ארמניה – לגעת בעצב

אנהיט עמדה כפופה, כאילו כתפיה שחו תחת משא ההיסטוריה הארמנית. כשדיברה רעד קולה, כאילו לא עברו תשעים שנה מהימים הנוראים ההם. היא מחתה דמעה וגוללה את סיפורו העגום של עמה. כשעמדתי לצדה, מול קבוצת מטיילים, הרגשתי כאילו אנו מאכזבים אותה שוב ושוב, קולטים את סיפורה דרך האוזניים, אך נותרים מרוחקים. לא שותפים כמותה למשא הנורא של הזיכרון הקולקטיבי הארמני. הראייה ההיסטורית הרחבה יאה למקומות אחרים. כאן, מול אש התמיד באנדטה לזכר הנרצחים וקולה הרועד של אנהיט, עדיף להתרכז בכאב לבדו.

גורלה העגום של אני
הרומן שלי עם ארמניה התחיל ב-1983, דווקא מחוץ לגבולותיה המדיניים של ארץ קטנה ומיוסרת זו. במזרח תורכיה, שעבור הארמנים, היא לב לבה של "ארמניה הגדולה". סמוך לגבול הסובייטי של אז והארמני של היום, מזדקרות מתוך הרמה הבזלתית, חורבותיה של אני (Ani), שהיתה פעם בירה ארמנית וכיום אוסף מרהיב ועגום של חורבות.

המפגש עם השרידים החרבים היה מפתיע בעוצמתו: חומות ענקיות, מגדלים שלופים מהן החוצה, שער רב רושם ובפנים עיר עתיקה הבנויה על גבי רמה משולשת, מוקפת בשלושה ערוצים. קשה לדמיין מיקום אסטרטגי טוב יותר עבור עיר ימי ביניימית. בנחל למרגלותינו, מתחת למצוק ממש, עיבדו איכרים חרוצים משבצות ירוקות, ששיוו לעמק הצר מראה של שטיח משובץ בחום ובירוק. העובדה שמעבר לנהר שכנה המעצמה הסובייטית רק הוסיפה משנה קסם למעטה המסתורין. אני היא עיר רפאים מזה שש מאות שנים. נותרו ממנה רק החומות, ושלדיהן של חצי תריסר כנסיות. שרידים מועטים לעיר, שפעם התגוררו בה לפחות 100 אלף נפשות ועמדו בה אלף כנסיות.

שש שנים אחר כך, בסתיו 1989, ביקרתי באני שוב, מצויד בידע רב בהרבה על העם הארמני ועל המקום, שנחשב למבטא המובהק ביותר של תרבותו. יוּסוּף, המדריך התורכי סיפר על תולדות האתר, כשהוא מדייק בשמות ובתאריכים, מונה בבקיאות את סדר השליטים, מפזר מונחים ארכיטקטוניים, משבח את הישגיהם המקצועיים של הבונים, אך בו בזמן נמנע מלהזכיר את מוצאם – ארמנים; מילה מאוד טעונה בתורכיה, אז כמו היום. מאוחר יותר התרה בי בנימוס והסביר לי שאני מנוע מלדבר על הפרשייה ההיסטורית האומללה הזאת, אפילו לא כדי להסביר את הסוגיה מנקודת מבט של התורכים. זהו טאבו לכל דבר. ועדיין, דומה שרוחם של הארמנים זועקת מתוך החרבות.

אביב 2000. אני מצדו השני של הגבול, ברפובליקה הצעירה של ארמניה העצמאית, מעל ערוצו של אֳרפָּה צ'אי (נחל השעורה), מתבונן במשקפת אל שרידיה של העיר החרבה. השרידים נראים מכאן קטנים, אך דומה שדווקא בגלל המרחק הם מרגשים יותר. הארמנים מסביבי, חמושים במשקפות אף הם, אינם משיחים בארכיטקטורה ואף לא בהיסטוריה. הם שותקים, מתלחשים, משפשפים עיניים ונדמה לי שגם מחניקים קול צער. אני היא עבורם הרבה יותר מאתר היסטורי, הרבה יותר מריכוז מרשים של מבנים. אני היא זכר לחורבן, מצבה אילמת לעולם שהיה ואיננו עוד. הפעם אני בוחן את האדריכלות הארמנית בפרספקטיבה רחבה עוד יותר, של המרחב כולו. הסיור בארמניה הוא במידה רבה סיור של אומנות ודת. אוסף גדול של כנסיות ומנזרים השובים את העין והלב, לא רק במבנים המרשימים שלהם, אלא בעיקר במיקומם הפנטסטי, כאילו כל אדריכל בנה אותם לאחר שיג ושיח עם אלוהים.

