אשדוד – חזון הבטון והמלט

רבע מאה אני כבר לא גרה שם, וגם לו רציתי, אין לי לאן לשוב. אבות ישורון כתב פעם שיר קורע לב, ובו שאלה פשוטה אחת: איך זה שכותבים מכתב הביתה, והבית איננו. הוא התכוון להרס העולם הפיסי של מי שעקר מבית הולדתו כאיש צעיר, ואחר כך היתה שואה והכל נהרס. כאן, בחוף מי־עמי – מיאמי, אם תרצו, כמו שרצו פרנסי העיר הראשונים שקראו לרצועת החול שלי כך – אף פעם לא היתה שואה והכל כאילו בסדר. קצת חנויות שסורגיהן אכולי מלח, מקום אחד של ביליארד, מילק־שייקים ורודים בבית קפה על שולחנות כתר פלסטיק אפרפרים, סחופי רוח, מגרש חנייה, ומול, במקום שבו נהם פעם ים, עומד ה"מיימוניה". מרכז קניות. גם אלוהים לא יודע למה.

המון עיר מתפתחת
לחוף היפה השני, הדרומי יותר, קראו "חוף לידו". אנשים הובאו, לפעמים באישון לילה ובמשאיות, אל החול שהשתרע מאופק אל אופק, מנוקד בפחונים ובשיכונים שתי־קומות ובשיכונים שלוש־קומות, ואמרו להם: לכו תחיו כאן. משמות החופים אפשר ללמוד שהם לא אהבו את המקום אליו נותבו בחסות הסוכנות היהודית והמוסדות המשכנים.

כל הילדות שלי אני זוכרת אנשים מושכים בכתפיהם בייאוש מהול בשעמום ואומרים: "אשדוד? אין כאן כלום". ובסופי שבוע היו מתדלקים פחנוע מקרטע ונוסעים להסתכל בחלונות ראווה בתל־אביב. עוברים לכל אורך רחוב אלנבי, וחוזרים הביתה, אל הכלום עם שני בתי הקולנוע המאובקים, הכיכר האחת עם הברזלים, והים, הים שלצידו קמו ונפלו חמארות של מלחים וזונות וסנוקר אחרי סנוקר. היה רע לתפארת, כך האמינו, ואין עתיד.

נסעתי להראות את המקום לאיש שמתעניין בילדותי. כבר שנים הרבה אני נוסעת רק ללוויות. מקום יפה, אשדוד: אופטימיות של עשייה זועקת מכל כיכר מטופחת, מכרי־דשא עירוניים מוריקים בצל ארובות בתי זיקוק; מרבי־קומות לבנבנים שעוד מעט יתפייחו כדבעי; מאקרשטיינים שמכסים באדיקות כל גרגר של חול, ובונים המון והעיר מתפתחת בצעדי ענק. יש וילות, אפילו במאליבו לא תראו כאלה יפות. יש מתנ"סים וקונסרבטוריון והתחלות של מכללות, קניון ומספיק חנייה לכולם. היום כבר יש הכל. יש הווה. "נלבישך שׂלמת בטון ומלט", שרנו, ילדות במקהלה של בית ספר "שיקמים". כך היה: חזון הבטון והמלט כמעט הושלם, ושיאו: מרכז
קניות כאילו־מרוקני על שם רבי מיימון, הלא הוא הרמב"ם, תקוע על החוף.

לך מפה, אמרתי לבניין כשהגענו למה שהיתה פעם נקודת התצפית המדויקת שלי, המקום ממנו צריך היה, כל הילדות, להגיח הלווייתן הלבן הגדול של החלומות. לך מפה, אתה והמתכננים שלך, אתה ובעלי החנויות וקהל הקונים והוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ומהנדס העיר וכל מי שלא היו לו עיניים בראשו לראות, שככה לא עושים. ים לא תוחמים במפלצות בטון בצבע חמרה. ים לא סוגרים. אני, שיש לי נסיון בלדבר אל קירות, יודעת שה"מיימוניה" לא יזוז לעולם, אלא אם כן תהיה רעידת אדמה, אלא אם כן המלח והרוח ינקמו בו ויאכלו את קרבי הברזל והפלסטיק שלו אט אט ובנחישות של כוחות טבע, עד שיקרוס לתוך החול.

ככה עושים?
זו לא רשימה נוסטלגית, למרות שאני יודעת כי אנשים רבים מאוד מנסים לחזור לנופי ילדותם בארץ הזאת, מחנים את האוטו ופוסעים לאט ברגל למקום שהרגליים זוכרות והעיניים זוכרות, ופתאום מצביעים בתמיהה על מפלצת גבוהה ורחבה עם המון חלונות ואומרים: "פעם היה כאן עץ". הנופים נעלמו: קודם חיסלו את הדיונות, אחר כך את הפרדסים, ועכשיו צריך לבער כל מה שאינו בטון ומלט, כי אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל.

זו לא רשימה נוסטלגית, כי אני יודעת שאנשים צריכים בית, וליד הבית הם צריכים אוטו ומגרש חנייה, ולא רחוק מן הבית הם צריכים קניון, ולידו הם צריכים פארק מים לילדים ופארק תעשייה לאבא ולאמא. וחשוב יותר, בעיני, שבני אדם יחיו בתנאים אנושיים מאחורי קירות חזקים ועמידים מאשר לדאוג לחלקה מרהיבה של נר־הלילה או של הצבעונים הפראיים היפהפיים האלה שצמחו פעם, כאן על הגבעה משמאל, איפה שעכשיו יש קוטג'ים ולידם שיחי ורדים. גם ורדים מתורבתים זה יפה.

