כבר נסעתי למקומות רבים בעולם, אבל מעולם לא היו לי ציפיות גבוהות כל כך מהמקום אליו נסעתי כמו מהאי באלי שבאינדונזיה. זה לא מפתיע: אין שום מקום שזכה לכל כך הרבה מחמאות מפי מבקרים, חוקרים, סופרים, עיתונאים ומחברי פרוספקטים בהווה ובעבר. "גן העדן האחרון", "יצירת המופת של האלים", "הבוקר של העולם", "אי האושר" – הם רק חלק מהכינויים שדבקו בו. למרות זאת, או אולי בשל התארים האקזוטיים, היו הציפיות הגבוהות שלי גם מעורפלות. כשאומרים עושר תרבותי שלא ייאמן, הרמוניה מושלמת בין אדם לטבע, מיסטיקה מזרחית, למה מתכוונים בדיוק? והאם זה מה שאמצא שם, או שמא אגלה מחזות עוני האופייניים לעולם השלישי, או תרבות מקומית שהתמסחרה בשבעים שנות חשיפתה לתיירות? אי מכושף בין האורחים המכובדים היו האנתרופולוגית מרגרט מיד, הפילוסוף האמריקאי גריגורי בייטסון, הסופר ה.ג'. וולס, הבמאי והשחקן צ'רלי צ'פלין, הצייר רודולף בונה, המלחין קולין מקפיי, הקריקטוריסט המכסיקני מיגואל קווארוביאס, ורבים אחרים. סיפוריהם, הסרטים שצילמו והמאמרים שכתבו הפכו את באלי למשאת נפשם של רבים: המקום בו משתלבת האקזוטיקה שמצא הצייר גוגן בטהיטי עם העושר התרבותי והמיסטיקה של הודו ועם נוף טרופי של איי האוקיינוס הדרומי. בפנטסיה על באלי היה גם נופך ארוטי. תיירים רבים נמשכו אל תמונות הנשים חשופות החזה בשווקים או קיוו לראות צעיף שנופל באקראי מכתפה של נערה וחושף זוג שדי ברונזה עגולים, צללים חיים, כפי שתיאר הסופר היקמן פאואל. הניחוח הנשי הפך למטאפורה של באלי עצמה. פאואל תיאר את באלי כאשה הרה, פורייה, שבעיניה בוער הזוהר של אימפריות מתמוטטות. ההתפייטות של התיירות המתוחכמת, שעירבה מידע אקדמי עם יצרים עמוקים, הגבירה את פעולת כוח המשיכה של באלי על חוקרים פוריטנים ועל תיירים הֶדוניסטים כאחד. בשנות החמישים הוסיפה הוליווד טעם סכריני לדימוי של באלי. בסדרת סרטים, דוגמת "דרום פסיפיק" ו"הדרך לבאלי", שיחקו אמריקאים צבועים בשחור תפקידים של ילידים אותנטיים, ובהם נוצרו סלטים תרבותיים של מושגים מהודו, מדרום־מזרח אסיה וסין, שאינם ניתנים לעיכול. בסרטים אלה הצטיירה באלי כתערובת של פרימיטיביות ארוטית ומאגית בעלת נופך אקזוטי. אבל מה שתרם יותר מכל לפופולריזציה של באלי בשנים אלה היה הפזמון "באלי היי", שליווה את הסרט "דרום פסיפיק" והפך ללהיט. אחרי תור הזהב של באלי, באיחור של שישים שנה, נחתתי בדנפסר (DENPASAR), בירת האי, כמו מאות אלפי תיירים אחרים עמוסי דימויים, המבקשים למצוא גן עדן אבוד, חוויה אסתטית, גלויות, קניות, נופש בצל דקלי הקוקוס או גלים לגלישה. מאז נסיעתי הראשונה חזרתי לכאן כמה פעמים, ובכל פעם ניסיתי להוריד עוד שכבה מהדימוי הזוהר והאקזוטי, כדי להבין ולגעת בחיים כמות שהם, שכמו בכל מקום הם מין ערבוב של יופי וכיעור, עוני ועושר, אצילות נפש ונבזות, חמדנות ונדיבות לב, חוכמה ואיוולת.
