רק לפני מאה שנה, על גדותיו של נהר הסולו (SOLO) בג'אווה (JAVA), גילה הפליאונטולוג יוג'ין דובואה גולגולת של יצור שנראה אנושי. גילה של הגולגולת הוערך ב־600,000 שנים. דובואה האמין כי יצור זה הוא החוליה החסרה בסולם האבולוציה של צ'ארלס דארווין, בין האדם־קוף לאדם. את היצור כינה דובואה פיתקאנתרופוס ארקטוס (PITHECANTHROPUS ERECTUS), שפירושו: אדם קוף ההולך זקוף; והוא ידוע גם בכינויו "איש ג'אווה". מאז התפתח המדע, וממצאים חדשים ממקומות שונים בעולם סיפקו מידע נוסף על מוצא האדם.
ועדיין אין זה רעיון מוזר לחפש אחרי "החוליה החסרה" בארץ כמו אינדונסיה, שבין גבולותיה אפשר גם היום להבחין בכל השלבים של האבולוציה האנושית. באיריאן ג'איה (IRIAN JAYA) בונים בני קבוצות אתניות כמו קורוואי
(KOROWAI) וקומבאי (KOMBAI) את בתיהם על עצים וחיים בתנאים דומים לאלה שחיו אבותיהם בראשית האנושות. הם חיים כציידים לקטים, בלי מגע בינם לבין חברות מודרניות. התרבות הזו עומדת בסכנת היעלמות, ממש כמו האוראנג־אוטאנים, המתגוררים אף הם בגובה העצים שביערות הגשם של צפון סומטרה וקלימנטאן (KALIMANTAN), שבאינדונסיה.
קשה להאמין כי בעוד בן הקומבאי מטפס לביתו שעל העץ, יושב אדם צעיר בקומה העשרים של בניין משרדים בג'קרטה, הבירה של אותה מדינה, ומתקשר בעזרת רשת המחשבים העולמית עם אנשי עסקים בעולם כולו.
למרות שנראה כאילו חייו של הצייד הקומבאי ושל הפקיד הג'אוונזי מתנהלים בעולמות שונים – האחד מתגורר בימים הקדומים של האנושות ואילו השני בסוף המאה ה־20 – יש להם מן המשותף: תמונת עולם ומבני חיים ארכיטיפיים, כמו המשפחה המורחבת (CLAN), העולם הספיריטואלי, האבות, ויחסם של כל אלה אל הטבע והיקום. שלא כמו אנשים במערב שאיבדו את הקשר עם השורשים הטבעיים שלהם, עשו דה־מיתולוגיזציה לטבע סביבם וראו בו דבר שיש לכובשו ולנצל אותו, חשים האינדונסים קשר בסיסי עם אמא אדמה ועם העולם הרוחני, האבות הקדומים והאלים. הפקיד הג'אוונזי והצייד הקומבאי חוֹוים ומטפחים אותה תמונת עולם, על אף שהם עושים זאת בצורה שונה.
התחלה רחוקה
כדי להבין טוב יותר את דרך החיים והחשיבה האינדונסיות, יש לחזור לתקופה הניאוליתית, כאשר נוצרה התרבות המקורית של אינדונסיה. באותה תקופה נדדו שבטים רבים מאיזור יונאן (YUNAN) שבדרום סין לאינדונסיה. הם נדדו תחילה להודו, ולאחר מכן נעו דרומה לחצי האי המלאי. הם הגיעו לחלקו המערבי של הארכיפלג האינדונסי ברגל ובכלי שיט ונעו לכיוון מזרח. נתיב נוסף של הגירה יצא מסין והגיע למזרח אינדונסיה דרך הפיליפינים. הגירה זו התרחשה לאט ובהדרגה, בין 3,000 ל־1,500 לפני הספירה.