שנים אחרי שסילקו אותי מהמקהלה של בית ספר "שיקמים" הבנתי, ש"אנו אוהבים אותך מולדת" הוא שקר ענק. "ממורדות הלבנון עד ים המלח, נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד"? ככה עושים למי שאוהבים? כל כוחניותו של מפעל הבנייה הציוני הגדול מקופלת בשורות התמימות האלה. כל הייאוש כאן, בקצב של שיר לכת. ראשוני המפעל הציוני מאוד לא אהבו את מה שראו כשירדו מן האונייה ביפו. ימין ושמאל רק חול וחול, הם ראו, ונשבעו לשנות את המראות. הצליח להם. אפשר לבלות שנים בארץ הזאת, אפילו באשדוד, לא רחוק מן הים, ולא לראות חול, ולא להתערסל בזרועות העדינות, הקטיפתיות, של בריזה מן הים. מי צריך בריזה. מה יש, מזגן כבר לא טוב?

את האיש שמתעניין בילדותי מיהרתי לגרור מן ה"מיימוניה" והלאה, אל המקום שבו, לפני יותר מרבע מאה, נער מחוצ'קן אחד נישק אותי בקולות מצמוץ רעשניים ובעיניים עצומות בפעם הראשונה, ולא ידע שהוא מסמן לי את קץ הילדות. הרגליים זכרו, העיניים זכרו, איכשהו תרגמתי את המידע הזה ל"תפנה ימינה, תפנה שמאלה".

במקום מסוים מאוד היתה צריכה לעמוד שיקמה זקנה אחת, ולאחריה הדיונה הגדולה, הדיונה האחרונה הפתוחה של מישור החוף, מפלט סופי לחולות הנישאים ברוח מעמק הנילוס ובאים לנוח כאן. במקום השיקמה עמדו שם רמזורים. לאן לפנות עכשיו? שאל האיש, ואני לא ידעתי. מימיני, במזרח, אמורה הייתי לראות את גאון־החול מנוקד בשיחי רותם. במקום זה עמד שם דבר ורוד ופוסט־מודרניסטי עם חלונות עגולים קטנים, שמונה קומות וגג רעפים זעיר, מחוזק בקולטי־שמש, למעלה.

להעתיק את החזון
איפה משחקים ילדי האקרשטיין כשהם צריכים לחוש חול ברגליים? זה הרי צורך פיסי של ממש: קודם מורידים את הסנדלים בבעיטה שנשלחת למרחק, אחר כך רצים רצים רצים עד כלות הנשימה, אחר כך מתגלגלים מראש גבעה ושבים ומטפסים באיטיות ומתגלגלים שוב בלי אוויר בראות, עד שנהייה קריר ומאוחר, והאשם, או הרעב, מצווים לשוב הביתה. איפה הם עושים את זה? בארגזי פלסטיק בפארק מים? בטיול שנתי? בחוץ לארץ קסום כזה, עם כפרים קטנים על חולות זהובים ושקט ושלווה, כמו שהיתה פעם אשדוד, כשאנשיה עוד לא ידעו שקטן זה יפה וים זה יפה?

בחלום הבן גוריוני של שנות החמישים, מפעילים פועלים משורגי שרירים מכונות ענק בבתי־חרושת מודרניים על גבעות החול, ובני אדם מתגוררים ברבי־קומות ברובעים מתוכננים היטב לרווחת הפועלים. בראשית שנות השישים, לראות את הנמל ההולך ונבנה באשדוד, להביט בו מראש גבעת־יונה, הגבעה היחידה בעיר שעליה תקוע מגדלור, פירושו היה לחזות בהתגשמות החלום. לא מעטים מן האנשים שהיו אז ילדים חולמים היום הפוך. בית קטן עם גינה קטנה וגג רעפים ושתי קוקיות. קוקיות, בשפת הקבלנים, הם חלונות מוזרים כאלה שיוצאים החוצה מן הקירות, ועליהם יש גגון רעפים קטן. כמו בשעוני קוקיה. כמו בשוויץ.

אחד הכשלונות הגדולים ביותר של המפעל הציוני הוא אוזלת היד המוחלטת בתחום יצירת החלומות המקומיים. תמיד הם היו מועתקים ממקום אחר: החזון התעשייתי הסובייטי של בן־גוריון, חזון הבורגנות השוויצרית של מתכנני העיר העכשוויים, שקראו לחופים "לידו" ו"מיאמי", חזון השיבה הביתה של בוני ה"מיימוניה" האשדודיים, שהבינו כי מגעגועים למרוקו צריך, ואפשר, לעשות כסף. מוזר שאף אחד לא מתגעגע למזרח התיכון כמו שהוא: בתים לא גדולים מדי, לא צפופים כי אם צפוף אז חם, ובשום אופן לא מפריעים לים. כך היה כאן, באשדוד, על החול, פעם, עד 1965 בערך. אחר כך הגיעה הקידמה.