בדברים שאני מבקש לספר כאן יש מעט מהכל: דימוי ומציאות, פירור של שעמום בצד דברים מעוררי עניין, קורטוב של פיוט רומנטי וקמצוץ של התבוננות מפוכחת. אך יותר מכל, הדברים שאספר הם פרי התנסותי האישית, ותהיה זו כפי שתהיה. אולימפוסים מקומיים רוב הרי הגעש אינם פעילים עוד. מיעוטם, כמו אג'ונג ובאטור (BATUR), עדיין מתפרצים במחזוריות משתנה ובלתי ניתנת לחיזוי. אחת ההתפרצויות הדרמטיות של הר אג'ונג התרחשה במארס 1963, בשעה שבמקדש בסאקי (BESAKIH) הממוקם על צלע ההר התקיים הטקס אקה דאסה רודרה (EKA DASA RUDRA); מטרת הטקס, אגב, לפייס את האלים ולטהר את האי, והוא נערך אחת למאה שנים. במהלך הטקס פלט ההר כמויות אדירות של אפר ולבה. אלפים נהרגו בהתפרצות, ועשרות אלפים נותרו מחוסרי בית. הבאלינזים ראו בהתפרצות אות לזעם האלים וסימן מבשר רעות, לפיכך חזרו וקיימו את הטקס בשנת 1979. הפעם הוא עבר בשקט: האלים פויסו. בצל הרי הגעש חיים תושבי באלי תחת סכנה מתמדת. עם זאת, חבים הבאלינזים את אמצעי מחייתם להרי הגעש. האפר הוולקני משמש כדשן, וכך מחדשת הפעילות הוולקנית את פוריות הקרקע המידלדלת בגלל הניצול החקלאי האינטנסיבי. כמו כן, מונעים ההרים את מעברם של ענני המונסון, ובשל כך יורדים על האי גשמי ברכה. התוצאה: באלי מתברכת בשפע מים ואדמה פורייה, המאפשרים לקיים אוכלוסייה של שלושה מיליון נפש. בהתייחס לקללה ולברכה הטמונים בהרי הגעש, אין פלא שהתושבים רואים בהם את התגלמות כוחם העצום והקפריזי של האלים. על מדרגות האלים
חלק נכבד מן החיים הכלכליים והקהילתיים בבאלי סובב סביב האורז. האורז הוא מרכיב חשוב בתזונה המקומית, פריט חיוני בכל טקס דתי (כמנחה המסמלת ברכה, שגשוג וטוהרה) ובסיס לכינונם של הסובאקים. הוא מהווה גם סממן המצביע על ההבדל בין המינים; רק הגברים רשאים לחרוש ולשתול. כשמטיילים בבאלי רואים אותם, גבר אחד או שניים, חבושים בכובעי קש, חורשים או שותלים בדממה בשדה מוצף, שהוא כמו מראה המשקפת פיסת שמים. נשים וילדים מצטרפים רק בשלב הקציר, שהוא השלב החשוב ביותר במחזור הפעילות החקלאי. אז מתמלאות הטראסות חבורות גדולות של גברים, נשים וילדים הקוצרים יחד בהמולה רעשנית וצבעונית. חיי שיתוף בין שתי הפינות הללו ממוקמים מבני המגורים, בסדר המשקף את ההיררכיה המשפחתית. אב המשפחה מתגורר במבנה הקרוב ביותר להרים, הנחשב למקום הקדוש והמכובד ביותר בחצר אחרי מקדש האבות. הבנים ומשפחותיהם מתגוררים במרכז החצר. הבנים שדירוגם בהיררכיה גבוה יותר מתגוררים סמוך יותר להרים או לצד המזרחי. הבן הנחות ביותר מתגורר בצד המערבי־ימי של החצר, קרוב למטבח ולדיר החזירים.
