החיפוש אחר המלך האגדי – אתיופיה

אלף השנים המכונות בפינו ימי הביניים בהיסטוריה של אירופה היו תקופה מתאימה במיוחד ללידתן של אגדות מסע. אגדות, משום שלאנשי ימי הביניים לא היו כלים להבחין בין תיאור מהימן לבדיה, בין אמת לבין מיתוס. גם הנוסעים עצמם לא הקפידו לדווח ביומני המסע על המציאות כפשוטה. הם הוסיפו שמועות ששמעו כאילו היו תופעות שראו במו עיניהם, וכיד הדמיון הטובה עליהם קישטו את המחוזות שבהם ביקרו במפלצות, באמזונות ובקניבלים, אך גם באוצרות קורח, בנסים ונפלאות, בארקדיות פסטורליות או בקהילות המקיימות את הנצרות הטהורה והפשוטה.

ספרות המסעות, האמיתית והבדיונית כאחת, היתה אז פופולרית ביותר. האיש הפשוט, שהאזין לסיפורים, והמשכיל, שקרא אותם בכתבי יד יקרי המציאות, קיבלו את הסיפורים כתיאור אמיתי של חלקי תבל רחוקים. כך, סיפוריו של מרקו פולו, המהימנים בעיקרם, הועתקו אינספור פעמים במרוצת המאה ה-14, אך באותה מידה היו פופולריים והתקבלו בכובד ראש סיפורי המסעות של אחד, ג'ון מנדוויל, שהיו מצוצים מן האצבע מראשיתם ועד סופם.

חלומות על ארצות אגדיות נולדו לא רק מסבלם של יחידים אלא אף ממצוקת הקולקטיב. בקרב היהודים, למשל, כתוצאה מן החורבן, הגלות, הרדיפות וחוסר האונים, רווחה האמונה בקיומם של עשרת השבטים האבודים. עדות כתובה ראשונה לאגדה זו מצויה בסיפורי אלדד הדני מן המאה התשיעית לספירה. אלדד טען שהוא עצמו בן לשבט דן, ושבט זה, יחד עם שבטי נפתלי, גד ואשר, מקיימים מדינה עצמאית בארץ חוילה. לא הרחק מארצם, מעבר לנהר הסמבטיון, נהר השוצף אבנים וחול ונח רק בשבת, שוכנים "בני משה", עם של צדיקים וגיבורים שומרי תורה.

היהודים נאחזו במיתוס כדי לחזק את רוחם בתפוצות וכדי להפריך את הטענה הנוצרית שהיהודים איבדו את זכותם לקיום לאומי עצמאי מאז שכפרו בישו. אך היו גם נוצרים לא מעטים שהאמינו באגדה היהודית ושיבצו אותה בגיאוגרפיה הדמיונית שהדריכה את מסעותיהם. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא העובדה שקולומבוס לקח עמו למסעו הראשון יהודי מומר, לואיס דה טורס שמו, כדי שישמש מתורגמן לעברית ולארמית כאשר ייתקלו בבני עשרת השבטים באותה ארץ "אינדיה" שאליה שאף להגיע.

מכתבים מסתוריים
לאגדה על ממלכה עלומה של יהודים אבודים היה גם גלגול נוצרי מובהק. החל מאמצע המאה ה-12 מופיעות בכתובים עדויות על קיומה של מדינה נוצרית גדולה וחזקה, שבראשה עומד מלך הקרוי הכהן יוחנן (PRESBYTER JOHANNES באנגלית – PRESTER JOHN). בין היתר מופצים מכתבים ששלח כביכול הכהן יוחנן אל האפיפיור שברומא, אל הקיסר הגרמני ואל הקיסר הביזנטי. היסטוריונים אספו למעלה ממאה עותקים של מכתבים כאלה, שחוברו בין המאה ה-12 למאה ה-14. היו שכינו את האגרות הללו מעשה זיוף, אך זיוף הוא מושג זר בעולם ללא קווים חדים בין אמת לבדיה. מכתביו של הכהן יוחנן היו חלק מז'אנר ספרותי מקובל – מידע על ארצות רחוקות המובא כיומן מסע או כאגרות לאנשים מפורסמים.

אגב, ארבעה מן המכתבים של הכהן יוחנן (שלושה מן המאה ה-12 ואחד מן המאה ה-14) כתובים עברית, למרות שבתוכנם הם משקפים עניינים נוצריים מובהקים. האם חשב המחבר האלמוני שעברית היא השפה ההולמת מלך נוצרי אקזוטי? האם חוברו בידי יהודי מומר? האם היו אלה עיבודים מסיפורי אלדד הדני? לחוקרים אין עדיין תשובות חד-משמעיות.