כשהגיעו בני שבטים אלה לאינדונסיה הם חדלו לנדוד, התיישבו ובנו בתים מרובעים. הם פיתחו חקלאות פשוטה וגידלו חזירים, ייצרו בגדים מקליפת עצים וכלי קיבול מחומר. במקום היו הרבה מינים של במבוק, והם השתמשו בקנים שלהם ככלי קיבול וכלי שיט, ולפיכך הוגבלה הקדרות לטכניקות מסוימות בלבד. את האש הם הבעירו בטכניקות פשוטות, למשל על ידי שפשוף פיסת עץ במיתר. האינדונסים הקדומים השתמשו בגרזני אבן לעבוד בשדות וכדי לייצר מוצרים מעץ. בראשם לא עמד מנהיג או מלך, והזקנים הם שהדריכו בדרך כלל את הצעירים.
כל קהילה היתה עולם בפני עצמו, ישות שהמודל שלה הוא היקום שבו הכל קשור בכל. קשר זה של איחוד מיסטי עדיין קיים, ובדרך כלל מכנים אותו מאנה
(MANA). תנאי ראשוני והכרחי להבטיח את המשך חיי הקהילה הוא שליטה במאנה. כדי להשיג שליטה זו, יש לבצע שורה של פעולות, הכוללות שימוש בסמלים המכונים "פולחני כישוף" (MAGIC RITUAL).
ברבים מהכפרים היה ועדיין יש דוקון (DUKUN) – המרפא או המתווך בין העולם הזה לעולם שמעבר. הוא אחד האנשים החשובים בקהילה ומבצע את טקסי הכישוף.
יישובים וקבוצות חברתיות אלה התפתחו במשך הזמן למגוון רב של קבוצות אתניות, אותן אפשר למצוא באינדונסיה של היום. בארכיפלג מדברים כ־250 שפות. למרות שבין הקבוצות הללו יש הבדלים תרבותיים והן פיתחו אמנות, לשון ומסורת שונות – במה שנוגע לדת ולחיי היומיום יש דמיון רב שמקורו בתקופה הניאוליתית.
שני מושגים אינדונסיים החשובים צמחו באותה תקופה: אומה (UMA), בית המשפחה המורחבת, ומוסיאווארה (MUSYAWARAH), הגעה להחלטה לא בהצבעת הרוב, אלא בתמימות דעים שאליה מגיעים בדרך כלל לאחר דיון. המשפחה הגרעינית זכתה תמיד לדרגת חשיבות פחותה מזו של המשפחה המורחבת.
באינדונסיה המודרנית קשה לנסוע ממקום למקום במהלך הלבראן (LEBARAN), סוף תקופת הצום האיסלאמית, משום שבזמן זה נפגשים כל בני המשפחה המורחבת. הם מגיעים מכל אזורי הארכיפלג ומחוץ לארץ אל בית המשפחה המורחבת. עלייה לקברי האבות היא חלק מהטקס, וכן בקשת סליחה מהמבוגרים במשפחה על כל חטאי השנה הקודמת.
המוסיאווארה הוא עיקרון העומד עד היום בבסיס הפעילות של ה־MMR
(MAJELIS PERMUSYAWARATAN RAKYAT) – האסיפה המייעצת של העם. למרות שבידי האסיפה כוח רב, למעשה אינה אלא חותמת גומי בצורת פרלמנט, האומר הן אחר כל החלטות הנשיא.
השפעות זרות
במהלך שתי המאות הראשונות לספירה החל מסחר בין הודו וסין לבין כמה מהאזורים האינדונסיים. הסוחרים הזרים הביאו טכניקות ורעיונות חדשים לארכיפלג. רוב המסחר היה סחר חליפין. תמורת משי, מוצרי קדרות, חרסינה וסחורות אחרות שהובאו מסין שילמו בתבלינים כמו פילפל, ציפורן וקמפור.
בעקבות התפתחות המסחר שיגשגה גם התרבות. ג'אווה, הידועה כאסם האורז של האיזור, נעשתה מרכז כוח כלכלי ופוליטי, ואחד האזורים היותר מאוכלסים בדרום־מזרח אסיה. החברה שהתפתחה שם היתה פיאודלית. האצילים שלטו, וכוחם ניתן להם בירושה או על ידי כוח אלוהי, אותו מכנים הג'אוונזים וואהיו"
(WAHYU) או "וואהיו קאקראנינגראט". כל זמן שהאלים תמכו בשליט – נשמר כוחו; כל דבריו נחשבו אמת ופעולותיו היו צודקות. אך כאשר איבד את התמיכה האלוהית, איבד גם את זכותו לשלוט.
המלך נתפס כאל למחצה ולחפציו האישיים – בגדיו, חרבותיו, הקריס (הפגיון הטקסי) וסוסיו – היה כוח פלאי. עם זאת, הותירו השליטים לכפרים ולמשפחות המורחבות מידה רבה של עצמאות. כל עוד שילמו הכפריים מיסים בצורת מוצרי מזון, או מילאו את חובותיהם כחיילים בזמן מלחמה, הניחו להם השליטים לנפשם.
הממלכות ההינדואיות והבודהיסטיות הראשונות בג'אווה ובסומטרה הן מתחילת המאה הרביעית. הן הותירו אחריהן מונומנטים כדוגמת המקדש של רמת דיינג (DIENG), שהוא מקדש לאל שיווה שנבנה במאה השביעית. הבורובודור (BOROBUDUR) שבמרכז ג'אווה הוא מקדש בודהיסטי מהמאה התשיעית (ראה מאמרו של יעקב רז).
ההינדואיזם השפיע רבות על מבנה החברה. השליטים זיהו בו את העקרונות החברתיים־כלכליים של החברות האינדונסיות הקדומות: החיפוש אחרי הרמוניה של המיקרוקוסמוס – האדם – עם המאקרוקוסמוס – העולם המקיף אותו. ציות לאדאט (ADAT), החוקים הכתובים של המיקרוקוסמוס, הוא הוכחה לחיים בהרמוניה עם המאקרוקוסמוס.
ההינדואיזם רואה את היקום כמו יבשת גדולה מוקפת בארבעה איים הממוקמים בארבע רוחות השמים. במרכז היבשת נמצא ההר הקוסמי מרו (MERU) ועליו כיסאו של אינדרה (INDRA), המוקף ב־32 אלים. אם האדם רוצה לחיות בהרמוניה עם היקום, עליו להמיר את עולמו למאקרוקוסמוס. הקרטון
(KRATON) – הארמון בתרבות ההינדואית ג'אוונזית – הוא דוגמה להמרה זו. המלך בעל הכוחות האלוהיים נמצא במרכז ומוקף בארבעה שרים ובארבעה מושלים, שכל אחד מהם מייצג את אחת מרוחות השמים. דוגמה נוספת היא האופן בו ממוקמים הכפרים הג'אוונזיים: אחד במרכז וארבעה מסביב, לפי אותה תבנית.
כוחו של ההרס
ההינדואיזם והבודהיזם הובאו לאינדונסיה, כנראה, על ידי כוהנים שהוזמנו לחצרות הסוחרים, כדי לעבוד כפקידים יודעי קרוא וכתוב. וכך הפכו לדתות של הארמון והמעמדות השולטים. לעיתים הן נכפו על הכפריים שסירבו לקבל אותן עליהם במלואן. בעיקר התקבלו במאור פנים הכיתות הברהמיניות שסגדו לשיווה – אל ההרס והטיהור, היוצר חיים חדשים. תושבי אינדונסיה שחיו בצל ההתפרצויות הגעשיות התכופות ראו בכוח ההרס של האש חלק בלתי נפרד מהמציאות. הם גם ידעו כי ההתפרצויות של הרי הגעש משפרות את איכות האדמה. לכן אין פלא ששיווה הפך לאל פופולרי.