לכל בנג'אר יש אולם כינוסים קהילתי וקופה משותפת, שממנה מממנים את החגיגות והטקסים. בנוסף לכך, יש לאגודה תזמורת המנגנת באירועים משותפים. ההכנות לטקסים נמשכות לעיתים שבועות ארוכים, בייחוד אם מדובר בטקסים מורכבים כמו שריפת מתים. במקרה כזה נערך גיוס כללי בבנג'אר: הגברים מכינים את האביזרים הנחוצים, והנשים מכינות מאות סלסלות קש ומנחות. מטבח קהילתי ארעי מוקם כדי להזין את חברי הבנג'אר העובדים בצוותא, ובלילות מתכנסת התזמורת הקהילתית לחזרות. חיי דוחק ההמולה הקולנית של הרחצה היא אחד המראות המרנינים ביומיום של הכפר הבאלינזי. הגברים מתרחצים עירומים כביום היוולדם. הנשים, צנועות יותר, מתקרבות בלבוש מלא עד לנהר ורק אז שומטות את הבגד וצוללות לתוך הזרם. אין הפרדת מינים, ואין מחוות של בושה פוריטנית. היחס טבעי וא־מיני, אם כי נשים מקפידות לא להביט בגברים המתרחצים, ולהיפך. הרחצה בנהר היא ההזדמנות היחידה היום לפגוש עירום בהקשר טבעי בבאלי. חלק מהמשיכה של תיירים לבאלי בשנות השלושים נבע ממראות הנשים חשופות החזה. במהלך שישים השנים האחרונות חל שינוי הדרגתי במנהגי הבאלינזים, וכעת רק נשים מזדקנות הולכות חשופות שד; כל האחרות לובשות חולצות. המעבר ללבוש מלא הוא, במידה רבה, תוצאה של מערכת החינוך המוסלמית הפוריטנית, שהביאו לכאן בני ג'אווה. בנוסף לכך, לבוש מתקשר היום לשגשוג כלכלי, והבאלינזים הגאים מעדיפים להפגין את עושרם.
אלא שהממשלה האינדונזית אינה עושה צעדים שישנו את המצב. אמנם, היא פועלת להחדרת התיעוש למדינה וליצירת תשתית כלכלית מודרנית; אך בו־בזמן היא אוסרת על תיעושה של באלי, ומאפשרת רק פעילות שהיא לטובת שוק התיירות. הממשלה מעדיפה להותיר את באלי כמקבץ של כפרים פוטוגניים, שייראו יפה בעדשות המצלמות של התיירים. מקבץ של אמנים התרבות של באלי מיוחדת במינה. לצד ציור ופיסול היא כוללת צורות של פולחן, ריקוד, תיאטרון ומוסיקה המלווים כל אירוע חשוב. ואירועים כאלה יש למכביר. מוסיקה, ריקוד ותיאטרון נתפסים כחלק בסיסי מהקיום הפיסי והרוחני של הקהילה. לכן, בכל כפר, ויהיה זה הכפר העני והעלוב ביותר, יש כמה תזמורות (לפחות אחת לכל בנג'אר) ומספר לא מבוטל של רקדנים ושחקני תיאטרון. המפתיע הוא שאין בשפה הבאלינזית מלה המקבילה ל"אמנות". זאת, משום שבעיני תושבי האי האמנות אינה בגדר יצירה נשגבת, הנבדלת ממלאכה פשוטה ויומיומית. כך למשל, פַסָל הוא חָרָש עץ שאינו נבדל מכל נגר, ואילו צַייר עושה מלאכה דומה לזו של צַבָּע. לפיכך האמנות בבאלי אינה עניין אליטיסטי השמור לקומץ אנשים מוכשרים, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים. התפיסה הפשוטה והבלתי מתנשאת של האמנות ושל מעמדו של האמן בחברה היא מהגורמים העיקריים לכך שהאמנות בבאלי נגישה לכל אדם בכל רובד חברתי.
מי שמנסה לערוך רשימה של מגוון הריקודים וסגנונות התיאטרון המקובלים בבאלי עלול לקבל סחרחורת. בין הידועים שבהם אפשר למנות את הלגונג (LEGONG), ריקוד המתאר סיפורים מיתיים מהלסאם (LESAM) – המקביל הבאלינזי לסיפורי אלף לילה ולילה; סאנגיאנג (SANGHYANG), ריקוד מאגי שבמהלכו נכנסות הרקדניות לטראנס; טופנג (TOPENG), ריקוד מסכות המתאר גיבורים מיתיים מן ההיסטוריה המקומית; באריס (BARIS), ריקוד מלחמה של גברים המבוצע במהלך טקסי מוות; בארונג פלגונגאן כל הריקודים ומופעי התיאטרון מלווים במוסיקת הגמלאן (GAMALAN GONG KEBYAR), שהיא תזמורת כלי מתכת, גונגים ותופים, המלווה כמעט כל פולחן או אירוע אמנותי. התזמורת כוללת בדרך כלל עשרה עד עשרים נגנים (כולם גברים). במטאלופונים מקישים בצידו הקהה של פטיש מתכת שצורתו קונוס. הנגנים אינם משתמשים בתווים כלשהם, וכל אחד זוכר את חלקו בעל־פה. מוסיקת הגמאלן עשויה להישמע מונוטונית ומשעממת לאוזן מערבית. אך לאחר היכרות ממושכת איתה אפשר להבחין בדפוסים המורכבים שלה ולהתחיל ליהנות. אבל כאשר אתה שומע אותה מתפקדת בתוך טקס, ולומד להעריך את עוצמת האפקט הדרמטי שהיא יוצרת, אתה כבר אחוז התפעלות. לרצות אלים ולפייס שדים עם זאת, יש דמיון בין שתי הדתות. שתיהן רואות את היקום כשדה קרב בין שני כוחות סותרים: הכוח המבורך והמיטיב של האלים (DEWAS) והכוח המזיק והרע של השדים (BHUTAS ו־KALAS). גורלו של האדם ומהלך חייו מושפעים ממאבקם המתמיד של שני כוחות אלה. שגשוגו של האדם תלוי ביכולתו לרצות את האלים (שיכולים לא רק לסייע לאדם אלא גם להזיק לו) ולפייס את הדמונים. המיוחד בגירסה הבאלינזית הוא שתשומת הלב המוקדשת לאלים ולדמונים שווה. בשתי הדתות נתפס האדם כמי שנתון בסכנה מתמדת של היטמאות. טומאה עלולה להחליש את כוחותיו, לחשוף אותו למחלות ולהשפעתם המסוכנת של מאגיה וכישוף. כדי לשמר את בריאותו הנפשית והגופנית, חייב האדם לעסוק בהיטהרות. הבאלינזים עוסקים בהיטהרות רוב ימיהם, וחרדתם מהטומאה, מהכישוף ומהמאגיה גדולה. את בריאותם הנפשית והגופנית הם מבטיחים באמצעות מים, אש ומנטרות – שלושה מרכיבים המשחקים תפקיד מרכזי בטקסי ההיטהרות היומיומיים ובטקסי המעבר, המלווים את האדם במהלך חייו. כושרן של מלים פשוטות להפוך למנטרות בעלות עוצמה וכושרם של מים פשוטים להפוך לקדושים תלוי בברהמינים – הכוהנים ההינדואים. רק בידי הברהמינים מצוי הידע המיסטי והכוח המאגי הנחוץ להענקת עוצמה מטהרת. ידע ויכולת אלה מקנים להם את מעמדם החברתי הנעלה. חשיבותם של המים הקדושים כה רבה לבאלינזים, עד שהם מזהים את הדת עם המים. לגבי רובם, האגאמה הינדו היא "דת המים הקדושים". "מים קדושים", כותב האמריקאי פרד אייזמן, שחי תקופות ממושכות בבאלי, "אוצרים בתוכם את עוצמת האלים, הם כלי הקיבול של כוח