באגרות מתאר הכהן יוחנן בפירוט רב את ממלכתו רחבת הידיים החולשת על "שלוש האינדיות", ארץ של שפע ופלאי טבע, שלום וצדק, ובראשה חצר של ארכיבישופים, כמרים ומלכים רבים הכפופים לו. הוא מספר שיצא לקרב והכניע צבאות מוסלמיים אדירים, אך לא הצליח לשחרר את ארץ הקודש כיוון שנתקל בנהר שאינו ניתן למעבר. בתיאור שזורים מוטיבים שחוזרים בכל ספרות המסעות מן התקופה היוונית ואילך (מפלצות, יצורים שפלג גופם העליון הוא כשל אדם וחציים התחתון כשל סוס, קניבלים, נשים לוחמות וכדומה) וכן אלמנטים הלקוחים באופן ישיר מסיפורי אלדד הדני. כך נוצר בתודעה האירופית הקשר בין ממלכתם של עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון לבין המדינה הנוצרית, הנמצאת אי-שם מעבר לגבולות המעורפלים של השליטה המוסלמית. משלהי המאה ה-12 ואילך ממלאת דמותו המיתית של הכהן יוחנן תפקיד לא מבוטל בפוליטיקה האירופית, ובעיקר היא זוכה למקום מרכזי במדיניות שיגור הנוסעים והמגלים לרחבי תבל.

מקום מושבו של הכהן יוחנן נדד במרוצת הדורות. אי הבהירות לגבי מיקומו נבעה מן המושגים הגיאוגרפיים המעורפלים של בני אירופה בימי הביניים, בעיקר מריבוי המשמעויות של השם "הודו" או "ארצות אינדיה". "הודו" היתה בעת ובעונה אחת תת היבשת ההודית עצמה, המזרח הרחוק כולו, וגם אפריקה שמדרום לסהרה, שהוגדרה לעיתים כ- MIDDLE INDIA, כלומר – אמצע הדרך להודו. לפיכך, כל עדות על עדה נוצרית, או סימני פולחן הדומים ולו דמיון קלוש לנצרות, עוררו מיד את התקווה כי נמצאה הממלכה הנכספת. קיומם של נוצרים נסטוריאנים בהודו, המקום שבו לפי המסורת קבור השליח תומאס הקדוש, הוליכה לאיתורו של הכהן יוחנן בחלק ההוא של העולם (כך, למשל גרס מרקו פולו). היו שטענו כי קיסרות נוצרית הוקמה בהודו בידי אחד משלושת המלכים מן המזרח שבאו לבית לחם להולדת ישו. שמועות על נצחונם של המונגולים על צבאות מוסלמיים גרמו אפילו לזיהויו של ג'ינגיס חאן עם הכהן יוחנן (כך בדיווחים של בישוף מארץ ישראל הצלבנית ושל קרדינל ששהה במצרים בראשית המאה ה-13).

מאמצע המאה ה-14 נבחרה בעיקר אתיופיה כמועמדת הראשית לתואר "ארצו של הכהן יוחנן", אך החיפושים אחריה במזרח לא חדלו גם בתקופות מאוחרות יותר. וסקו דה גמה, בן אירופה הראשון שהגיע להודו בדרך הים סביב יבשת אפריקה, ב-1497, נשא עמו מכתבים רשמיים ממלך פורטוגל למלך המהולל פרסביטר יוהאנס, ובבואו לקליקוט הכריז שבא למצוא נוצרים ותבלינים. אלבוקרק, האסטרטג הפורטוגלי שהניח את היסודות לאימפריה המסחרית של פורטוגל באוקיינוס ההודי, בשני העשורים הראשונים למאה ה-16, כתב באגרותיו לחצר המלוכה, כי ברגע שיאותר הכהן יוחנן, אפשר יהיה לכבוש בעזרתו את מכה ולשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.

אגדת עשרת השבטים ואגדת הכהן יוחנן חזרו והצטלבו בפרשת דוד הראובני. דוד הראובני הופיע באיטליה ב-1523 וטען כי הוא נסיך של ממלכה יהודית חזקה בארץ חבור. לדבריו נשלח על ידי אחיו, המלך יוסף, לגייס תמיכה צבאית של מלכים נוצריים כדי להילחם במוסלמים ולשחרר מידם את ארץ ישראל. עד היום טרם נפתרה חידת מוצאו האמיתי של אותו "נסיך" יהודי, אך ברור שיומן המסע שלו, המתאר את דרכו מארץ חבור דרך חצי האי ערב, מזרח אפריקה, מצרים וארץ ישראל, עד לוונציה שבאיטליה, היה מבוסס על מבחר עשיר של ספרי מסעות שהתפרסמו באותה עת בבתי הדפוס העבריים שבאיסטנבול ובאיטליה (סיפורי אלדד הדני, למשל, ראו לראשונה אור בדפוס במנטובה ב-1480). על אף שהיו מי שהטילו ספק במהימנותו, הוא הצליח לקנות את אמונם של יהודים ולא יהודים רבים, והאפיפיור דאז, קלמנט ה-7, בירך את מפעלו ונתן בידיו מכתבי המלצה אל מלך פורטוגל ואל… הכהן יוחנן.

