דרך עפר בהירה וצרה חודרת אל מעבה יערות הגשם של איריאן ג'איה. בגלגלים כבדים ובנעליים כבדות התקדמנו מג'ייפורה (JAYAPURA) הבירה שבצפון־מזרח איריאן ג'איה לכיוון עמק הבליים (BLIEM). מלבד דרכי העפר הסלולות, לא השתנה הרבה מאז חלף מעל האיזור מטוסו הימי של החוקר המיליונר האמריקאי ריצ'רד ארצ'בולד, ב־23 ביוני 1938. ארצ'בולד, שהוביל שתי משלחות למזרח גיניאה החדשה, הגיע גם למערבה, והיה הזר הראשון שפגש בבני שבט הדָנִי (DANI), המתגוררים בעמק הבליים שבמרכז איריאן ג'איה. פקידי השלטון ההולנדי בבטביה (BATAVIA), ג'קרטה של היום, סירבו בתחילה להעניק לארצ'בולד את האישורים לחקור את עמק הבליים, אבל לאחר זמן מה התרצו. הם חשבו לנצל את מסעו של החוקר כדי להשיג מידע על הנעשה בחלק מרוחק זה של הקולוניה ההולנדית. ג'ייפורה, העיר הגדולה שבצפון־מזרח איריאן ג'איה שנקראה אז הולנדיה, נשלטה על ידי כמה פקידי ממשל הולנדים ומשרתים וסוחרים סינים. כשעזב ארצ'בולד את ג'ייפורה, טס למערב איריאן ג'איה וחלף מעל מגדלי השמירה ובקתות שעשן היתמר מהן, לא תיאר לעצמו שהוא עתיד לפגוש את אחת הקבוצות האתניות המבודדות בעולם – הדני.  הגברים עוטפים את איבר מינם בקליפת דלעת קשורה בחוטים ומשקולות, מנהג שאמור לרסן את היצר המיני פגישה ראשונה ערפל ועשן כיסו את עמק הבליים בשעות הבוקר. לאט לאט התגלה לעינינו העמק הירוק, המרופד בטראסות גיאומטריות שבהן גדלים תפוחי אדמה מתוקים. העמק המוקף ברכסי הרים גבוהים מושקה במימיו החומים של נהר בליים, הזורמים בעוז. וואמנה (WAMENA), שפירושו "דיר חזירים" בשפת הדני, היא המרכז המינהלי והכלכלי של העמק ושל בני הדני.מהגרים רבים שהגיעו לכאן באחרונה ממקומות אחרים בארכיפלג האינדונסי (בעיקר מסומטרה, סולאווסי וג'אווה), הפכו את וואמנה מכפר נידח לעיירה של 8,000 נפש עם בנק, בית קולנוע, בתי ספר ואפילו מרכז תקשורת. המהגרים הגיעו בעידודה של הממשלה האינדונסית, שיזמה את תוכנית "טרנאסמיגרסי", שמטרתה לשכנע אינדונסים ליישב חלקים נידחים של הארכיפלג. האי סומטרה היה היעד המרכזי בשנות השמונים; איריאן ג'איה הפכה ליעד של שנות התשעים. מטוסי הרקולס של הצבא וטיסות אזרחיות סדירות מביאים מדי יום מזון ודלק מסובסדים, והופכים בכך את ההגירה לעניין כדאי מבחינה כלכלית. אבל בני הדני, המהלכים יחפים ברחוב הראשי של וואמנה, הבהירו לי עד כמה הם רחוקים מהמאה ה־20. כעשר דקות לאחר שיצאתי משדה התעופה התיישבתי באחת הפינות של פסאר נאיאק (PASAR NAYAK), השוק המקומי, והבטתי בנשות הדני שישבו על שקי יוטה בלויים שהיו מונחים על הקרקע הבוצית. בידיים כחושות סידרו הנשים בטטות, כרובים, אגוזי בטל ופילפלים אדומים למכירה. כמה מהן הציגו בפני הקונים גופת מכרסם בגודל בינוני, אותו הם מכנים קוסקוס. ידי רובן היו מקומטות ומכוסות בוץ, ולרובן אצבעות גדועות. כשכיוונתי את המצלמה, הביטו בי פנים כהות ומקומטות. הן לעסו אגוזי בטל, ומדי פעם ירקו את המיץ המר על הבוץ. גברים עירומים נשענו על הקירות