אביב 2004. אני שוב באני, הכנסיות החרבות מרצדות מתוך שפע הירק. המבנים הארמנים עומדים בדרך כלל על ראש גבעה, וקירותיהם מכוסים תמיד בלוחות שווי גודל, עשויים אבן מלוטשת ומסותתת היטב. כל מנזר גדול תוכנן כגוש בנינים הדומה לטירה, מוקף חומה וכולל כמה כנסיות, מגדלי פעמונים וקברי קדושים. הדבר המציין את האדריכלות הארמנית יותר מכל הוא הכיפה הנועזת, המתנוססת כמעט מעל כל הכנסיות הארמניות והמיוחדת בצורתה, ביסוסה ומיקומה בתבנית. בניגוד לרוב הכנסיות האורתודוקסיות, מיוון ועד מקדוניה, הכנסיות הארמניות מעוטרות גם מבחוץ. על הקירות החיצוניים מופיעים תבליטים של בני אדם, חיות, עלים וקשתות עיוורות.

האגם שמעבר לגבול
ארמניה העצמאית היתה הקטנה מבין הרפובליקות של ברית המועצות. שטחה 29,800 קמ"ר (קטנה מבלגיה), היא גובלת בגאורגיה בצפון, אזרבייג'ן במזרח, איראן בדרום ותורכיה במערב. זוהי ארץ של רכסי הרים ורמות, עם בקעות צרות בתווך, בחלק הדרומי של רכס הקווקז. רק עשירית משטח המדינה נמצא בגובה של מתחת לאלף מטרים מעל פני הים. הרכסים מבתרים את המדינה ומבדילים אזור מאזור, נופית, היסטורית ותרבותית.

אגם סוואן (Sevan), בלבה של ארמניה, הוא סמלה של המדינה הזעירה, ואחד מאגמי המים המתוקים הגדולים ביבשת האירו-אסייתית, אך לבם של הארמנים יוצא אל דווקא אל אגם וָאן (Van), הנמצא במזרחה של תורכיה, באזור המיושב כיום בכורדים. אף כנסיה מכנסיות ארמניה, כמו גם אלו הבנויות סביב אגם אוּרמִיָה (Urmia) שבאיראן, לא תשווה בהדרה לכנסיית אקטמאר (Aktamar), הבולטת מפסגתו של אי קטן בלבו של אגם ואן ועל קירותיה תבליטים יפהפיים המתארים אירועים תנ"כיים בכישרון ובהומור. בכנסיות הארמניות שבירושלים נראים תבליטי אבן וריקועי מתכת, שם חקוקה צורתו של האגם המרכזי של ארמניה – לא אגם סוואן, כי אם אגם ואן.

מושא כיסופיהם של הארמנים, ההר המבטא את זהותם הלאומית הוא הר אררט, המזדקר מעבר לגבול, במזרח תורכיה – "מערב ארמניה" בלשונם. האררט הוא הר געש כפול-כיפה הניצב בודד מעל לרמה הבזלתית ומתנשא לגובה של 5148 מ' מעל פני הים. במרחק 13 קילומטרים מזרחית לפסגה הראשית מתרוממת פסגה נוספת, המכונה "אררט הקטן", שגובהה 3915 מ'. הר אררט מתרומם כ-4200 מ' מעל אגן איגדיר (Iğdir) שמצפון לו ו-3500 מ' מעל רמת אראס, דבר היוצר אפקט ויזואלי מהמם.

המישורים סביב הבירה ירוואן (Yerevan) מעניקים למבקר הזדמנות לראות את האררט במלוא הדרו. למרגלות ההר נבנתה כנסיית חור ביהאר (Khor birav), שם נכלא לפי המסורת גרגוֹריוּס (קריקור) המאיר, מי שהביא את הנצרות לארמניה במאה הרביעית והפך את הארמנים לעם הנוצרי הראשון בעולם. הנצרות היא המבטא המובהק ביותר של הלאומיות הארמנית, עוד סיבה שהשניאה אותם על שכניהם המוסלמים. סיפור הנצרות קשור לסיפורו של הר אררט, סמלה של ארמניה, גם אם הוא נמצא מצדו השני של הגבול. לא לחינם בוחרים צעירים ארמנים להינשא דווקא כאן, מול ההר שהיה לסמל.

כיכר הרפובליקה של ירוואן, לשעבר כיכר לנין, היא ככר מרשימה ביותר, מוקפת במבנים הבנויים בחצי מעגל, בסגנון ניאו קלאסי ויוצרים רושם מרהיב, במיוחד בלילה, כשהאורות נדלקים והכיכר זוהרת באור יקרות. באצ'ימדייזין הסמוכה שוכן הפאטריארך ומוכיח כי למרות הדיכוי הדתי בימי הקומוניסטים, הדת הארמנית חיה ונושמת.

