בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז שלמדנו לחיות לצד הקורונה וכולם חזרו לטייל בעולם, ובגדול, התיירות שוברת שיאים. לטיסות הזולות יש חלק נכבד בכך, ולפעמים נראה שכבר לא נותרו מקומות שאפשר לברוח אליהם מהמוני התיירים (שגם אנחנו נמנים איתם). תיירות היתר הורסת את האופי והואתנטיות של המקומות – לא רק שהיא גורמת לפקקים, לתורים אינסופיים ולמחירים מופקעים, מסחור היתר גורם לכך שהמקומות מאבדים את אופיים האותנטי, והופכים להיות כל מה שאנחנו בורחים ממנו כשאנחנו יוצאים לטיול (וזה עוד בלי להזכיר את הפגיעה הסביבתית ואת הפגיעה באיכות החיים של תושבי העיר).
קשה למצוא היום מקומות יפים ומעניינים שעדיין לא התגלו על ידי התיירים, ובמיוחד באירופה שסובלת מתיירות היתר יותר מכל מקום אחר. עם זאת, בעוד שיש יעדים שהתיירות ממש פגעה בצביון שלהם ובחוויית ההנאה מהטיול, יש יעדים שבהם התיירות היא עדיין במידה. לכן בחרנו כאן כמה ערים ועיירות באירופה שנפגעו מהמוני התיירים ולכל אחד מהם הצענו אלטרנטיבות – בין אם במראה, בין אם בחוויה התרבותית ובין אם באווירה שהיתה בהם פעם, לפני שהוצפו בתיירים.
קראו עוד:
במקום ונציה, סעו לקיוג'ה
ונציה. אולי יותר מכל עיר אחרת, היתה אחת הראשונות לסבול מעומס התיירים. כבר לפני שני עשורים, עוד לפני עידן טיסות הלואו קוסט, אי אפשר היה ללכת בסמטאות ונציה בלי להיתקל בנחיל של תיירים. אחת המחשות הבולטות ביותר לכך היא בעובדה שבתקופת הסגר הראשון של הקורונה, כשהעיר התרוקנה לחלוטין מתיירים ומספינות הטיולים המזהמות, מי התעלות הפכו לצלולים וחלק מהמקומיים הבחינו לראשונה בחייהם בלהקות של דגים בתעלות ובברבורים ששוחים במים. ממש לאחרונה אושרה בעיר תקנה חדשה לפיה כל תייר שנכנס לעיר צריך להזמין מראש אישור כניסה בסך חמישה אירו בניסיון לצמצמם מעט את התיירות לעיר.
וונציה היא האחת הערים שהכי סובלות מתיירות היתר, עד שמרוב תיירים, לא רואים את התעלה | צילום: Jaroslav Moravcik, שאטרסטוק
הבשורה הטובה היא שגם בלגונה של ונציה נותרו עדיין אזורים שנותרו מחוץ לראדאר, למשל, העיר קיוג'ה (Chioggia), שממוקמת על אי קטן בכניסה הדרומית ללגונת ונציה. קיוג'ה נראית כמו גרסה מוקטנת של ונציה והאם תציצו בתמונות שלה אתם עלולים להתבלבל בין השתיים. כמו ונציה, היא מרושתת בתעלות שאותן חוצים גשרים קטנים ויש בה רחובות צרים עם בתים צבעוניים וכנסיות ימי ביניימיות מרשימות (שבאחת מהן, כנסיית אנדרו הקדוש, נמצא מגדל הפעמונים העתיק בעולם).עם זאת, קיוג'ה היא עיר תוססת, הומה ומלאת חיים עם מכוניות וסירות דייגים במקום גונדולות, ובעיקר הרבה יותר מקומיים מתיירים.
