אירלנד משחקת לבדה

בכל קבוצה 15 שחקנים, והמגרש כפול בערך בשטחו ממגרש כדורגל. השערים דומים לשערי כדורגל – בכך שמדובר במלבן עם רשת מאחוריו; אבל הם מזכירים גם שער רוגבי או פוטבול אמריקאי – כשקורות השער הצדדיות יוצרות מזלג מעל השער. קבוצה צוברת שלוש נקודות על הבקעת שער אל תוך הרשת – כפי שעושים בכדורגל, ונקודה בודדת כשהכדור עובר מעל הקורה העליונה ובין הקורות הצדדיות — כפי שעושים ברוגבי או בפוטבול אמריקאי. השילוב של משחק מהיר, שימוש באלות ואופיו הקצת כאוטי של המשחק עושה אותו למסוכן למדי לשחקנים.

משחקים דומים אמנם היו נהוגים בוויילס ובסקוטלנד במשך אלפיים השנים האחרונות, אבל ההרלינג השתמר כספורט פופולרי רק באירלנד. כמה פופולרי? יותר משמונים אלף צופים מגיעים לגמר הטורניר הבין־מחוזי מדי שנה בתחילת ספטמבר, בקרואק פארק
(Croke Park) שבדבלין. 32 מחוזות אירלנד משתתפים בטורניר, אבל מחוזות קורק (Cork), קילקני (Kilkenny) וטיפררי (Tipperary) זכו ביותר מ־25 אליפויות כל אחת בכ־120 שנות משחק.

דברי חקיקה עתיקים מ־1527 מתירים את הפוטבול הגאלי ואוסרים משחק בהרלינג. סביר להניח שלא בגלל הסכנה לשחקנים דווקא אלא בגלל הסכנה לשלום הציבור הגלומה בשחקנים האוחזים באלות. כי במגרש עצמו הפוטבול הגאלי נוקשה לא פחות מההרלינג. את המשחק משחקים על מגרש דומה לזה של ההרלינג ועם שערים דומים, אבל הוא שונה באופיו – עם כדור דומה לכדורגל ובלי אלות. השחקנים שולטים בכדור באמצעות בעיטות ואגרופים, מותר להם לתפוס אותו — אך אסור להם למסור אותו כמו בכדורסל אלא רק באמצעות מכת אגרוף כמו בהרלינג, בעיטה מעל המשקוף ובין הקורות הצדדיות מזכות בנקודה, וכדור ברשת מזכה בשלוש. מידת המגע המותר בין שחקנים היא נושא שיחה די מרכזי באירלנד. המגע המותר נוקשה בהרבה מזה שבכדורגל (מותר למשל להדוף שחקן עם הכתף), אך נוקשה פחות מברוגבי (אסור לתפוס שחקן בשתי ידיים). גמר הפוטבול ממלא גם הוא את אצטדיון קרואק פארק – הפעם ביום ראשון הרביעי של ספטמבר. גם בטורניר הזה משתתפים 32 המחוזות, אבל בפוטבול הגאלי השליטה היא של מחוז קרי (Kerry), עם 33 אליפויות, ושל הבירה דבלין, עם 22 אליפויות.

ב־1918 ה־GAA אפילו נכלל בין הארגונים שפעילותם נאסרה על ידי האנגלים, אך ההתאחדות החליטה מיד להמשיך לנהל את המשחקים בניגוד לחוק. מלחמת העצמאות בעצם שינתה את פרופיל המשתייכים להתאחדות. מארגון ספורט שהיה פופולרי בעיקר בקרב חקלאים, בעלי עסקים קטנים וגם עובדי תעשיית הפאבים, הוא היה לארגון שמרכז אליו את תומכי העצמאות האירית מכל רובדי החברה.

ב־21 בנובמבר 1920 התנקז אל מגרש הפוטבול הגאלי אחד האירועים הטרגיים של מלחמת העצמאות האירית — "יום ראשון הארור" (אירוע שזכה לכינוי דומה התרחש גם ב־1972). באותו היום היה אמור להתקיים משחק בין דבלין לטיפררי בקרואק פארק. ערב המשחק הרגו הכוחות האיריים 12 סוכנים חשאיים בריטים שהגיעו לסייע בדיכוי ההתקוממות באי. בתגובה החליטו מיליציות פרו־בריטיות לטבוח בבאי האצטדיון. בירי חסר ההבחנה הזה נהרגו 14 בני אדם, בהם שני שחקנים, ונפצעו 65.

האירוע נחשב נקודת מפנה במלחמה והביא להגברת התמיכה בממשלה האירית הרפובליקנית. באופן רשמי גינה השלטון הבריטי את פעולות המיליציה, אבל למעשה פעל מיד לטייח את הפרשה, והיא נחשפה לחלוטין רק כעבור שמונים שנה.

מיד לאחר הסכם הפסקת האש שנחתם ב־11 ביולי 1921 וכלל את חלוקת אירלנד, מילאה ההתאחדות תפקיד באיחוי הקרעים – לפחות אלה שבתוך החברה הקתולית — בעיקר באמצעות ארגון אירועים משותפים למתנגדים לשלום, לתומכים בו ולבריטים. ההתאחדות כוללת עד היום את ששת המחוזות הנמצאים בצפון אירלנד, תחת השלטון הבריטי. גם כיום מטרות הארגון חורגות מספורט וכוללות גם את קידום השפה והתרבות האיריות.

גורמים פרוטסטנטיים האשימו בעבר את ה־GAA בגזענות ובקידום עניינים קתוליים בלבד. אחד הנושאים הבעייתיים היה חוק האוסר לשחק משחקים "זרים" – רוגבי וכדורגל – במתקני ההתאחדות ובמתקני המועדונים המשתייכים להתאחדות. החוק הזה בוטל ב־2005, ארבע שנים לאחר שבוטל האיסור על אנשי הצבא הבריטי ומשטרת צפון אירלנד להשתייך להתאחדות.