לא במקרה הפנה האפיפיור את הראובני אל החצר הפורטוגלית. איתורו של הכהן יוחנן היה משאת נפשם של שליטי פורטוגל כבר מראשית המאה ה-15. אנריקה "הנווט", הנסיך שיזם ועודד את ההפלגות לחופי אפריקה המערבית, הצהיר במפורש כי אחד ממניעיו הוא הרצון למצוא את הכהן יוחנן ולכרות עימו ברית. ככל שהדרימו מלחיו לחופי אפריקה כך רבו השמועות ששמעו, בקונגו ובבנין, על קיומו של מלך נוצרי רב כוח בליבה של היבשת. עדויות מהימנות, פחות או יותר, על הממלכה הנוצרית באתיופיה, זרמו גם ממקורות אחרים. לירושלים היו מגיעים עולים לרגל מחבש ונוכחותם דווחה (בעיקר על ידי נוסעים יהודיים) לאירופה; כמורה חבשית הגיעה לעיתים מזומנות לאלכסנדריה שבמצרים כדי לקבל הסמכה מן הארכיבישוף הקופטי; בוועידה הכנסייתית בפירנצה ב-1439 נכחה גם משלחת מן הכנסייה החבשית; וכמו כן, באותם עשורים הופיעו שליחים שונים (חלקם בבירור מתחזים) שטענו כי נשלחו אל שליטיה של אירופה מטעם הקיסר האתיופי. למרות כל אלה, הידיעות על מיקומה המדויק של הממלכה הנוצרית, המרחק ממנה אל מקורות התבלינים, אופיה של הנצרות השלטת בה, היחסים בינה לבין שכנותיה – כל אלה נותרו עדיין בגדר תעלומה וגירו את הדמיון.

שני אנשים נבחרו בקפידה על ידי המלך ויועציו: האחד AFONSO DE PAIVA, והאחר PERO DA COVILHA, שניהם אצילים צעירים יודעי ערבית. ככל הנראה, על אף גילו הצעיר, היה לקובילאן ניסיון עשיר בשליחויות דיפלומטיות ובמשימות ריגול שונות בצפון אפריקה. השניים יצאו מפורטוגל במאי 1487 כשהם מצוידים במכתבי אשראי של בנקים איטלקיים. הם הפליגו תחילה לברצלונה שבספרד, ומשם לנפולי ולרודוס. מחופשים לסוחרים מוסלמיים, מצוידים במטען של דבש, הגיעו השניים לאלכסנדריה ולקהיר. במצרים הצטרפו לשיירה של סוחרים מצפון אפריקה שהיו בדרכם לעדן. בעדן נפרדו דרכיהם: אפונסו דה פאיווה חזר לקהיר ובה, כנראה, מצא את מותו; קובילאן, לעומת זאת, שם פעמיו להודו וביקר בקאנאנור, בקליקוט ובגואה. ב-1489 הגיע לאורמוז – אחד הצמתים החשובים ביותר של המסחר במזרח – ומשם חזר לקהיר כשהוא נושא עימו אינפורמציה יקרה מפז על נתיבי הסחר באוקיינוס ההודי ובמפרץ הפרסי, המידע המהימן הראשון מאז ימי מרקו פולו.

במצרים נודע לקובילאן על מותו של פאיווה, והוא היה נחוש בדעתו לחזור לארצו. ואולם בקהיר חיכו לו שני שליחים מטעם מלך פורטוגל שציוו עליו להמשיך במסע ולא לשוב לביתו בטרם ישלים את משימתו – גילוי ארצו של הכהן יוחנן. קובילאן ציית להוראות המלך. בטרם עזב את קהיר חיבר ושלח דו"ח מפורט על מסעותיו בהודו ובפרס – מידע זה שימש אחר כך את וסקו דה גמה במסעו הראשון להודו, וכן את אלבוקרק בעת שתכנן את האסטרטגיה של ההשתלטות על נתיבי המסחר באוקיינוס ההודי. לדאבוננו כהיסטוריונים, הפורטוגלים נהגו סודיות מוחלטת בכל הנוגע למסעות ולתגליות, ולפיכך הדו"ח של קובילאן, כמו מסמכים אחרים החשובים להבנת עידן התגליות, לא פורסם מעולם ולא נמצא בארכיונים.