זו לא טעות. זו לא ונציה אלא קיוג'ה
במקום פריז, סעו לליון
קשה להתחרות בקסם של פריז, אבל בשנים האחרונות הוא קצת מתעמעם. התורים האינסופיים, הפקקים, המחירים המופרכים, הרשתות הבינלאומיות שתופסות את מקומם של בתי הקפה האינטימיים, ומעל הכל – הניסיון למצוא מקום לינה בעיר שהפך למשימה בלתי אפשרית. האמת, קשה להאשים את הפריזאים שפיתחו סלידה כלפי המוני התיירים שפוקדים את העיר. בשנה הקרובה המצב הולך להחמיר – עבודות התשתית לקראת האולימפיאדה בעיצומן, מה שמגביר את הרעש והפקקים, ואילו ביולי הבא יפקדו את העיר המוני תיירים שיבואו לצפות באולימפיאדה. אז מה עושים? נוסעים לליון.
סניף מקדונלד'ס בשאנז אליזה. הרשתות הבינלאומיות תופסות את מקומן של המסעדות המקומיות והאינטימיות | צילום: Eric Glenn, שאטרסטוק
ליון, העיר השנייה בגודלה בצרפת, מציעה הרבה מהתענוגות של פריז וגם מתעלה עליה בכמה היבטים, אך לא במספר התיירים. זוהי עדיין עיר צרפתית מאוד שאפשר ללכת בה בלי להיתקל בתיירים בכל פינה. אחד מההיבטים בהם ליון מתעלה על פריז הוא האוכל. ליון נחשבת לבירת הגסטרונומיה של צרפת. יש בה 21 מסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן, ובה גם נמצאת המסעדה האגדית של השף פול בוקוז שהלך לעולמו ב-2018. בדומה לפריז, ליון, אשר שוכנת על מפגש הנהרות הרון והסון, גדושה בפארקים וגנים, אבל המרכז שלה הרבה יותר ירוק ממרכז פריז, בעיקר הודות לפארק Parc de la Tête d'Or שברובע השישי שבו אגם, גשרונים, שפע של צמחייה ופסלים. בנוסף, גם ליון מציעה סצנה תרבותית אומנותית עשירה עם המון מוזיאונים משובחים, כמו Musèe des Confluences שממוקם במבנה גרנדיוזי בעיצוב עתידני וכולל תצוגות המוקדשות למדע, היסטוריה, אנתרופולוגיה ועוד, המוזיאון לאמנויות יפות שכולל את אחד מאוספי האמנות המרשימים באירופה, מוזיאון לומייר ששוכן בבית בו התגוררו האחים שהמציאו את הקולנוע ומוזיאון הקולנוע והמיניאטורות. בליון יש גם עיר עתיקה ומלאת קסם ויש לה, בדומה לפריז, אפילו כנסיית נוטרה דאם יפהפייה משלה, לצד כנסיות מרהיבות נוספות.
מסעדה בעיר העתיקה של ליון, הבירה הקולינרית של צרפת | צילום: BalkansCat, שאטרסטוק
במקום ברצלונה, סעו לסן סבסטיאן
אין כמו ברצלונה. כמעט כל תייר שהיה בה טוען שזו אחת הערים הכי כיפיות ומלאות חיים שיש – הארכיטקטורה הפנטסטית של גאודי, שדרות לה רמבלה מלאות החיים, הנמל, הרובע הגותי, חי הלילה הסוערים, האוכל המשובח, הטבע והחופים שנמצאים במרחק נגיעה. הבעיה היא שכל אלה מושכים לעיר 20 מיליון תיירים בשנה והצפיפות בלתי נסבלת, הכייסים חוגגים, ולתושבים נמאס מהמוני התיירים והם יוצאים להפגין וקוראים לתיירים לחזור הביתה. אז נכון, לא בכל עיר בספרד תראו את הארכיטקטורה של גאודי, אבל בכל הנוגע לאוכל וחופים סן סבסטיאן היא מתחרה ראויה (ואפילו מנצחת).