בתבליטים שבמקדשים הבודהיסטיים וההינדואיים הראשונים ניכרות השפעות אדריכליות הודיות. במקדשים המאוחרים יותר, מהמאה ה־11 עד המאה ה־14, התבליטים בסגנון אינדונסי. רובם נבנו בג'אווה המזרחית, לאחר שהמרכז ההינדואי נמלט למזרח מפני ההשפעה הגוברת של האיסלאם.
בתרבויות אינדונסיות רבות אפשר לראות השפעות הינדואיות גם כיום. התרבות הבאלינזית היא התרבות ההינדואית האחרונה שנותרה באינדונסיה. האמונות שהתפתחו בה התערבו באמונות מקומיות עתיקות – מה שמעניק להינדואיזם של באלי אופי מיוחד. אך גם בתרבות של הג'אוונזים המוסלמים יש הד לאפוסים הינדואיים. רוב הצגות התיאטרון, הופעות הריקוד ומופעי תיאטרון הבובות
(WAYANG) המסורתיים מבוססים על המהבהרטה והרמאיאנה – אפוסים הינדואיים.
בואו של האיסלאם
הראשון שהזכיר את הופעת האיסלאם באינדונסיה היה מרקו פולו, שביקר ב־1297 בסומטרה, בדרכו חזרה מסין; אבל סוחרים ממוצא ערבי הגיעו לאינדונסיה כבר במאה הרביעית לספירה. למעשה, רק לאחר שכבשו הפורטוגלים את מלאקה (MALAKA) ב־1511 הגיעו לאיזור סוחרים מוסלמים שהפיצו את אמונתם במזרח אסיה. האיסלאם נקלט באינדונסיה בעיקר באזורים שבהם היתה השפעת התרבות ההינדואית מעטה יחסית.
אצ'ה (ACEH) ומינאנגקבאו (MINANGKABAU) שבסומטרה, באטן (BATEN) במערב ג'אווה והחוף הצפון־מרכזי של ג'אווה היו האזורים הראשונים בהם נקלט האיסלאם. ההתאסלמות של תושבי העיר דמאק (DEMAK) מ־1477 ואילך, תחת שלטונו של המוסלמי הסיני ראדן פאטה (RADEN PATAH), השפיעה רבות על הפצת הדת בג'אווה.
אבל מי שתרם בעיקר להתפשטות הדת החדשה באינדונסיה היה המנהיג הדתי סונאן קאליג'אגה (SUNAN KALIJAGA). לפי המסורת, הוא השתמש בתיאטרון צלליות (WAYANG KULIT) כדי ללמד את ההמונים את האיסלאם והשתמש במוסיקה כדי למשוך אנשים למסגדים. עירוב האמנות ההינדואית־ג'אוונזית הטיפוסית וחגיגות הארמון כמו גרבג (GREBEG) וסקאטן (SEKATEN) עם האיסלאם היה סוד ההצלחה. בלוח השנה המוסלמי של אינדונסיה חוגגים גם היום את הגרבג בג'וגג'קרטה, סולו, צ'ירבון (CIREBON) ודמאק במהלך חגיגת הקורבן שבסוף צום הרמדאן.
הרעיון האיסלאמי השוויוני – בעיני אללה, כל בני האדם נעשו מאותו חומר – שיחרר את האנשים מהמעמד הנמוך מהקשר ההינדואי־פיאודלי. לא היו פולחנים מסתוריים או טקסי חניכה, ולא היה מעמד של כוהנים: היחסים בין אלוהים לאדם הפכו לאישיים וישירים. האיסלאם הורה לאדם להתרחץ ולשמור על נקיונו, עודד אותו לנסוע לראות את העולם (העלייה לרגל למכה) והביא לאינדונסים רוח דמוקרטית, מודרנית ותרבותית.
האחדות שבמגוון
העמים האינדונסיים הסתגלו היטב להשפעות הזרות. תמיד הם נטו להפנים את ההיבטים האהובים עליהם ולדחות את השאר. כך התאפשר להם לשמור על ייחודם גם תחת שלטון קולוניאלי: הם לקחו מהכובשים את מה שהיה בעל חשיבות עבורם אך המשיכו לחיות את חייהם כמאז ומעולם. תמיד הם מסרו את עצמם לידי הכוחות האלוהיים, בין אם היו כוחות טבע זרים או מקומיים, ולמרות זאת לא ויתרו על ערכיהם החשובים ביותר.
כמה מהתרבויות האינדונסיות שהתפתחו באיים מבודדים או בחלקים הפנימיים של הארץ, שהופרדו מן השאר על ידי הרים, נהרות, אגמים וכדומה, נותרו בלתי נגועות כמעט על ידי השפעות זרות. בני החברות הללו חיים כמעט כמו שחיו לפני אלפי שנים. תרבויות אחרות עברו שינויים והתפתחות; לדוגמה: הג'אוונזים והבאלינזים עם תרבותם המעודנת, הכוללת ביטויים אמנותיים ייחודיים כמו ריקוד, תיאטרון, מוסיקה, ארכיטקטורה, ספרות, פיסול ועוד. לא ידוע על איזו תרבות אינדונסית, שהתמסרה לחלוטין לכוחות הזרים ומחקה את כל מורשתה.
החברה המוסלמית במינאמגקבאו שבמערב סומטרה עדיין מטריאכלית. הטורג'אנים (TORAJANS) שבדרום סולאווסי (SULAWESI) שימרו טקסי קבורה מיוחדים, למרות שהמירו את דתם לנצרות. הבריתות הארכאיות – הפלה (PELA) – של בני המאלוקו (MALUKU) עדיין מתקיימות בבסיס חברה זו בקרב הנוצרים והמוסלמים. מדי שנה מקיימים הסולטאנים המוסלמים של ג'וגג'קרטה וסולו טקסים בפונדן קרנדוואהונו (PUNDEN KRENDOWAHONO) שבאוקיינוס ההודי לכבוד מלכת הים הדרומי, ניאי לורו קידול (NYAI LORO KIDUL). הים, בהקשר זה, משמש למגורי השדים והוא סמל הרשע. כל שמונה שנים הם שולחים מתנות להרי הגעש מראפי (MERAPI) ולאוו (LAWU), שכן הרים אלה משמשים למגורי האלים והאבות, ומסמלים דבר חיובי. בפלורס (FLORES) מרבית התושבים קתולים, וכל יום ראשון הם הולכים לכנסייה. אך אם נערך באותו יום טקס להחלפת הגג של בית המשפחה המורחבת – נאלצת הכנסייה לחכות.
אחת העוגות הפופולריות באינדונסיה מכונה קווי לאפיס (KWEE LAPIS) והיא מורכבת משכבות המונחות זו על זו. אפשר לתאר את התרבויות כאן כשכבות של עוגה זו, כאשר ההשפעות השונות מונחות זו על גבי זו: אנימיזם או אמונה ארכאית כבסיס מוצק, ועליו שכבה של הינדואיזם, מעט בודהיזם, שכבת איסלאם, השפעה פורטוגלית, טעם אנגלי, שכבה של שלטון קולוניאלי הולנדי וכיבוש יפאני. כך נוצר מעדן אינדונסי טיפוסי.
בשנת 1945, לאחר שהקולוניאליזם ההולנדי העניק לאינדונסיה איחוד גיאוגרפי שנשמר היום, בחרה הרפובליקה החדשה את הכרזה המילולית – HINNEKA TUNGGAL IKA – כסמל למדינה המתהווה, והעניקה בכך למטעם האינדונסי את שמו: האחדות שבמגוון.
