורגיה היא מדינה הררית מרהיבה השוכנת בקווקז, במפגש שבין אירופה לאסיה וגובלת ברוסיה, ארמניה, תורכיה ואזרבייג'ן. היא בעלת שורשים עמוקים בזמן, מסורת עתיקה של ייצור יין, קולינריה וחקלאות ויחסים ארוכים וסוערים עם שכנתה, רוסיה. עד לפני פחות מעשרים שנה קראנו לה כאן בארץ גרוזיה, השם אותו הביאו עמם המהגרים היהודים מברית המועצות אחרי שהתפרקה. בשנת 2006 מונתה פנינה בת צבי ליועצת תקשורת ותדמית לשגרירות גאורגיה בישראל על מנת לקדם מהלך לשינוי שמה של גרוזיה, כך שיהיה זהה לשם שלה בכל העולם – גאורגיה (ובאנגלית ג'ורג'יה). הגאורגים עצמם, אגב, קוראים למדינתם סאקארטוולו.
מספרת בת צבי: "נקראתי לשגרירות גאורגיה ב-2006 לשיחה עם השגריר לאשה ז'בנייה על מנת לסייע בשיפור התדמית של המדינה שהייתה אז אחרי מהפיכת הוורדים (2004) שהורידה בלי יריה אחת את הנשיא אדוארד שווארנדזה והעלתה את מיכאל סאקאשווילי לתפקיד נשיא. בישראל הודבקו סטיגמות שליליות לגרוזיה, והמשימה שהונחה לפניי היתה למתג מחדש את גרוזיה בישראל. למדתי על המדינה, גיליתי שנופי הטבע בה יפהפיים, שהמאכלים טעימים מאד, שהם מגדלים זני גפנים ייחודיים, אחרים מאלה שגדלים בעולם המערבי. ועוד הבנתי שהאורחים מתקבלים בה באהבה כאילו אלוהים שלחם. המיתוג מחדש הצליח מעבר למשוער ותדמיתה של המדינה ושל העולים ממנה שונתה לאין ערוך. לא עוד גרוזיה, אלא גאורגיה בלבד. לעתים אנשים מתבלבלים ושואלים אותי האם מדובר בשתי מדינות נפרדות".
מפגש עם גאורגיה
ואכן, כשהציעו לי להצטרף לביקור עיתונאים בגאורגיה כאורחת של לשכת התיירות של גאורגיה, לא חשבתי לרגע על "גרוזיה", ולא על הדימויים הלא מחמיאים שהודבקו בעבר לתושביה. גיליתי עם נחמד ונעים הליכות, שאוהב לשיר, לשמוח ולרקוד, ומסביר פנים לתייר. התקשיתי למקם אותו ביחס לעמים אחרים שאני מכירה. הם שונים מכולם. אפשר לומר שיש בהם שילוב בין הרוח המזרח אירופאית וקצת מהסובייטית, בתוספת נופך אסייתי, בלקני עם קורטוב אירופאיות. גאורגיה הזכירה לי את ישראל של שנות השמונים בשל המבנים הישנים, אך לצד זאת ניכרת בה תנופת התחדשות ומודרנה, בין השאר בשל ההגירה המאסיבית של רוסים שנמלטו אליה מרוסיה מאז תחילת המלחמה עם אוקראינה והשקיעו בה את ממונם, ואגב כך גם גרמו לעליית מחירים.
גאורגיה אינה זולה במיוחד לתייר הישראלי, כפי שהיה מצופה. המחירים בסופרמרקטים ובחנויות אחרות סבירים, אך אינם נמוכים, אבל במסעדות אפשר לאכול אוכל מעולה בחצי המחיר מאשר בארץ. השכר החודשי הממוצע כאן לנפש הוא כ-600 דולר נטו, ויש שמרוויחים הרבה פחות. כ-16% מתושביה מובטלים, ולכן התקשינו כולנו להבין כיצד הם מסתדרים. בשווקים ובכפרים הקטנים, יש להניח, המחירים נמוכים מאשר בבתי העסק המקומיים. הסיבה המרכזית ליוקר המחייה שם היא שגאורגיה לא מייצרת הרבה דברים, מלבד יין, ורוב התוצרת שלה מיובאת.
התרשמתי שהגאורגים הם אנשים אמיתיים וכנים. הם אינם יוצאים מגדרם בנחמדות מעושה ולא שופעים חיוכים צבועים כמו שנהוג במקומות תיירותיים רבים בעולם. אני דווקא אהבתי את זה. חנופה וצביעות הן הרי שקופות, אינני ששה לקראתם, ואילו הגאורגים מסבירי פנים וחביבים ומארחים למופת, אך לא לוקים בהתלהבות יתר. רק פעם אחת, כשאחת הפקידות הבינה שאנחנו ישראלים, ניכרה בה התלהבות ממשית ויוצאת דופן, והיא בירכה אותנו שוב ושוב, הפריחה לעברנו מילות אהבה והזדהות ואף הלכה אחרינו כדי לוודא שקיבלנו את המסר.
היחסים עם רוסיה, כך נראה, הם עניין שתופס מקום מרכזי למדי בהלך הרוח הגאורגי. גאורגיה עברה תהפוכות רבות מאז הכיבוש הרוסי במאה ה-19. המדינה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית בשנת 1801, ושמרה על זהותה הלאומית למרות הכיבוש. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה עצמאות זמנית, אך נבלעה שוב בברית המועצות ב-1921. ורק לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, חידשה גאורגיה את עצמאותה, אך המתיחות עם רוסיה נמשכה, במיוחד לאחר מלחמת דרום אוסטיה בשנים 1991-2 (בין גאורגיה לבדלנים האוסטים בתמיכת רוסיה). בשנת 2008 פרצה מלחמה נוספת בין גאורגיה לרוסיה שבסיומה הפסידה גאורגיה את השליטה במובלעות הבדלנים דרום אוסטיה ואבחזיה, והן הפכו לעצמאיות.
כיום שואפת גאורגיה לאינטגרציה עם אירופה ונאט"ו, ומפנה עורף עיקש לרוסיה. אחד הביטויים המרכזיים לשאיפתה של גאורגיה לבנות קשרים עם מדינות המערב היא הפיכת השפה האנגלית לשפה השנייה הרשמית והמרכזית במדינה, במקום הרוסית, שהיתה השפה הרשמית בחינוך ובתקשורת ונלמדה באופן נרחב. האנגלית נלמדת כיום בגאורגיה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, והביקוש לדוברי אנגלית גדל, במיוחד בקרב הצעירים. שינוי זה משקף את השאיפה של גאורגיה להתפתח כאומה מודרנית ולבנות קשרים עם המדינות המערביות.
גאורגיה מצויה בשיא פריחתה התיירותית, עם השקעות גדולות בפיתוח תשתיות תיירות חדשות שיאפשרו לה נגישות ושירותים ברמה גבוהה לכל סוגי המטיילים. הטבע הפראי, התרבות העשירה, ההיסטוריה הארוכה והאנשים החמים, לצד הסיפור מרתק של ציוויליזציה בת אלפי שנים, יכולים לקרוץ לתיירים רבים. אחד מסיפורי ההצלחה הבולטים של גאורגיה הוא ייצור היין העתיק שלה, שהוא חלק בלתי נפרד מתרבותה וזהותה הלאומית. בכתבה זו נתמקד בטביליסי, עיר הבירה המעניינת, ובחבל קאחתי המרהיב, שמרכז את ייצור היין בגאורגיה.