האסון של העם הארמני
ההיסטוריה הארמנית ארוכה, סבוכה ורצופת מאבקים בין-תרבותיים, בשל היותם של הארמנים בתווך, בין כוחות חזקים בכל התקופות. בין בבל ליוון הקדומה, בין הפרסים למוקדונים, בין פרתיה לרומי, בין הסאסנים לביזנטיון. במהלך השנים עברה ארמניה מיד ליד, ושימשה מצע לקליטת תרבויות איראניות, שמיות, ישראליות, הלניסטיות. אבל יותר מכל צרוב בתודעה הלאומית האסון הנורא, טבח העם הארמני בראשית המאה ה-20.

עוד קודם לכן, בסוף המאה ה-19 העות'מאנים נקטו מדיניות של רדיפות כלפי הארמנים. כ-50 אלף ארמנים נרצחו בין 1897-1894 והעולם הנוצרי לא התערב משיקולים שלו, בעיקר מערכת היחסים עם המדינה העות'מאנית. לזמן קצר, כשתנועת התורכים הצעירים תפסה את השלטון, מצבם של הארמנים השתפר והם זכו לשוויון זכויות, שירתו בצבא ואף שלחו נציגים לפרלמנט. אבל נראה שהיחס הבסיסי לארמנים לא השתנה. תוך שנים ספורות נשטפו התורכים הצעירים בגל של לאומנות וראו בארמנים אויב לאומי ודתי. ב- 1909 פרץ גל מהומות נוסף, צנוע יחסית בהיקפו, ושוב ארמנים נטבחו.

במלחמת העולם הראשונה השתנו כללי המשחק. תורכיה מצאה עצמה בסכנה קיומית. הרוסים לטשו עיניים למחוזות תורכיה הארמניים, והארמנים נתפסו כמשתפי פעולה, במידה רבה של צדק. ההיסטוריוגרפיה התורכית טוענת כי הארמנים חשו שמלחמת העולם היא הזדמנות פז להחזיר לעצמם את גדולת העבר, שתושג באמצעות כיבוש רוסי של תורכיה. ההיסטוריוגרפיה הארמנית טוענת כי מפלגת התורכים הצעירים, שהיתה אז בשלטון, ניצלה את העובדה שמדינות אירופה היו טרודות במלחמה, ותכננה באופן סודי ופרטני את השמדת העם הארמני.

כך או כך, ב-1915 החלה השמדת עם נוראה. הפעם נרצחו יותר ממיליון ארמנים. הצעד הראשון בתוכנית היה זימונם של כל הגברים הארמנים, בגיל 50-15, לשרות בחזית. באמצעות תקנה לשעת חירום (עקב המלחמה) נלקחו הציוד הצבאי ורכוש רב מהכפרים הארמנים, ואלו נותרו ללא כל הגנה. ב-24 באפריל 1915 נעצרו 300 מנהיגים, אנשי דת, אינטלקטואלים וסופרים ארמנים. לאחר מכן טבחו התורכים בהם וב-5,000 ארמנים נוספים שחיו באיסטנבול. בשלב הבא "שוחררו" הארמנים שגויסו לצבא והועברו למחנות עבודה בכפייה. העובדים החדשים, שרוכזו במחנות, נטבחו באופן שיטתי, קבוצה אחר קבוצה, עד שלא נותר מהם זכר. לאחר שנכחדו הגברים הבריאים, רצחו הטורקים את מנהיגי העם הארמני. יום זה, בו נאסרה העילית האינטלקטואלית, נבחר כיום השנה לציון הטבח הארמני.

כעת, משנותרו רק החלשים, עברו התורכים לשלב הבא: הם נכנסו לערים ולכפרים הארמניים וגירשו את התושבים למדבר דיר אל צור בסוריה. הדרך הארוכה דרומה היתה למעשה צעדת מוות עבור הארמנים. בנוסף לחיילים תורכים, כנופיות של פושעים, בהם כורדים, שוחררו מהכלא על מנת שירחיבו את הרג הארמנים. נשים, ילדים וקשישים הולכו במשך שבועות רבים ללא מזון וללא מים, תחת השמש הקופחת, נשדדו, נאנסו, נשרפו ונטבחו. באזורים שלחוף הים השחור, מילאו התורכים ספינות בארמנים והטביעו אותם בים. היו בין הכורדים והתורכים שניסו לעזור לארמנים, אך מי מהם שנתפס, נרצח מיד.