המוכתמים, אוחזים מטרייה בידיהם. גופם הבריק משומן חזירים, ואיבר מינם היה עטוף בקליפה כתומה של דלעת. הכיסוי הגיע עד לחזה והיה קשור בחוט דק שלופף סביב גופם (אחר כך סיפרו לי שהכיסוי נקרא קוטֶקה, והוא פופולרי ביותר בין גברי הדני). שיער האשכים נמרט. על צווארם היתה תלויה מחרוזת קונכיות קאורי קטנות שהובאו מהחוף של איריאן ג'איה. לחלקם היה נזר נוצות על הראש או ניב של חזיר כקישוט בתוך אפם. הם הביטו לעבר עדשת המצלמה ברצינות תהומית, גופם קשוח, וחיכו לקליק. אחר כך קירבו את היד אל הפה בתנועת עישון, ואותתו לי שהם רוצים סיגרייה בתמורה לצילום. לפני שהגעתי לכאן, הכינו אותי לכך שבני הדני אוהבים לעשן, ורצוי סיגריות ציפורן מג'קרטה. הצטיידתי מראש בהרבה סיגריות.  רוב תושבי האיזור הם ציידים לקטים ומתפרנסים מאיסוף גומי. קיומם תלוי ביער הגשם, והריסתו מסכנת את חייהםבתחילת שנות השישים הוערך מספרם של בני הדני המתגוררים בעמק הבליים בכ־50 אלף. אך בזכות עיבוד נכון של האדמות ותמותת תינוקות נמוכה יחסית, מגיע כעת מספרם לכמאה אלף. הם מחולקים לכשלושים שבטים, ומאוחדים בארגונים פוליטיים. ממערב לעמק מתגוררים עוד כ־129 אלף לאני (LANI), הדני המערביים ששפתם שונה. נסיונותיהם החוזרים ונשנים של מיסיונרים נוצריים ונציגי השלטון האינדונסי להרוס את מסורתם של בני הדני העלו עד כה חרס. אלה ממשיכים לשמור על מסורות ומנהגים, הנראים בסוף המאה ה־20 מוזרים ואפילו אכזריים. הגברים, למשל, מתעקשים להרכיב את הקוטקה (KOTEKA) המכונה גם הורים (HORIM) על איבר מינם. זוהי קליפה של פרי הדלעת המעוצבת באמצעות חוטים ומשקולות. לדברי אנתרופולוגים, מקובל מנהג זה גם אצל כמה שבטים בפפואה־ניו גיני, והוא משמש לריסון מיני, אך יש לו גם היבטים אסתטיים. אמיר אודין, צעיר מסולאווסי שהיגר לפני תשע שנים לאיריאן ג'איה וליווה אותי במסעי כמתורגמן, סיפר כי לכל גבר יש כמה קוטקות, "כמספר התחתונים שלנו", והם נוהגים אף לישון איתן. בני הדני של עמק הבליים מעדיפים קוטקה צרה וארוכה, ואילו הלאני מעדיפים אותה רחבה וקצרה. בוואמנה אפשר לראות גברים שהחליפו את הקוטקה במכנסיים קצרים ואפילו בג'ינס, אך מחוץ לעיר נשמר המנהג בקפידה.
מנהג אכזרי אחר הוא קטיעת אצבעותיהן של נשים עם מותו של קרוב משפחה, סמוך למועד שריפת הגופה. בדרך כלל נוהגים לקטוע את שתי האצבעות החיצוניות של היד השמאלית, אך פגשתי גם נשים מבוגרות שכל אצבעות ידיהן נקטעו במשך השנים, למעט האגודלים. כחצי שעה לפני הטקס קושרים את האצבעות כדי להרדימן ולהפחית בכך את הכאב. הקטיעה נעשית באמצעות גרזן. את הפצע נוהגים לכסות בצמחי מרפא. את האצבעות הקטועות שורפים וקוברים את האפר במקום מיוחד. נערות מעל גיל עשר עלולות לאבד בין ארבע לשש אצבעות, כדי לרצות את רוחות המתים. מנהיגי השבט היו עוברים אחרי הטקס בין משפחות הנערות ומחלקים להן חזירים וקונכיות קאורי. התעללות בנשים "אחת התופעות הנפוצות בקרב הדני היא התאבדות של נשים", סיפרה האשה. "לחלק גדול מהגברים