מיסטי. בכוחם לטהר טומאה רוחנית, לסלק רוחות רעות ולחסן אדם מפני השפעות שליליות ודמוניות". ההזדקקות למים קדושים רבה עד כדי כך שהבהרמינים אינם מספיקים לייצר כמות שתענה על הביקוש. לפיכך, הם מאצילים את הזכות לייצרם גם על כוהנים זוטרים. איכותם של מים אלה פחותה מזו של המים הקדושים שמייצר ברהמין, שכן עוצמת הקדושה תלויה בכישוריו המאגיים ובידע המיסטי של היצרן. מיצג רחוב
מנחות הן הדרך השכיחה לרצות את האלים. בכל מקדש ביתי, בפתחי בתים, על גשרים וצמתים אפשר לראות את המנחות. בכל מקום יושבות נשים על סף ביתן, גוזרות עלים בצורה דקורטיבית, מכינות בצק צבעוני שמעוצב בצורות פרחים, מוסיפות פרחים, עלים ירוקים, פירות, אורז, אגוז בטל קצוץ, סיד וקטורת, ומשלבות הכל יחד למנחה נאה. ולשדים יש מנחות משלהם. בבאלי מקפידים על הכלל: כשמגישים לאלים מנחה, מגישים גם לשדים. המנחות לאחרונים יפות פחות ופשוטות מאלו המוגשות לאלים. המנחות לאלים מוגבהות מן הקרקע, בעוד שאלה הניתנות לשדים מונחות על הרצפה. חלקן הם קורבנות בעלי חיים – אווז, חזיר צעיר ואפילו כלב. היפות שבמנחות הן המנחות הגבוהות, אותן יוצרים עבור הפסטיבלים המקומיים (אודלאנים). אלה מגיעות לעיתים לגובה שלושה מטרים. נשים הנושאות "מנחות גבוהות" על ראשן הוא אחד המחזות הנאים בבאלי. בלב המנחה מוצב גזע זקוף של בננה, ואליו משפדים פירות ועוגות אורז צבעוניות. לעיתים מוסיפים אורז דביק, ברווז צלוי או חזיר. ביקור האלים ביום בו יורדים האלים נשמע בשעות אחר הצהריים קולו של הקולקול, פעמון עץ, הקורא לבני הקהילה להגיע אל המקדש. עם הישמע הקול, יוצאים התושבים לבושים במיטב מחלצותיהם, ומנחותיהם או כלי נגינתם בידיהם. הם נאספים אט אט ברחבת המקדש, מעשנים סיגריות ומשוחחים בנחת. הכל מתנהל בעצלתיים. פתאום, בלי שום הוראה או הכרזה הם מתחילים להתארגן בתהלוכות היוצאות אל המקדש. גל אחרי גל עוברות התהלוכות, דגלנים, תזמורות וטורים ארוכים של נשים הנושאות מנחות גבוהות. מחזה נפלא. בשעות הערב נערכות התפילות. תזמורת הגמלאן מנגנת, וזה הזמן לחזות בריקודים. כל קהילה ורקדניה, פעם טופנג, פעם לגונג, פעם בארונג. בשעת לילה מאוחרת נערכים ריקודי קבלת הפנים לאלים. הרקדנים הם גברים ונשים בגיל העמידה. בתנועות קצובות ומעגליות הם מקבלים את האלים היורדים לשהייה קצרה במחיצת בני האדם. על המים ועל האש במקדשים מטהרים הכוהנים את המבקרים. המאמינים יושבים על רצפת המקדש מול הכוהן, הגברים בישיבת לוטוס, הנשים כורעות על ברכיהן; הכוהן אוחז בפרח באצבעות ידו הימנית ומתיז שלוש פעמים מים קדושים על ראשו של כל אחד. לאחר מכן הוא יוצק מים על ידיהם המושטות. הם שותים ושוטפים את פניהם וראשם. לאחר מכן הם מקבלים מן הכוהן כמה גרגירי אורז, אותם הם מדביקים על רקותיהם ומצחם. לעיתים משתמש הכוהן במברשת העשויה עלי קוקוס צעירים כדי להתיז מים קדושים על כולם. גם לאש תפקיד מרכזי בפולחני ההיטהרות הבאלינזיים. היא משמשת אמצעי טיהור במקומות שונים; מהתנורים שבמטבח, מקום מושבו של ברהמה, דרך הקטורת המלווה כל מנחה, וכלה בשריפת המתים. השימוש הדרמטי ביותר באש הוא ללא ספק בעת טקסי המוות. שריפת מתים הוא האירוע הפולחני הראוותני ביותר בחיי הבאלינזים, ומושקעים בו מירב המרץ, הכישרון והכוחות היצירתיים של המשפחה ושל קהילת הבנג'אר. ההכנות לשריפת הגופה רבות ויקרות עד כדי כך שבדרך כלל חולפות שנים ארוכות בין מותו של אדם לבין שריפת גופתו, לעיתים יותר מעשר שנים (מעניין להשוות עם טקסי המוות של הטוראג'ה; ראה מאמרו של ספי בן יוסף בגיליון זה). כשהמת הוא ממשפחה בעלת אמצעים, יש סיכוי רב יותר שהשריפה תיעשה בסמיכות למותו. במשפחות דלות אמצעים קוברים את הגופה בקבר זמני צנוע, וטקס השריפה נדחה עד לשעת כושר, כשבידי המשפחה יצטברו משאבים כלכליים מספיקים לביצוע הטקס בצורה מכובדת. במקרים רבים מעדיפות גם משפחות בעלות אמצעים לעכב את שריפת המת, כדי לגייס משאבים כספיים נוספים. טקס השריפה הוא אולי ההזדמנות הטובה ביותר למשפחה באלינזית להפגין את עושרה. טקס צנוע עשוי לעלות כמה אלפי דולרים, אבל יש בקרב הבאלינזים סיפורים על טקסים ראוותניים במיוחד שערכו משפחות אריסטוקרטיות, שעלו יותר ממיליון דולר. לאחר איסוף הכספים הדרושים לביצוע הטקס בוחרת המשפחה יום מתאים, וקהילת הבנג'אר מתגייסת להכנות. האומנים המומחים מתוך הקהילה יוצרים את אביזרי הפולחן. הבולטים שבהם הם מגדל מתים גבוה (WADAH) וסרקופג בדמות חיה (LEMBU). מגדל המתים משמש לנשיאת הגופה (במקרה שנשמרה בבית ולא נקברה) או ייצוג סמלי שלה (במקרה שנקברה בקבר זמני); בדרך כלל, זהו חפץ קטן העשוי מעץ אלמוג ועטוף בבד, המובא מבית המת למקום השריפה. הסרקופג משמש לטקסי הטיהור האחרונים, והוא נשרף עם שרידי הגופה. לסרקופג דגמים קבועים. הנפוצים שבהם הם צורת שור, אריה, צבי, או דג־פיל מיתולוגי. כל דגם מעיד על מעמדו החברתי של המת. המכובד ביותר הוא סרקופג בדמות שור, המסמל את הרכב של האל שיווה – אל המתים. לוויה עולצת יש צדדים קומיים לנשיאת מגדל המתים. למשל, התנדנדותו גוררת שאגות שמחה, ובאחד הצמתים נעצרת התהלוכה והצעירים מסובבים את המגדל במהירות רבה כדי לבלבל את המת ולמנוע ממנו למצוא את דרכו חזרה הביתה. לאחר מכן ממשיכה התהלוכה להתקדם לעבר מקום השריפה, לקול צלילי הגונגים והמטאלופונים של תזמורת הגמלאן. כשמגיעים לאיזור הקבר הזמני והשריפה, מסיים המגדל את תפקידו. בשלב זה עורכים הצעירים שנשאו את המגדל מלחמת מים ביניהם. בהלוויות מכובדות במיוחד זה הזמן לריקודי הבאריס – ריקוד מלחמה של גברים הלבושים בבגדים מפוספסים בשחור ולבן וחמושים בחניתות באותם צבעים. אם קבור המת בקבר זמני, מוּצָאים שרידי הגופה ונאספים בתוך בד. הסרקופג מוצב באתר השריפה ונפתח, ושרידי הגופה והייצוגים הסמליים שלה מועברים לתוכו. הברהמינים מטהרים את שרידי המת ואת ייצוגיו הסמליים בעזרת מנטרות והרבה מים קדושים. הנשים עורמות את המנחות לרגלי הסרקופג והכל מועלה באש. טקס השריפה הוא אחד מאירועי השיא בתרבות הבאלינזית. כאן נפגשות האמונות הקמאיות של פולחני האבות, המייחסות למתים מעמד של אלים, עם האמונות ההינדיות על גלגול הנשמות. בשריפה משתחררת הנשמה מכבלי העולם הזה, והמשפחה משתחררת מאימת המתים וזעמם. הקהילה מילאה את חובתה כלפי המתים, והחזירה אותם למעמד של אלים השוכנים במרומי הר אגונג. ממעמד זה מאצילים המתים את ברכתם על האנשים הנאבקים, שם למטה, לקיים את המיקרוקוסמוס האנושי השביר והפגיע בעולם החיים. לכאן גם ייוולדו המתים, לאחר תקופת מעבר בעולם האלים, למחזור חדש של חיים. שכן גם המוות הוא עניין זמני, ורוחם של המתים שבה ונובטת לחיים חדשים ברחמה של אשה באלינזית. שבויים בקסמי הזמן וכבולים בהתניה פבלוביאנית, חוזרים המתים אל הטעם המתוק והמריר של חיי אדם בעולם הזה. כמותם, גם אני אחזור אל האי הזה, שבוי בקסמי הנוף הטבעי והאנושי. יש שיאמרו כי באלי ממוסחרת; יש שיאמרו שהיא יותר מדי מתוירת; יש שיאמרו שהתנהגות הבאלינזים דרמטית ופאתטית, ותפיסת עולמם נאיבית ולא מפותחת; יש שיאמרו שהתרבות הבאלינזית כיום אינה יותר מאשר שיקוף סטריאוטיפי של הדימויים שהמערב המציא לגביה. אין ספק, בכל אחת מהטענות הללו יש שמץ של אמת. אבל, יגידו כולם מה שיגידו; בשבילי באלי, על אף פגמיה, היא עדיין אחד המקומות האחרונים שבו עדיין יש לחיים טעם של קסם. מקס וובר, אחד הסוציולוגים הגדולים, טען כי תהליך השתלטות הרציונאליזם על חייו, התנהגותו ותרבותו החומרית והאתית של האדם המערבי היא תהליך של "הסרת הקסם מן העולם". בחיים האיטיים של באלי, תחת השמים הטרופיים ובצל דקלי הקוקוס, משמרים החיים את סודם הסתום והמופלא. |
באלי היא פנטסיה שמופיעה בדמיונם של תושבי העולם כולו. מה הפך את האי הלא גדול הזה למושג אוניברסלי? מה מן ההזיה הרומנטית הזו זוכה לגיבוי במציאות? מה נשמר עדיין באורח החיים הבאלינזי המסורתי? מדוע הם נושאים מנחות ענק על הראש, ומדוע שורפים את המת זמן רב לאחר מותו? על באלי, האנשים, הדת, האמנות והמסורת במקום שהפך לסמל לתשוקת הבריחה מן העולם המערבי. עודכן 13.3.18 |
The Best of Georgia - 4K
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 379
[name] => אינדונזיה
[slug] => indonesia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 379
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 42
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )