"אשת הברזל" הראשונה של אפריקה

ארבע יבשות על פני כדור הארץ כבר זכו ב"גברת ברזל" משלהן – אישה חזקה שנבחרה להנהיג את מדינתה. עכשיו הגיע תורה של האחרונה — יבשת אפריקה. הגברת אלן ג'ונסון־סירליף, סבתא בת 67, זכתה בחודש שעבר בכשישים אחוזים מקולות הבוחרים בליבריה, המדינה העצמאית הראשונה באפריקה שמדרום לסהרה. הפער בינה ובין יריבה העיקרי — שחקן הכדורגל ג'ורג' וואיה — היה של יותר מ־15 אחוזים. קולות של שמחה בקעו מכל עבר, והשתתפו בה מנהיגים באפריקה ובעולם, גופים כלכליים בינלאומיים, ארגוני שוויון זכויות, ארגוני נשים וכלי תקשורת מערביים.
בעזרת כתבי רשתות הטלוויזיה העולמיות החשובות, סי.אן.אן ובי.בי.סי, ראינו את האישה קטנת הקומה והממושקפת, העטופה בבדים אפריקאיים צבעוניים ומוקפת בשומרי ראש גבוהים ואימתניים, מנהלת מערכת בחירות עממית. היא ביקרה בשווקים, בדוכנים שבהם מציגות נשים את מרכולתן הצנועה, בכנסיות המטות לנפול שבהן מטיפים אנשי דת מכתות מיסטיות, בבתי הספר המעטים שעדיין פועלים במדינה ידועת המלחמות.
וואיה, לעומת זאת, התנייע בשיירת מכוניות מפוארת וארוכה, במשקפי שמש כהים ובחליפות לבנות, נפנף בזרוע נטויה להמוני הצעירים לבושי הסחבות שליוו אותו בכל אשר הלך. הוא מילא את אצטדיון הכדורגל הגדול של מונרוביה ככוכב פופ נערץ וכסמל האדם השחור המצליח והעשיר.
על אף כינויה – "אשת הברזל" – חזרה ג'ונסון־סירליף והצהירה כי היא רוצה להביא "רגישות אמהית" לנשיאות כדי לרפא את הפצעים העמוקים שנגרמו ב־14 שנים של מלחמות אזרחים עקובות מדם, מלחמות שהרסו את ליבריה עד היסוד ונסתיימו רק לפני כשנתיים בזכות מעורבות של כוחות צבא ממדינות האזור ושל חיילי האו"ם.
לראשונה פגשתי בג'ונסון־סירליף לפני כשלושים שנה, בעת ששימשה שרת האוצר של ליבריה. כבר אז היא עשתה היסטוריה, בהיותה האישה הראשונה באפריקה המכהנת בתפקיד בכיר כל כך. היא הפגינה נחישות ומקצוענות ותמכה בעקביות בכלכלה החופשית ובמערב (ג'ונסון־סירליף אף למדה באוניברסיטת הרווארד בשנות השישים של המאה שעברה). בזכות התכונות האלה היא היתה לחביבת האמריקאים והארגונים הבינלאומיים החשובים — קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. במהלך השנים הארוכות שחלפו מאז היו חייה מלאי תהפוכות, כולל תקופות מאסר, משפטי ראווה ויציאה לגלות. אך התמיכה האמריקאית והבינלאומית נמשכה, ובעצם הצילה את חייה.
אז עוד התהדרה ג'ונסון־סירליף בחליפות מחויטות ובשיטות עבודה מערביות, והמבטא האמריקאי שלה היה מושלם. בשל עורה הבהיר יחסית ובשל השתייכותה ל"מעמד העליון" של צאצאי העבדים המשוחררים שבאו מאמריקה והשתקעו בליבריה, היה ברור כי נועדה לגדולות. כבר אז קראנו לה "הגבר היחיד בממשלת ליבריה", והיא אמרה לנו כי

אלן ג'ונסון-סירליף. חביבת האמריקאים והבנק העולמי צילום: רויטרס

הגברת גולדה מאיר, שהיתה אז ראש ממשלת ישראל, שימשה לה מקור השראה.
גורלה של האישה החזקה הזאת השתנה באחת כאשר רב־סמל סמואל דו, אחד מאנשי משמר הנשיאות, חדר לארמון הנשיא באישון לילה ורצח את הנשיא וויליאם טולברט בשנתו. סמואל דו הביא לסיום עידן השליטה של צאצאי העבדים מאמריקה על האוכלוסייה המקומית השחורה של ליבריה. בדצמבר 1980, ממש ערב חג המולד, הוציא להורג רב־סמל דו את רוב שרי הממשלה על חוף האוקיינוס, מול הארמון ומחנה ברקלי. הרפובליקה הראשונה של ליבריה, שנוסדה ב־1847, הגיעה לקצה בהפיכה אכזרית. העולם הזדעזע ממראה התמונות בטלוויזיה המקומית שהציגה בגאווה את שרי הממשלה קשורים לעמודי חשמל ונורים על ידי קבוצת חיילים פשוטים, מול ההמון המריע.
מדינות המערב, ובראשם ארצות הברית, סירבו בתחילה להכיר במשטרו של "הנשיא" החדש של ליבריה. לא קל היה להן להכיר בכך שליבריה, המדינה האפריקאית העצמאית הראשונה (מלבד אתיופיה), ארץ העבדים המשוחררים, בעלת חוקה בסגנון אמריקאי ובחירות שנערכו מדי ארבע שנים, היתה לעוד מדינה אפריקאית חסרת יציבות. אך בחלוף הזמן, כמו תמיד, ניצחו המציאות והחישובים הכלכליים. ליבריה חזרה לתפוש את מקומה בארגון לאחדות אפריקה, וחברת פיירסטון האמריקאית המשיכה להחזיק במטעי הגומי שלה, מהגדולים בעולם.
מארצות הברית, שם יצאה לגלות, ואחר כך בתוך ליבריה עצמה, לא היססה ג'ונסון־סירליף למתוח ביקורת על הממשל החדש של סמואל דו. היא נעצרה, אך גל מחאות בינלאומי ולחץ אמריקאי הביאו לשחרורה מהכלא.
המשגה הפוליטי הגדול ביותר שלה היה כאשר החליטה לתמוך בצ'רלס טיילור, מי שהקים תנועת מורדים נגד סמואל דו ויצא "לכבוש", או "לשחרר", את ליבריה, בתמיכתם של גורמים מערביים שונים ומחוף השנהב הסמוכה. מסע הדמים של טיילור לכיוון מונרוביה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה לווה במעשי טבח מסמרי שׂער, ויעידו על כך הצילומים מהוצאתו להורג האכזרית של סמואל דו, שאבריו נקטעו בזה אחר זה, עד שנפח את נשמתו.
כאשר "התפכחה" עוררה ג'ונסון־סירליף את זעמו של העריץ החדש שעמד בראש ליבריה. טיילור האשים אותה בבגידה משום שרצה נגדו בבחירות. היא נכשלה, והוא היה לנשיא נבחר. שוב יצאה ג'ונסון־סירליף לגלות מוגנת בארצות הברית. ב־2003, לאחר שהושג הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה, נאלץ טיילור עצמו לצאת לגלות. הוא מצא מקלט בניגריה, וכיום הוא מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה. לאחר עזיבתו של טיילור עמדה ג'ונסון־סירליף בראש הוועדה לרפורמות בשלטון במסגרת ממשלת המעבר.
האם כעת, לאחר בחירתה, תצליח ג'ונסון־סירליף לחלץ את ליבריה מכשלושה עשורים של שקיעה, ניהול כושל ומלחמות אזרחים? עדיין מוקדם, מוקדם מדי, להשיב על שאלה זו. ליבריה עברה שנים רבות מדי של שפיכות דמים, מלחמות על בסיס שבטי ואתני והרס כל התשתיות והכלכלה, והשחיתות העמיקה בה שורשים. אירועים כאלה משאירים צלקות עמוקות. התמיכה האמריקאית והבינלאומית חשובה — אך אינה מספקת.
לעומת התמיכה הבינלאומית שזוכה לה ג'ונסון־סירליף, ג'ורג' וואיה הוא אלילם הנערץ של הצעירים שהיו פעם לוחמים בתנועות המרד השונות והיום הם מובטלים חסרי כל — אך נושאי נשק ולמודי אכזריות. הוא נתמך על ידי ברוני המלחמה מהעבר, שכוחם עדיין במותניהם, ושכל הונם בא להם מהברחות וממלחמה. לשחקן הכדורגל אין כל ניסיון בניהול ענייני מדינה, אך לצעירים האלה אין זה משנה. ברובעי העוני – שם אין ביוב, חשמל, או תעסוקה – חולמים אלפי החיילים לשעבר על עתיד זוהר כשל וואיה. הוא מחלק להם כמה סנטים פה ושם, מארח רבים מהם ב"אחוזת החלומות" שלו בפאתי מונרוביה ונוסך בהם תקווה מעורפלת כי ישובו להיות המושלים האמיתיים של ליבריה.
הבנק העולמי? תוכניות שיקום? כלכלה נכונה? כל זה אינו מעניין אותם. הם אולי מחבבים את הסבתא הקשישה והממושקפת, אך ספק אם יצייתו לה ולא לו. לכן, אם לא תימצא דרך לשיתוף פעולה בין שני המתחרים בבחירות, בין שני העולמות המנוגדים שהם מייצגים – לא תדע ליבריה שלום.