יש כמה נשים, והם נוהגים להתעלל בהן פיסית או לא להתייחס אליהן. הן פותרות את הבעיה בכך שהן משליכות עצמן לנהר הגועש, וכמה ימים אחר כך אנחנו מוצאים את הגופה במורד הבליים. אנחנו מנסים להסביר לנשות הדני, שאפשר לפתור את הבעיות גם בדרכים אחרות". הפוליגמיה נפוצה מאוד בקרב בני הדני, למרות שמחירה של כלה גבוה ומגיע בחזירים וקונכיות קאורי לשווה ערך של 500 דולר. "המבוגרים העשירים יכולים להרשות לעצמם כמה נשים", הסביר המיסיונר, "בדרך כלל הם רוכשים נשים יותר צעירות מהם, אבל לא תמיד הם מסוגלים לספק את צורכיהן המיניים של הצעירות, ואלה מחפשות להן מאהבים. בחור שנתפס עם אשה נשואה חייב לשלם לבעל הנבגד בחזירים. ועם החזירים החדשים הוא יכול לקנות עוד נשים, וחוזר חלילה". מחקר שעשתה האנתרופולוגית לואיז תונן מהמרכז לחקר האוקיינוס השקט מגלה, כי שמירת התרבות והמסורת המקומיות בחברות פוסט־קולוניאליסטיות הוא אקט פוליטי בדרך ליצירת זהות לאומית עצמית ונפרדת. אולי כך אפשר להסביר את הסירוב העיקש של בני הדני לקבל את הנצרות או את האיסלאם, ואת מאבקם נגד הקולוניאליזם של ג'אווה, האי החזק ביותר באינדונזיה מבחינה תרבותית ופוליטית. המיסיונרים זכו להצלחה רבה יחסית בקרב הלאני, ורבים מהם המירו את דתם לנצרות, אך בני הדני מעמק הבליים ממשיכים לדבוק באמונות אנימיסטיות. התנגדות הדני להמרת הדת נשאה לא פעם אופי אלים, כמו רצח וחטיפת מיסיונרים. למרות זאת, מיסיונרים נוצרים מבני הלאני נחלו באחרונה כמה הצלחות בקרב בני הדני.  כאשר מת קרוב משפחה נוהגים לקטוע את אצבעותיהן של הנשים במשפחה. לחלק מהנשים המבוגרות נותרו רק אגודליםממחקר שנערך באחרונה בעמק עולה שרק חמישה אחוזים מבני הדני מגדירים את עצמם נוצרים (פרוטסטנטים); חמישה אחוזים חברים בארגון נוצרי כלשהו, אך בלי להאמין בדת עצמה; 70 אחוזים מבני הדני מודעים לקיומה של הנצרות; עשרה אחוזים מבינים את המסר שלה, ורק חמישה אחוזים הביעו נכונות לאמץ אותה. אף אחד מהנשאלים לא היה מוכן להיות מיסיונר שלה. גם נציגי הארגונים האיסלאמיים, שהגיעו עם המהגרים האינדונסים מאזורים אחרים בארכיפלג, לא נחלו הצלחה רבה. כך גם נכשל מבצע בעל אופי צבאי של הממשלה, שזכה בשם אופראסי קוטקה (OPERASI KOTEKA), שהתכוון לכפות על בני הדני לבוש מערבי במקום הקוטקה. חזירים שווים יותר גשם שוטף ירד כשבוססתי עם אודין בבוץ, בדרכנו אל הכפר אקימה (AKIMA). המים המעורבים בבוץ זרמו בשצף בערוצים קטנים, ונאלצנו לחצות אותם מעל גזעי עץ שהניחו בני הדני. מדי פעם חצו את השביל חזירים גדולים ונמלטו אל הסבך או לתוך שלולית עמוקה במיוחד. אודין סיפר לי, כי לא אחת ראה נשים מיניקות תינוק בשד אחד ובשד השני – גור חזירים. החזירים הם בעלי חיים חשובים בקרב בני הדני. סכסוכים רבים פורצים על רקע גניבתם. גניבת חזיר מעוררת כעס רב יותר מאשר גניבת אשה או חלקת קרקע. סמוך לאקימה ניצב מוט בגובה שישה מטרים, ועליו מתפתלים ענפי מטפסים חלקלקים. זהו מגדל שמירה, ורבים כאלה מפוזרים בעמק הבליים. השומר אמור להתריע מפני פשיטת פתע של אנשי כפר אחר. למלחמות הדני היה בעבר גם מימד רוחני: הן הרגיעו את הרוחות האחראיות למוות ומחלות של בני האדם והחזירים. לפי אמונת בני הדני, חלק מהרוחות קשורות להרים, לעצים, למערות, לחורש או לסלע גדול, ואחרות קשורות לאבות קדמונים או לבני שבט שנהרגו במלחמה. את האחרונים יש לרצות בהקדם האפשרי, מחשש שיגרמו אסון גדול כמו גניבת אשה או חזיר. הדרך להבטיח את אהדת הרוחות ונאמנותן היתה לצאת לקרב, ואם אפשר גם לשפוך את דמו של האויב. ואמנם, רוב הסכסוכים בין כפרי הדני הסתיימו בשפיכות דמים, במובן המילולי של ביטוי זה, אבל מקרי המוות היו נדירים. ברגע שהיה מספר מספיק של לוחמים פצועים, הסתיים הקרב. האנתרופולוג פיטר מתיסן, ששהה חצי שנה בחברת הדני בשנת 1961, כתב בספרו "UNDER THE MOUNTAIN WALL": "עבור הדני, יום של מלחמה הוא יום מסוכן ונהדר". ואכן, קרבות בין כפרים הפכו למעין יום ספורט. הגברים התקשטו בנוצות ובפרוות, מרחו את גופם בשומן חזירים והניחו מחרוזות קאורי על צווארם. כלי הנשק היו, בדרך כלל, חניתות וקשתות. הנשים צפו בקרב מרחוק וכיבדו את הלוחמים במזון בכל פעם שאלה יצאו להפסקה. מקרי מוות נגרמו, בדרך כלל, מזיהומים של פציעות, וגררו שרשרת של מעשי נקם, שהשלטון האינדונסי אינו מסוגל לעצור גם היום. את הכפר אקימה מקיפה חומת בוץ גבוהה, כדי למנוע את בריחת החזירים ולהרתיע גנבים. לכפר צמודות חלקות מעובדות, שבהן אוספות נשים תפוחי אדמה לתוך סלים ארוגים, הנתלים על המצח ונקראים נוקן (NOKEN). סלים אלה משמשים כשק, כערסל לתינוקות או לחזירים וכמעילי גשם. יותר משבעים סוגים של תפוחי אדמה מתוקים זוהו בעמק הבליים, ורק חמישה מהם שכיחים בשדות הדני. אפשר למצוא בעמק הבליים גם שורשי יאם, קסבה, בננות, חסה, ג'ינג'ר ומלפפונים. תעלות השקיה מכסות כחמישית מהשטח המעובד. בני הדני נוהגים לאסוף בוץ עשיר במינרלים מערוצי הנחלים ולפזר אותו בשדות כדשן, וכך לשפר את התוצרת החקלאית שהם מציעים למכירה בשוק המקומי. בעוד הנשים מלקטות ואוספות, הגברים חופרים תעלות השקיה ומנקים אותן, ולעיתים מגינים על הנשים העובדות מפשיטותיהם של תושבי כפר עוין. גברים לחוד ונשים לחוד  סגנון הלבוש של הגברים בשבט הדני אינו אחיד: לבוש מסורתי ומודרני בערבוביהאודין הוביל אותי לאורך חומת הבוץ של הכפר עד לסולם עצים. טיפסנו עליו ועמדנו על החומה. לפנינו השתרעה חצר גדולה ובה כמה בקתות נמוכות מעץ וקש, אחת גדולה והשאר קטנות ממנה, ומולן בקתה גדולה וארוכה. "בבקתה המרכזית", הסביר אודין, "ישנים הגברים, ובאלה שבצד ישנות הנשים". המבנה הארוך משמש מטבח ודיר לחיות בית. הדני מעדיפים לגור בכפרים קטנים הצמודים לשדות שהם מעבדים. בכל כפר מתגוררות שתיים עד חמש משפחות, הקשורות ביניהן בקשרי דם. ירדנו לחצר. ראש הכפר ניגש אלינו, לחץ את ידי, אחז בזרועי וקירב את פניו אל פני תוך כדי לחישות: "וואח וואח וואחחחח… וואח ווואח ווואחחחח". זוהי ברכת השלום הדנית, פירש