פסל האם של גאורגיה, ביד אחת חרב להגנה וביד השנייה כוס יין, לקבלת האורחים
נוף במצחטה ממנזר ג'ווארי
חצ'פורי, המאכל הלאומי של גאורגיה
חינקאלי – כיסונים ממולאים בבשר
ארוחה גאורגית
טביליסי הבירה
טביליסי, עיר הבירה של גאורגיה, מהווה חלון לעולם ההיסטוריה והתרבות של המדינה. העיר ממוקמת בין ההרים שממערב לנהר הקורה ומוכרת בזכות הארכיטקטורה המיוחדת שלה, המשלבת בין סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים. טביליסי היא עיר של ניגודים: מבנים עתיקים לצד שכונות מודרניות, קניונים ובתי קפה אופנתיים, והיא מציעה חוויות לתיירים המחפשים מסורת לצד מודרניות.
העיר העתיקה של טביליסי היא מקום מצוין להתחיל בו את הסיור. ברחובותיה הצרים אפשר למצוא כנסיות עתיקות לצד מסגדים, בתי כנסת, שווקים ומרחצאות גופרית היסטוריות. מרחצאות אלו שימשו את התושבים מאז ימי הביניים, והן מבוססות על מעיינות חמים טבעיים הזורמים בעיר. הכיכר המרכזית, כיכר החירות, היא נקודת ציון היסטורית שמציגה את הקשר העמוק של גאורגיה לאירופה ולמאבקי העצמאות שלה. רחוב שארדן (Chardin Street) הוא אחד הרחובות המרכזיים והפופולריים בעיר העתיקה. הרחוב קרוי על שם הצייר הצרפתי ז'אן-בטיסט שארדן ומשלב ארכיטקטורה היסטורית עם אווירה מודרנית, וידוע בחיי הלילה התוססים שלו, מסעדות, בתי קפה וגלריות אמנות.
מסלול מומלץ הוא טיול לגבעת נריקלה, שם שוכן מבצר נריקלה (Narikala Fortress) מהמאה ה-4, אחד האתרים ההיסטוריים החשובים בעיר. הנוף הפנורמי הנשקף מהמבצר הוא עוצר נשימה ומאפשר תצפית על העיר כולה, כולל הנהר וההרים המקיפים אותה. המבצר שימש להגנה על העיר לאורך ההיסטוריה ומשלב מבנים מהתקופה הפרסית והערבית. ההגעה לראש הגבעה היא בנסיעה קצרה ברכבל, אל הגבעה, שעליה מתנוסס פסלה של אמא גאורגיה, כְּרֵתווֹלִיס דָּדָה (Krtubali Deda) המייצג את דמות האם הגאורגית. הפסל, המתנשא לגובה של 20 מטרים, מסמל את הכנסת אורחים של העם הגאורגי מחד ואת שאיפתו להגן על עצמו מאידך. דמותה מחזיקה ביד אחת גביע יין ובשנייה חרב. בסמוך למבצר מומלץ לבקר בכנסיית מטקחי (Metekhi Church) כנסייה נוצרית מהמאה ה-13, הידועה בארכיטקטורה הייחודית שלה ובחשיבותה הדתית.
אל תפספסו את אולם התערוכות של קרן לדו גודיאשווילי (Lado Gudiashvili Foundation Exhibition Hall) המהווה מחווה לאחד האמנים המשפיעים והבולטים ביותר בגאורגיה, לדו גודיאשווילי, שפעל במאה ה-20. גודיאשווילי היה צייר וסופר סוריאליסטי, שחקר מיתולוגיה, היסטוריה ופולקלור גאורגי ביצירותיו, והשפיע רבות על סצנת האמנות המקומית והבינלאומית. גודיאשווילי נולד בטבליסי, והמקום מהווה מרכז תרבותי חשוב לשימור והצגת יצירותיו ואמנות גאורגית מודרנית.
אתר מאוד מעניין ומומלץ בטביליסי הוא מוזיאון היין (Tbilisi Wine Museum) המציג את ההיסטוריה העשירה והמסורת העתיקה של ייצור היין בגאורגיה, שמתחילה לפני כ-8,000 שנה. המוזיאון ממוקם בלב טביליסי ומציע למבקרים חוויה מרתקת הכוללת סקירה של תהליכי ייצור היין המסורתיים, בעיקר בשיטת הקְווֶבּרי (Qvevri) – כלי חרס המשמשים להתססת היין. התצוגות כוללות מגוון כדים עתיקים, כלים חקלאיים ופריטים הקשורים לגידול גפנים. המוזיאון מציע גם טעימות יין מהמגוון הרחב של יינות גאורגיים מקומיים, מה שמאפשר למבקרים לחוות את העושר והמורשת של תרבות היין הגאורגית.
דוכן נייד לממכר מזכרות מגאורגיה, טביליסי
מוזיאון היין, טביליסי, גאורגיה
פסל במרכז טביליסי לעידוד הרכיבה על אופניים בעיר
מצחתה העתיקה
קפיצה קטנה מטביליסי תביא אתכם למצחתה (Mtskheta) – אחת הערים העתיקות והחשובות ביותר בגאורגיה, ששימשה בעבר כבירת ממלכת איבריה, הממלכה הגאורגית המוקדמת. העיר ממוקמת במרחק של כ-20 ק"מ צפונית-מערבית לבירה, בנקודת המפגש בין הנהרות מטקווארי וארגווי והוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
קתדרלת סווטיצחובלי (Svetitskhoveli) במצחתה היא אחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בגאורגיה, מהמאה ה-11. היא נחשבת למקום קבורתה של הגלימה של ישו (ראו בהמשך), ומהווה אתר עלייה לרגל. הקתדרלה ידועה בארכיטקטורה הגאורגית המסורתית שלה ובמעמדה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומושכת מבקרים מכל העולם.
אתר נוסף הוא מנזר ג'וואר (Jvari Monastery) שנמצא על גבעה המשקיפה על מצחתה ונחשב למבנה נוצרי מהקדומים ביותר בגאורגיה. מנזר זה מסמל את המעבר של גאורגיה לנצרות במאה ה-4 והוא מוקד משיכה לתיירים בזכות הנוף המרהיב הנשקף ממנו והארכיטקטורה הייחודית שלו.
תצפית בעיר מצחטה אל עבר נהר מטקוורי שעובר בכל גאורגיה
כנסיית צווטיצחובלי במצחטה, עיר הבירה הקדומה של גאורגיה
איה המדריכה, במסעדת קורה בעיר מצחטה
חבל קאחתי: לב ייצור היין הגאורגי
כמאה ק"מ מזרחית לטביליסי שוכן חבל קאחתי (או קאחטי), אזור פורה ושופע, הנחשב למרכז היין של גאורגיה. חבל קאחתי מהווה את משכנם של היקבים המובילים במדינה, ובהם יקבים משפחתיים קטנים לצד מותגים בינלאומיים מצליחים. אם טביליסי היא הלב ההיסטורי והתרבותי של המדינה, הרי שקאחתי הוא הנשמה החקלאית והקולינרית שלה. זהו אזור של כרמים רחבי ידיים, כפרים ציוריים ונופים ירוקים. הנסיעה מטביליסי לקאחתי אורכת כשעתיים וחצי, ואפשר לשכור רכב או נהג פרטי.
נדמה שכל הגאורגים באזור קאחתי עוסקים בייצור יין ובשתייתו. באזורים כפריים רבים בגאורגיה כמעט כל משפחה מגדלת גפנים לייצור יין עצמי או להפצה בקנה מידה קטן. כ-525 זני גפנים תועדו בגאורגיה (כשליש מכל הזנים הידועים בעולם). בכל אשר פנינו ראינו, טעמנו, ליקקנו (גלידת יין) ושתינו יין משובח. כל ארוחה משובחת החלה בהרמת כוסית על ידי מנחת הטקס – טמדה (Tamada) – המדריכה שלנו, והמשיך בברכות של כולנו, שהפכו למשעשעות יותר ויותר. בגאורגיה נהוג לשתות מקרן בקר או צאן, (khantsi), כלי הדומה לשופר, כך שאי אפשר להניחו אף פעם. אנחנו הסתפקנו בכוסות, שמולאו בקצב גבוה.