סתם יום של חול בשדרת לה רמבלה בברצלונה | צילום: Prometheus72, שאטרסטוק
סן סבסטיאן (San Sebastian), הקרויה בבאסקית דונוציה, היא אחת הערים המתויירות בחבל הבאסקים, אבל המספרים עדיין רחוקים מאלו של ברצלונה. רצועת החוף של העיר נחשבת לאחת מהטובות בספרד (ואף באירופה) וחופיה היפים, ובראשם חוף לה קונצ'ה, עולים על אלה של ברצלונה. לאלה יש להוסיף את נופי הגבעות הירוקות שסובבות את העיר ומקנות לעיר שבה כ-190,000 תושבים מראה כפרי ופסטורלי. לסן סבסטיאן יש עיר עתיקה יפהפייה עם מבוך של סמטאות צרות ותלולות שהטיפוס בהן יכול להחליף את השיטוט ברובע הגותי, ובדומה לברצלונה יש בה גם אטרקציות לכל המשפחה כמו המוזיאון הימי והאקווריום. אבל יותר מכל מצטיינת העיר באוכל ובחיי לילה. תמצאו בה הרבה טאפאס ברים (שכאן קוראים להם פינצ'וס) ומסעדות משובחות, ומסעדות העיר מעוטרות בלא פחות מ-16 כוכבי מישלן (כאשר מתוך תשע מסעדות המעוטרות בשלושה כוכבי מישלן בספרד כולה, שלוש נמצאות בסן סבסטיאן ובסביבתה).
עם חופים נפלאים והרבה טבע מסביב, סן סבסטיאן מהווה תחליף הולם לברצלונה
במקום אמסטרדם, סעו לקופנהגן
גם אמסטרדם, בדומה לברצלונה, מארחת כעשרים מיליון תיירים בשנה. אפשר להבין למה – זוהי עיר מלאת קסם עם תעלות, בתים עתיקים מוזיאונים מצוינים ואווירה נינוחה, אשר ידועה גם בתדמית הליברלית שלה, הודות לקופי שופס ולרובע החלונות האדומים. בכל הנוגע לתיירות התדמית הליברלית היא בעוכריה של העיר, כי מה שעבור תושבי העיר הוא חלק מהתרבות והם לא עושים ממנו עניין, מושך לעיר המוני תיירים צעירים שמגיעים לעיר בשביל לעשן קנאביס ולשתות כמויות מוגזמות של אלכוהול. לתושבי העיר נמאס, ובצדק, מקבוצות גדולות ורעשניות של צעירים שיכורים שמותירים לכלוך, עושים תאונות אופניים (אם שותים לא רוכבים) ומטילים את מימיהם לתוך התעלות.
תיירים גודשים את רובע החלונות האדומים באמסטרדם | צילום: hurricanehank, שאטרסטוק
אז איפה אפשר לחוות את הקסם בלי כל תופעות הלוואי הללו? בקופנהגן. בירתה החיננית של דנמרק חולקת הרבה מאוד מאפיינים עם אמסטרדם – זוהי עיר תעלות עם בתים עתיקים, יותר אופניים ממכוניות ואווירה ליברלית. גם קופנהגן וגם אמסטרדם גדושות במוזיאונים משובחים לאמנות – אל תוותרו על מוזיאון ני קרלסברג גליפטוטק, מוזיאון פיסול שכולל גם אוסף ציורים מרשים של כמה מגדולי הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים, ועל מוזיאון לואיזיאנה לאמנות המודרנית הסמוך לעיר. לכל אחת מן הערים יש מבשלת בירה משלה שמהווה גם אטרקציה תיירותית עם מוזיאון ומרכז מבקרים – באמסטרדם מדובר במבשלת היינקן ובקופנהגן במבשלת קרלסברג. גם אמסטרדם וגם קופנהגן הן ערים ירוקות עם שפע של מים, פארקים וגנים. אמנם גם קופנהגן גדושה בתיירים, אך לא באותו סדר גודל, אולי בגלל ריחוקה היחסי ואולי בגלל מזג האוויר הקר. גם ההשלכות של התיירות שונות, שכן התיירים שמגיעים לקופנהגן לא עושים זאת במיוחד כדי לצרוך קנאביס. כל אלה הופכים את קופנהגן לתחליף ראוי לאמסטרדם הנהדרת אך המאוד מתויירת.