גם בגל ההשמדה השני, לא נחלץ המערב לעזרת הארמנים. העולם, שהיה טרוד במלחמת העולם הראשונה, לא ידע על האסון המתרחש בתחומי האימפריה העות'מאנית. רק הגרמנים, שהתורכים לחמו לצדם, היו עדים למתרחש, אך אלו לא נקפו אצבע לטובת הארמנים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרו כמיליון ארמנים בלבד. 90 אחוזים מהאוכלוסייה הארמנית באזורי השליטה של האימפריה העות'מאנית נרצחו או הוגלו. כמיליון וחצי ארמנים נרצחו או מתו ברעב ובמחלות משנת 1894 ועד 1918. פחות משלושה עשורים מאוחר יותר הציג אדולף היטלר בפני קציניו את "הפתרון הסופי". היו מי ששאלו "מה יאמר העולם?", והיטלר השיב להם בשלווה מקפיאה: "מי זוכר את טבח הארמנים?".

בתום המלחמה ניתנה הבטחה לארמנים, כמו לכורדים, שהם יקבלו עצמאות. ואכן, בעקבות שלום סוור, בשנים 1921-1918, התקיימה מדינה ארמנית עצמאית בראשות מפלגת הדשנאק. באותם ימים תפסו הבולשביקים הארמנים את השלטון בירוואן והפכו את הרפובליקה הצעירה למדינה קומוניסטית. היתה זו רפובליקה סובייטית, ששטחה רק עשירית משטחה של ארמניה ההיסטורית. ארמנים רבים שבו אליה וניסו לקיים את תרבותם תחת צלה הקודר של ההיסטוריה, לצדם של שכניהם השנואים – תורכים מכאן ואָזֶרים משם.

בין ירוואן ללוס אנג'לס
היו ארמנים ששבו למדינתם החדשה, היו שהעדיפו להמשיך ולגור בתורכיה, בעיקר באיסטנבול, שם הם ידועים כסוחרים מצליחים. ארמנים רבים היגרו אל קרובי משפחתם בסוריה, בלבנון, בקרים, בפולין ומי שהצליח – הגיע למערב אירופה או לארצות הברית. העיר הארמנית השנייה בגודלה בעולם היא לוס אנג'לס, המכונה "לוס ארמנס" בפי הארמנים. הפזורה הארמנית מקיימת קשר כלכלי ונפשי הדוק עם מכורתם. ארמנים עשירים שולחים כסף לאחיהם במולדת ומאז שארמניה זכתה בעצמאותה, הם גם משקיעים בה כסף ומקימים בה מפעלים ובתי מלון.

הכלכלה הארמנית משתחררת מעולו הכבד של הקומוניזם וספיחיו, ומערכת התיירות מתפקדת טוב בהרבה מאשר אצל שכנותיה. המבקר בארמניה נהנה ממערכת של כבישים טובים, בתי מלון נוחים, חלקם בנויים בסגנון חדשני עם זיקה לעבר, רמת הבטיחות גבוהה, ובכל זאת, דומה כי העצב עדיין חג לו שם ממעל. ארמניה משמרת את עברה, מוליכה את המבקר בה אל אתריה ההיסטוריים המרשימים וממחישה את גדולתה בעבר, כמו את כישרונם של אומניה. כך במקדש גרני (Garni), הניצב מעל מצוקי בזלת עתירי משושים, כך במנזר אחפט (Akhpat), הנמצא ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. כך גם באתרים רבים נוספים, הפזורים ברחבי הארץ, ביערות שבצפון או במדבר שבדרום.

ובכל זאת, המקום הארמני המובהק ביותר בעיני הוא אני, שעל אדמת תורכיה. העיר החרבה, העולה מן העפר והאפר, ממחישה את ההוויה הארמנית יותר מהאתרים המושלמים שעל אדמתה. המראה מעורר העצב של אני, שנמצאת באזור המבודד מול הגבול, מזכירה את הקינה שכתב ההיסטוריון הארמני אריסטקס לאסטיוורטסי (Aristakes Lastivertsi) במאה ה-9, אך היא מתאימה לא פחות לזמננו אנו:

"היכן הכתרים האבודים של מלכינו? הם נמצאים בשום מקום. היכן לגיונות החיילים שהתאספו בהמוניהם? כמו ערי מוות צפופות של עננים בשמים, ססגוניים כמו פרחי האביב, מהודרים במדיהם, הם בשום מקום. היכן נמצא כס המלכות הנפלא, הקדוש? היום הוא ריק, מנוע תושבים, עירום מקישוטיו… כעת, עם כל מה שיש לנו, שנפל עלינו בגלל חטאינו, צריך לאמור לגן העדן, ולכל המתגוררים בו, אמרו להרים ולגבעות, לעצים וליערות הסבוכים, שגם הם יבכו על חורבננו".

מפת ארמניה: