באלי: בקצב הגאמלן – תיאטרון ומחול

"תיאטרון אחר" בבאלי
התיאטרון בבאלי קשור קשר הדוק לחיי התרבות והדת במקום. לכן נערכות ההצגות השונות בסמוך למקדשי האלים. לכל כפר שמכבד את עצמו לפחות שלושה מקדשים" פורה דסה – בו נערכים טקסים הנוגעים לעניני הכפר כולו, פורה פוסה – המקדש לכבוד מייסדי הכפר, ופורה דלם – המקדש למתים ולרוחותיהם. האודאלאן – "יום ההולדת למקדש" – הוא טקס מיוחד לאלים השונים, הנחוג כל 210 ימים שהוא אורך השנה לפי מסורת באלי. הצגות בנושא גרוש-שדים, למשל, משמשות כגשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. ממש כשם שמנחות לאלים מוגשות כמאכלים מרהיבי-עין ביופיים – כיאות לארוחה שמימית, כך ריקוד במקדש מייפה את התנועות מחיי היום-יום, כדי להגישם כמנחה לאלים בטקסים הדתיים. מוזיקה משובחת, תלבושות מרהיבות-עין והצגות מרתקות אמורים להסב הנאה לתושבי הכפר ול"אורחים השמימיים" כאחת.
בגלל משמעותם הדתית מתחדשים הריקודים וההצגות בבאלי ללא הרף, למרות שבסיס העלילה קבוע ומוכר לכל. זאת גם הסיבה שאין זה חשוב כלל שהצגה תתחיל ב"התחלה" ותסתיים ב"סוף". לפעמים אפיזודה מוצגת אינה אלאל חלק קטן מסיפור ארוך ביותר. כבר מן הרגעים הראשונים של ההצגה, מזהים הצופים בה את מקור הסיפור ומשמעותו הסימלית. למשל, אם יופיע איל מוזהב, מיד יזהו הצופים שהסיפור לקוח מהראמאיאנה (RAMAYANA), האפוס ההינדי המספר אודות מלחמת הטוב ברע, ושסיטא, אשתו של ראמא, המלך הטוב, תחטף על-ידי ראואנה, מלך השדים, אבל תשוחרר לבסוף בעזרתו של צבא הקופים הלבנים.
התיאטרון בבאלי פונה אל בני כל הגילאים. בזמן ההצגה משגיחות הנשים הזקנות על התינוקות. עבור הצעירים, ההצגה מהווה הזדמנות לחיזורים בשורות האחוריות, או ליד הדוכנים לממכר אגוזים, משקאות וממתקים. אנשי תיאטרון מקצועיים יושבים מרותקים ובוחנים כל תנועה של השחקנים על הבמה.
הצופים מכירים את כל הסיפורים והריקודים בעל-פה; אין הם מתוחים לראות מה יקרה בעוד רגע, והם יכולים לצפות בהם שעות, מבלי להרגיש עייפים או חסרי סבלנות. אביזרי במה ותפאורות מיותרים לגמרי; שיחה בין שתי דמויות מבהירה לצופה מיד היכן הן מצויות באותו רגע – ביער, בשפת-הים או בארמון המלך. הכרות מתמשכת של הצופים את סוגי ההצגות ונושאיהן מחד, ודמיונם המפותח מאידך, מאפשרים להם ליצור בדמיונם את סביבת ההתרחשות על הבמה.
התיחכום הרב של התיאטרון של באלי נובע מהמיזוג המפליא בין הצופה לבין המתרחש על הבמה. במה זו היא לרוב קרחת יער סמוכה למקדש, שם נאספים צופים נלהבים בהמוניהם, וגודלה אינו קבוע: אם שחקן בדמות שד נורא נהדף קרוב מידי לילדים הקטנים שיוצרים את השורה הראשונה – הבמה מתרחבת. כאשר חולף ה"איום" חוזרת השורה הראשונה למקומה והבמה מתכווצת בהתאם. כלב תועה המשוטט במרכז הבמה, בדיוק ברגע השיא של ההצגה, הוא דבר שבשגרה בתיאטרון העממי, המעורב כל-כך ביומיום, והצופים בבאלי אינם רואים בכך הפרעה ליצירה האמנותית.

הנמר המסתער והברווז הצופה
הריקודים של באלי ניחנים ברוח תוססת ובספונטאניות רבה. למרות זאת בבסיסם עומדת סידרת תנועות הכרוכה בטכניקת ריקוד מסוגננת ביותר. לכל תנועה חשובה יש שם המתאר את הפעולה על-פי תנועה דומה הלקוחה מעולם החי. קבוצה של תנועות סיחרור יכולה לקבל את שמה מתנועותיו של נמר ניסער, המנסה להתגונן מפני נחיל-יתושים, הטיית ראש – מתנועתו של ברווז הצופה בציפור בשמים, רעד קל באצבעות – מתנועותיה של ציפור הנאחזת בענף דקיק של עץ קוקוס. כמו רוב הריקודים האסיתיים, גם הריקוד הבאלי מאופיין במגוון עצום של תנועות פרק היד והאצבעות, היוצרים למעשה ריקוד נפרד בתוך הריקוד, והמהווים אמת מידה חשובה לבדיקת רמתו ויכולתו של הרקדן. קפיצות, ריצות, סיבובים והנפות גפיים, שהן מרכיב חשוב בבלט המערבי, נדירים ביותר במחול של באלי, שם הגוף כפוף לרוב בסמוך לקרקע, וכל התנועות מדודות ושקולות. חיבור גופותיהם של שני רקדנים נדיר עוד יותר בחברה שבה מגע פיזי נחשב טאבו. למרות שתנועות הרקדנים מתואמות להפליא, והכוריאוגרפיה אכן יוצרת "שיחה" ביניהם בשפת הגוף – גופותיהם לא נוגעים. היחידים שמשוחררים מהאילוצים של סגנון ריקוד מעודן זה הם הליצנים: להם מותר לאלתר. הקהל כל כך רגיל לתנועות המסוגננות של הרקדנים, שכאשר מופיע על הבמה ליצן חסר סיגנון או עידון כלשהו, הוא גורף מהם פרצי צחוק לרוב. גם מכשפים ודמויות של חיות ושדים פטורים מהתנהגות טקסית, והם יכולים לאמץ סגנון ריקוד אישי שהוא החלק העיקרי בקומדיות.
הרקדנים בבאלי לעולם אינם מייצגים על הבמה את עצמם – מטרתם להציג דמויות של גיבורי האפוסים. לשם כך משתמש הרקדן באיפור המייצג את הדמות אותה הוא מציג. הוא עוטה על פניו מסכה וגם בתנועותיו משתדל להתמזג עם העולם המופשט שסביבו. למי שרגילים לריקודים בהם הרקדנים חופשיים להביע את רגשותיהם, קשה בוודאי לעכל את המבט הבלתי-ממוקד והשפתיים הקפוצות של הרקדן בבאלי, אשר אינו מסגיר ולו שמץ מרגשותיו כאדם. כל מטרתו היא לשרת את תוכן הריקוד. מזג השיר וקצב הגאמלן (GAMELAN) – תזמורת כלי ההקשה המסורתית בבעלי, שבראשה כסילופון גדול העשוי במבוק שמלווה את כל הריקודים, התהלוכות וההצגות.
את הריקוד לומדים על-ידי חיקוי. תלמיד צעיר, לרוב מתחת לגיל 10, עוקב אחר כל תנועה של מורהו המדריך אותו מתחילת הריקוד ועד סופו. לאחר שהתלמיד חש עצמו בטוח לגבי תנועות הריקוד הבסיסיות, המורה עובר לשלב הבא בלימוד – הפנמת הריקוד. המורה מנחה את התלמיד איך להניע כל איבר בגופו בתנוחות הריקוד המדויקות – הראש, הידיים, האצבעות ותנוחות הגוף כולו. שיעור "גוף לגוף" זה נדרש כד אשר התלמיד מתחיל "לחוש" את הריקוד. התלמיד תמיד לומד ורוקד ריקוד מוגדר וקבוע, מעולם אין הוא רוקד "ריקוד חופשי" או מאלתר. המתופף, מנצח תזמורת הגאמלן, הוא האחראי על שינוי המקצב בזמן הריקוד, והרקדן מתאים את תנועותיו למקצב משתנה זה.

"צעיפים מכושפים"
חלק בלתי-נפרד מהזוהר של התיאטרון בבאלי הן התלבושות וכיסויי-הראש. בריקוד הבאריס (BARIS) למשל, ריקוד מלחמה עתיק יומין, כעשרה או שנים-עשר לוחמים בגיל העמידה רוקדים בשתי שורות, ראשיהם מכוסים בפרחים, "צעיפים מכושפים" לצואריהם וחניתות ארוכות בידיהם. תוך העוויות פנים ותנועות קרב ומצוידים בחניתותיהם השחורות והכסופות, הם פותחים במעין קרב. לריקוד זה סמנים של טקס גירוש שדים, והוא מועלה באופן קבוע בטקסים ובחגיגות חשובים. לכל ריקוד בבאלי תלבושת וקישוטים האופיניים לו בלבד. בסאנגיאנג יאראן (SANGHYANG JARAN), ריקוד שהתפתח מהרצון לשמור על בריאות התושבים ולהגן עליהם מפני רוחות רעות המביאות מכות טבע ומגפות – רוקד ילד או כהן אחוז דיבוק על סוס, "יאראן", המיוצג על-ידי סוס עץ, מסביב למדורה של קליפות אגוזי קוקוס בוערים. אם שיר הסאנגיאנג מוליך אותו כך, הוא ירקוד הישר אל תוך אש עצמה.
הפסטיבלים בבאלי הם שילוב מופלא של מוזיקה, שירה ומשחק. נושאי הטקסים ואופיים מכסים קשת רחבה של סגנונות תיאטרליים. חלק מההופעות מיועדות לאורחים, אחרות – לביצוע במשך טקסים דתיים במקדשים. להצגות אין משמעות ללא ליווי מוזיקלי, ואי-אפשר להבין את המוזיקה ללא סיפור הרקע הדרמטי. המוסיקה והתיאטרון בבאלי קשורים יחד בקשר הדוק: תחילתו במיתוסים ההינדים הקדומים והוא קם לתחיה בכל פעם מחדש בכפרים הנידחים של "באלי האמיתית".