ייצור היין התחיל בגאורגיה לפני כשמונת אלפי שנים. ב-2013 הכריז ארגון אונסקו על ייצור היין המסורתי של גאורגיה כמורשת תרבות עולמית. הדבר המייחד את היין הגאורגי הוא שיטת הייצור המסורתית העתיקה, הנקראת קְווֶבּרי (Qvevri) – שיטה המבוססת על כדים חרס גדולים שבהם מתבצע תהליך התסיסה וההבשלה של היין. היינות המיוצרים בשיטה זו הם בעלי טעמים ייחודיים, עם תווי טעם אדמתיים ומורכבים, המושפעים מתנאי השטח והאקלים. היין הגאורגי כולל את כל חלקי הענב, והוא בעל ארבע ארומות: דובדבן אדום, שזיף אדום, אוכמניות ופלפל שחור. הצ'אצ'ה, העשוי משאריות של ענבים, הוא בעל אחוז האלכוהול הגבוה ביותר (בין 50 ל-80 אחוז).
במהלך הביקור בחבל קאחתי, לא כדאי לפספס את הסיור ביקבים המקומיים. רבים מהם פתוחים למבקרים, ומציעים סיורים מודרכים, בהם תלמדו על תהליך ייצור היין ותוכלו לטעום את התוצרת המקומית. אחד היקבים הבולטים הוא של חברת היין שומי (Wine Company Shumi), אשר הוקמה בשנת 1997, ומתמחה בייצור יינות איכותיים משיטות מסורתיות ומציעה מגוון רחב של יינות אדומים, לבנים ויינות קינוח. היקב משתמש בזני גפנים מקומיים, חלקם ייחודיים לגאורגיה, ומשמר את המורשת המקומית. שומי מציעה סיורים ביקב, בהם המבקרים יכולים ללמוד על תהליך ייצור היין, הכנת צ'ורצ'חלות (ממתק העשוי מענבים, קמח ואגוזים), ביקור במוזיאון היין וטעימות יין ייחודיות.
בין טעימות יין לביקורים ביקבים, תוכלו לעצור בכפרים מסורתיים וליהנות מהכנסת האורחים הגאורגית הידועה. בכל כפר, בעיקר בתקופות הבציר, מתקיימות חגיגות מסורתיות שמלוות במוזיקה, ריקודים, ושפע של מאכלים גאורגיים מסורתיים כמו חצ'פורי (מאפה גבינה) וחינקאלי (כופתאות ממולאות).
בקאחטי מומלץ לבקר גם בצ'יננדלי (Tsinandali) כפר יפה, שבו נמצאת האחוזה ההיסטורית של משפחתו של הסופר ואיש הרוח, אלכסנדר צ׳בצ׳בדזה ובה גנים מטופחים ויקב מסורתי. ובמנזר אלאוורדי (Alaverdi Monastery) שהוקם במאה ה-6 ונחשב לאחד המנזרים העתיקים והחשובים במדינה.
הכניסה ליקב שומי, חבל היין קאחתי
דוכן תבלינים וצ'ורצ'חלה, בשוק בעיר תלאבי, חבל היין קאחתי
סדנה לבישול חינקאלי, כרם שומי, אזור היין קאחתי
פסל הטמדה – מנהל סדר הרמת הכוסיות בארוחה
סיגנאגי: עיר האהבה על גבעות הקאחתי
אחת מנקודות השיא של הטיול בקאחתי היא העיר סיגנאגי, הידועה כ"עיר האהבה", הממוקמת על ראש גבעה ומוקפת חומה מהמאה ה-18. בסיגנאגי תמצאו נוף מרהיב של עמק אלאזאני והרי הקווקז המושלגים, והיא מהווה יעד פופולרי לזוגות המחפשים חוויה רומנטית. סיגנאגי ידועה בזכות אמני הקרמיקה והשטיחים המקומיים, והשווקים שלה מוכרים עבודות יד מסורתיות.