בתים עתיקים, תעלות ואופניים בקופנהגן
במקום דוברובניק, סעו לשיבניק
דוברובניק הקטנה והיפה נחשבת לפנינת הים האדריאטי – כיאה לעיר מבוצרת יפהפייה שבנויה על ים טורקיז ומוקפת בחופים מעוררי קנאה. זה אולי נראה כמו מתכון לחופשה שלווה, אך בפועל זה הכל חוץ משלו כשלעיר מגיעים מדי שנה פי 36 תושבים מכמות התושבים החיים בעיר. הרחובות עמוסים, פקקים הם מנת חלקם לא רק של הנהגים אלא גם של הולכי הרגל ואת רחש הגלים מחליף צליל הפטפוטים של יושבי בתי הקפה והמסעדות ורעש גלגלי המזוודות על מדרכות האבן.
סמטאות דוברובניק הגדושות בתיירים אינן מחזה נדיר | צילום: Ekaterina Kupeeva, שאטרסטוק
ההצעה שלנו? ותרו על דוברובניק וסעו לשיבניק (גם כן בקרוטאיה). בדומה לדוברובניק, גם לשיבניק יש עיר עתיקה, מבוצרת ושמורה היטב ששוכנת לשפת ים טורקיז ומציעה אקלים ים תיכוני והמון קסם, אבל המחירים בה שפויים ואפשר ללכת ברחובותיה ולנשום, גם משום שהיא גדולה יותר וגם משום שעדיין איננה עמוסה בתיירים. לעיר שנוסדה במאה התשיעית יש מבצר מרשים החולש על העיר – מבצר סנט ניקולס – אשר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסקו, ואתר נוסף שהוכרז כאתר מורשת עולמית – קתדרלת יעקב הקדוש המרהיבה מהמאה ה-15, הבנויה כולה אבן. העיר העתיקה שמורה היטב, ותענוג לטייל בסמטאות הצרות ומרוצפות האבן שלה, שאינן גדושות בתיירים, ולטייל על חומותיה. בקרבת העיר נמצא הכפר הציורי פרימושטן (Primošten), הבנוי בסגנון ונציאני על לשון יבשה החודרת לים הטורקיז ונחשב לפנינה אמיתית.
שיבניק, הפנינה הפחות מוכרת של הים האדריאטי
במקום האלשטט, סעו לסנט גילגן
התיירות ההמונית לא פסחה גם על עיירות קטנות באירופה. במובן מסוים, מצבן של העיירות גרוע יותר, כי מפאת גודלות הן לא מסוגלות להכיל את המוני התיירים המבקרים בהן. מה גם, שבניגוד לאנשים שחיים בעיר גדולה ורגילים לרעש ולהמולה, תושבי העיירות והכפרים שהיו רגילים לחיים של שקט ושלווה כבר לא זוכרים את משמעות המושגים האלה, למרות שהמוני התיירים נוהרים לכפרים האלה בדיוק בשביל זה. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא האלשטט (Halstaat). העיירה האוסטרית היפהפייה, שנראית כאילו נלקחה מסיפור אגדה, תמיד היתה אהובה על תיירים, אבל בשנים האחרונות, מאז שנטען כי היא היוותה ההשראה לממלכת עיירה ארנדל בסרטי "לשבור את הקרח", העיירה מוצפת בכמויות של תיירים שהופכות את חיי המקומיים לגיהנום. אלה, מצדם, מנסים להטיל הגבלות שונות שיקשו על התיירים לבקר בעיירה, כך שאף אחד מן הצדדים לא ממש מרוצה (חוץ אולי מבעלי העסקים שמרשים לעצמם לגבות מחירים שערורייתיים ואפשר להבין אותם).
תיירים ממתינים לסירה שתיקח אותם להאלשטט. אי אפשר להתווכח על היופי, אבל איפה השלווה? | צילום: Simlinger, שאטרסטוק
למעשה, באוסטריה יש עוד הרבה עיירות קסומות שנראות כאילו הן נלקחו מסיפור אגדה. למשל, סנט גילגן (Sankt Gilgen), אשר ממוקמת באזור זלצקמרגוט בקרבת העיר זלצבורג. בדומה להאלשטט, גם היא שוכנת על שפת אגם – אגם סנט וולפגנג, ומוקפת בהרי האלפים. גם כאן יש בתים בשלל צבעים, המקושטים תמיד באדניות פורחות. המבנה המזוהה ביותר עם העיירה הוא כנסיית הקהילה מוקדשת לקדוש גילס (Saint Giles). הרחובות הקטנים של העיירה מזמינים לשיטוט בין חנויות מצועצעות בהן מוכרים מתנות ושוקולד מוצארט בעבודת יד. מלבד זאת אפשר לטפס ברכבל לפסגת צוולפר הורן וליהנות ממסלולי הליכה ומנוף מרהיב. מה עוד יש כאן? תיירים. כן, קשה להישאר אדיש ליופי של סנט גילגן (בה, אגב, נולדה אמו של וולפגנג אמדאוס מוצארט ובה עברה להתגורר אחותו נאנרל לאחר נישואיה) וכבר במאה ה-19 עשירי וינה בנו כאן בתי נופש. אבל המספרים מצומצמים בהרבה מאלה של האלשטט ומאפשרים ליהנות מהשקט והשלווה שבגללם מגיעים לכאן מלכתחילה.
סנט גילגן. לא פחות יפה אבל פחות עמוסה
במקום צ'ינקווה טרה, סעו לטלארו
אזור כפרי נוסף בו מרגישים היטב את טביעת הרגל של התיירים הוא צ'ינקווה טרה (Cinque Terre) – חמשת הכפרים (בצפון איטליה). מדובר בקבוצה של חמישה כפרים הממוקמים לאורך קו חוף סלעי תלול בריביירה האיטלקית, במחוז ליגוריה. בתיהם נראים כתלויים מעל המצוק וביניהם חורש טבעי, מטעים וכרמים הפזורים על טרסות. בעבר הגישה לכפרים היתה קשה, אך בסוף שנות החמישים של המאה העשרים נבנתה מסילת רכבת שהפכה את הכפרים לנגישים לתיירים. מאז שהכפרים הוכרזו בשנת 1997 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, זרם התיירים אליהם הלך וגבר והיום השבילים הפסטורליים שמקשרים בין הכפרים עמוסים במטיילים והשפה השולטת ברקע היא אנגלית ולא איטלקית.
ורנזה, אחד מחמשת הכפרים, בשעה רגועה של היום
בריביירה האיטלקית יש עוד כפרים ועיירות ציוריות שעדיין לא נרמסו תחת המוני התיירים. חלקם אהובים על התיירים האיטלקיים אבל עדייו פחות מוכרים לתיירים זרים ולכן מצליחים לשמור על הקסם והאותנטיות. אחד מהם הוא טלארו (Tellaro), כפר דייגים קטן התלוי על צוק בחוף המזרחי של מפרץ לה ספציה בליגוריה. הכפר הוא חלק ממפרץ המשוררים, שזכה לכינוי משום שהוא היווה מוקד משיכה לאמנים ומשוררים רבים כמו לורד ביירון ופרסי ביש שלי. ההרים שמסביב מנוקדים בחורשות ומטעי זיתים ובכפר עצמו יש מבוך של שבילים וסמטאות בהם לא תצטרכו להצטופף עם תיירים נוספים, בתים בשלל צבעי פסטל וטיילת שממנה ניתן להשקיף על המפרץ, על החוף הסלעי ועל הנמל הקטן ממנו ניתן לצאת לשייט.
טלארו. אלטרנטיבה רגועה לצ'ינקווה טרה