קובילאן נסע שוב לאורמוז ומשם, עדיין במסווה של סוחר מוסלמי, עשה דרכו לעבר ים סוף ובדרך ביקר במכה ובמדינה – ככל הנראה היה הנוצרי הראשון מן המערב שהצליח לבקר בערים הקדושות ביותר לאיסלם, אם כי גם תהילת עולם זו נגזלה ממנו.

בין 1502 ל-1508 תייר במזרח התיכון ובארצות ערב איטלקי מבולוניה בשם לודוביקו וארתמא, שאף הוא הצליח לחדור למכה בכסות של סוחר ערבי. סיפור מסעותיו התפרסמו בדפוס כבר ב-1510 – כשלושים שנה לפני שנודעו הישגיו של קובילאן, ולכן ארתמא הוא שזכה במוניטין של המבקר הנוצרי הראשון במכה.
ב-1492 או בראשית 1493 חצה קובילאן את ים סוף והגיע ל- ZEILA שבמזרח אפריקה. משם, עם שיירת גמלים, המשיך את דרכו לחבש. על פי עדותו קיבל אותו הקיסר הנוצרי בכבוד רב ועד מהרה אף מינה אותו למושל מחוז. ואולם קובילאן היה למעשה כלוא בכלוב של זהב – המלך לא איפשר לו לעזוב את ארצו. כך, עטור כיבודים ומתנות, נשוי לאשה אתיופית ואב לילדיה, נשאר קובילאן כשלושים שנה במזרח אפריקה, מנותק מכל מגע עם בני אירופה. סיפורו דומה לא במעט להרפתקאותיו של הספרדי NUNEZ CABEZA DE VACA, שיצא ממכסיקו לפלורידה בחיפוש אחר מעיין הנעורים ואחר "שבע הערים המוזהבות של סיבולה", ובילה מאונס שנים רבות במחיצתם של שבטי האינדיאנים שחלקו לו כבוד אך סירבו לאפשר לו לעזוב את ארצם.

ב-1512 ביקשה העוצרת של חבש, המלכה הלנה, ליצור קשרים עם פורטוגל, כנראה מטעמים צבאיים. סוחר ארמני, בשם מתיאו, נשלח על ידה לגואה אל אפונסו דה אלבוקרק. המצביא הפורטוגלי, מושל המושבות במזרח, מיהר לשגר את השליח אל אדוניו, ומתיאו הגיע אל החצר הפורטוגלית ב-1514. לאחר דיונים והתלבטויות החליטו הפורטוגלים לשגר משלחת דיפלומטית רשמית אל חצר חבש. השגריר, דום רודריגו דה לימה, הפליג להודו ב-1517, ובדצמבר 1520 הגיע אל מחנהו של קיסר חבש, שהיה באותם ימים LEBNA DENGAL. כך נוצרו סוף סוף הקשרים הרשמיים הראשונים בין ממלכה נוצרית באירופה לבין הממלכה הנוצרית העתיקה שבאפריקה. המשלחת הדיפלומטית של רודריגו דה לימה היא שמצאה את קובילאן – בא בימים אך עדיין נמרץ ורב תושיה – והוא ששימש להם מדריך ומתורגמן. כשעזבה המשלחת את אתיופיה בדרכה הביתה, יצא עימה גם אחד מבניו של קובילאן כדי ללמוד בפורטוגל.

פרטים אלה ידועים לנו מחיבורו של FRANCISCO ALVARES, "מידע אמיתי על ארצותיו של הכהן יוחנן", שהתפרסם לראשונה בפורטוגלית ב-1540, ואחר כך נכלל, בגרסה קצת אחרת, באוסף סיפורי המסעות הידוע שליקט והדפיס RAMUSIO ב-1550. אלווארס היה הכומר שליווה את משלחתו של רודריגו דה לימה, ובשובו לפורטוגל הביא עימו לא רק את יומנו ובו סיפורו המלא והמדהים של קבילהאו, אלא אף אגרות רשמיות וצלב זהב מקיסר חבש לאפיפיור. באירופה של אותם ימים עוררו הידיעות על גילויה של ארצו של הכהן יוחנן התרגשות ועניין ממש כגילויה של אמריקה. העלילה הגיעה לשיאה במעמד חגיגי שנערך בבולוניה בינואר 1533, ובו הגיש אלווארס לאפיפיור קלמנט ה-7, בנוכחות הקיסר ההאבסבורגי קארל ה-5, את מכתביו ודורונו של קיסר חבש. שליטיה אלה של אירופה, השליט הרוחני והשליט הארצי, פירשו את האגרות כהצהרת אמונים של הכהן יוחנן לראשי העולם הנוצרי – האגדה הפכה, לכאורה, למציאות. ואילו קובילאן, אחד הנוסעים הנועזים שיצאו לחפש את האגדה, לא זכה אלא בהערת שוליים בדפי ההיסטוריה.