מוזיאון סיגנאגי ההיסטורי-אתנוגרפי (Sighnaghi Historical-Ethnographical Museum) הממוקם בעיר מציג אוסף עשיר של פריטים היסטוריים ואתנוגרפיים שמספרים את סיפורה של התרבות הגאורגית לאורך הדורות. המוזיאון מציג אוספי אמנות, חפצים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות, תכשיטים וכלי חרס, לצד תצוגות העוסקות במסורות החקלאות והיין המקומיות.
האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא האוסף המוקדש לאמן הלאומי הגאורגי, ניקו פירוסמני (Niko Pirosmani) – אחד האמנים הגאורגים המרכזיים והנערצים ביותר. ציוריו הנהדרים והנאיביים-פרימיטיביים מיטיבים לתאר את חיי היומיום בכפרים בחבל קאחטי, שבו גדל, ואת הטבע, בעלי החיים ומנהגי השתייה והאכילה הגאורגים. פירוסמני היה אוטודידקט קשה יום שהפיק צבעים בעצמו, וזכה להכרה המגיעה לו רק אחרי מותו. ציוריו הם חגיגה לעיניים, ומומלץ מאוד לבקר בתערוכות המציגות אותם (גם במוזיאון הלאומי של גאורגיה בטביליסי, שבו מוצגת תערוכה קבועה של עבודותיו ובמוזיאון האמנות של טביליסי).
"חתונה מאוחרת". חבל היין קאחתי
הארוחה, מאת הצייר ניקו פירוסמני
נופש בקאחתי
ללופוטה לייק ריזורט (Lopota Lake Resort) בחבל קאחטי מומלץ להגיע ליומיים לפחות. מתחם הנופש היוקרתי שוכן על שפת אגם לופוטה המרהיב ומקיף אותו כך שכמעט מכל מקום אפשר לצפות באגם היפהפה בכל שעות היום והלילה. הלינה בריזורט היא בחדרים גדולים ומרווחים, השוכנים במבנים קטנים סביב האגם, שחלקם הגדול צופים עליו. אי אפשר להפסיק להביט באגם המהפנט הזה. מהכורסא שבמרפסת החדר, בעת טיול סביבו, בדרך לארוחת הבוקר הגדולה והמפנקת, ובדרך למגוון הפעילויות שהריזורט הזה מציע – רכיבה על אופניים ועל סוסים, שייט באגם, וכמובן – ספא. את העיסוי שקיבלנו בספא הזה לא נשכח. הוא היה חזק ומשחרר, ובסופו, כבונוס, קיבלנו ברכות אין ספור מהפקידה כששמעה שאנחנו מישראל.
המרחק בין המתחם לטביליסי הוא כ-115 קילומטרים, והנסיעה לשם אורכת כשעתיים וחצי ברכב. זהו יעד מושלם עבור אלו המחפשים חופשה שקטה וקרובה לטבע, הרחק מההמולה של העיר.
מבט לעבר אגם לופוטה, לופוטה ריזורט, חבל היין קאחתי
לופוטה ריזורט, חבל היין קאחתי
הנקודה היהודית והישראלית
איה (Ia Gebrandze) היתה המדריכה הגאורגית שלנו במשך חמשת ימי הסיור במדינה. אישה נאה, חכמה ועדינה, שסבלה את כל השיגעונות שלנו. ישראלים, מסתבר (לא במפתיע) הם התיירים הדורשניים ביותר, אבל מאידך – גם חמים ותומכים. כשחייה של איה (סיגלית בגאורגית) היו בסכנה בעת מלחמת גאורגיה-רוסיה בשנת 2008, היו אלה הישראלים שריגשו אותה יותר מכל – בתמיכה, בהתעניינות ואפילו בהצעה לרכישת כרטיס טיסה לישראל עבורה. מדריכת התיירים הוותיקה לא תשכח להם את זה. ולכן היא סבלנית גם לשטויות שלנו, הישראלים. לדרישות הבלתי נגמרות, ל"מאתיים דעות של שלושים אנשים", לשאלות המרובות. הם בוחנים אותך, היא אומרת, אבל כשאת מוכיחה את עצמך, הם אוהבים אותך לתמיד. אם את מתחברת איתם, זה אמיתי.
קבוצות התיירים הראשונות בגאורגיה היו מישראל בשנת 2001, היא מספרת, ועד היום רבים מישראל מעדיפים להגיע אליה בקבוצות. לדבריה, לגאורגים קשר חזק וחיובי עם הישראלים, ואכן לא נתקלנו בבדל של אנטישימיות במדינה הזאת.
על הקשר המיוחד בין גאורגיה ליהודים אפשר ללמוד מהאגדה על הרב אליהו מגאורגיה, שלפי המסופר נכח במשפטו של ישו בירושלים, שם התנהל הדיון הגורלי שהוביל לצליבתו. על פי אגדה זו הרב לקח את הגלימה של ישו, ולאחר שובו לגאורגיה סיפר לאנשים על המשפט ועל ישו, ובכך תרם לעליית המודעות לנצרות במדינה. בביתו, כך מוסיפה האגדה ומספרת, הציג הרב את הגלימה בפני משפחתו, ואחותו של הרב, סידוניה, החזיקה אותה ובכתה שעות ארוכות, עד שמתה מצער. על פי האגדה, הגלימה נקברה יחד עם סידוניה, ועל קברה בנו הגאורגים את הקתדרלה הראשית צווטיסחובלי בעיר מצחתה , באחד המקומות הקדושים ביותר במדינה.
ראשית הקשר ההיסטורי בין היהודים לגאורגיה עוד בימי קדם, עם הגעת היהודים לאזור בעקבות חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הבבלי וההגליה ההמונית לבבל (עיראק של ימינו), רבים מבני יהודה וירושלים נאלצו לחפש מקומות להתיישבות מחודשת. נתיבי הגירה צפוניים-מזרחיים, לאורך נהרות הפרת והחידקל, הובילו את היהודים לעבר הרי תורכיה והקווקז, ולשטחי גאורגיה.
כאשר מעיינים במפה, ניתן להבין היטב את ההיגיון הגאוגרפי במהלך זה. גאורגיה ממוקמת בקצה הדרומי של רכס הקווקז, אזור המשמש גשר טבעי בין המזרח התיכון לאירופה. דרכי המסחר והנדידה הקדומות הפכו את גאורגיה לנקודת יעד מתבקשת עבור היהודים, שחיפשו מרחב חדש להקים בו קהילות.
היהודים שהתיישבו בגאורגיה מצאו בה מקלט והתבססו בערים מרכזיות כגון מצחתה, קוטאיסי וטביליסי, שהפכו עם הזמן למוקדים יהודיים חשובים. האוכלוסייה היהודית השתלבה היטב בחברה המקומית, תוך שמירה על זהותה הדתית והתרבותית. קשר זה המשיך להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והפך לגשר היסטורי רב-חשיבות בין שני העמים.
—–
דריה בכרם שומי, חבל קאחתי, גאורגיה
ד"ר דריה מעוז – דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המכללה האקדמית הדסה, חוקרת תיירות
הכתבת היתה אורחת של לשכת התיירות של גאורגיה
מס' טלפון של המדריכה, איה: +995-595-770-871