אודין. מגיפה שפגעה בדרכי נשימה של בני השבט השתוללה בכפרים באותה עת, וראש הכפר נשם בכבדות והשתעל שיעול כבד. אמנם חששתי להידבק במחלה, ובכל זאת הרגשתי כי הנימוס והכבוד מחייבים: לחצתי את ידו וקירבתי את ראשי אל ראשו. ראש הכפר, הקאינס (KAINS), אינו מנהיג רשמי. הוא נעשה מנהיג בזכות תכונות כמו כריזמה אישית ואומץ, או בזכות עושרו היחסי המתבטא במספר החזירים והקונכיות שברשותו. אודין ביקש מראש הכפר להראות לי את המומיה של ווראפק אלוסרק, הקאינס של אקימה, שהיה לוחם חשוב. כששאלתי בת כמה המומיה, לא ידע איש לענות לי. כשמתים בני הדני, נוהגים קרוביהם לשרוף את הגופה כדי לגרש את הרוח מהכפר. רק אנשים חשובים, שכוחם הגן על הכפר בחייהם, זוכים להיחנט. היום המומיות הן מקור הכנסה לא רע: צילום שלהן עולה כשלושה דולר. נכנסנו אל אחת מבקתות הנשים. עשן כבד היה תלוי בחלל, והאשה שהיתה במקום בירכה אותנו לשלום. אור קלוש חדר מבעד לתקרה, ורק לאחר כחצי דקה הבחנתי שלבקתה קומה נוספת, המשמשת לשינה. בכמה כפרים בנו השלטונות צריפי עץ ופח, אך בלילה היה בהם קר מדי וביום חם, ולכן מעדיפים הדני את הבקתות החמימות והמאווררות. העשן התמידי גם מבריח את היתושים. הצריפים האינדונסיים הפכו למגורי חזירים. גברים ונשים ישנים בבקתות נפרדות, וקיום יחסי מין נחשב דבר מסוכן המחליש את הגוף. על הגבר נאסר לקיים יחסי מין לפני היציאה לקרב, משום שאז הוא מאבד מכוחו ומהאומץ שלו. יחסי מין אסורים על האשה מהחודש הרביעי להריון, והאיסור נמשך עד שהתינוק לומד ללכת. בכך נמנע מצב שבו נאלצת האשה להתמודד עם טיפול ביותר מתינוק אחד בו־בזמן, ומצד שני הוא מעודד פוליגמיה. אפר ובוץ לאחר כשעה וחצי של טיפוס הגענו לקרחת יער ובה הבריכה. בתוכה ישבו כמה נשים ונערים, וסביבם צפו גזעי בננות. מדי פעם השקיעו היושבים את הגזעים במים וריסקו את השכבה החיצונית שלהם, כשהם מניחים למים להיספג בצמח. "הגזעים סופגים את המלח. אחר כך הם ישרפו אותם ויאספו את האפר המלוח", הסביר אודין. גבר קטן, שעמד על סלע גדול ועישן, השגיח על הנעשה. "הדני לא מוכנים להשתמש במלח רגיל", אמר אודין. "הם מאמינים שהרבה יותר בריא להשתמש במלח המופק מבריכות. אפילו בני שבט היאלי, החיים מרחק שני ימי הליכה מזרחה מכאן, באים לבריכה זו כדי לאסוף מלח". מדרום לוואמנה הופך נהר הבליים לקניון צר. הדרך הסלולה נגמרת בכפר סוגוקמה (SOGOKMA), ושביל מקשר בין הכפרים המרוחקים לוואמנה. מעל הנהר הגועש תלוי גשר רעוע, ולצידו גשר תלוי חדש, שהוקם לאחר ששני תיירים יפאנים נפלו מהגשר הישן אל הנהר וטבעו. בכל עמק הבליים נמצאים גשרים תלויים, שמקימים בני הדני מגזעי עצים, שורשי אוויר או ענפי גפן. חציתי את נהר הבליים אל גדתו השנייה. בבריכת מים קטנה שיחקו ילדים שהסכימו להצטלם, בלי לבקש סיגרייה. הערב התחיל לרדת, והקור גבר. גבר עירום חלף על פני בשביל. הוא הלך מהר, ועטף את גופו בדרך האופיינית לבני הדני כשהוא מחבק את חזהו וכפות ידיו אוחזות בגבו. הוא מיהר הביתה, לפני שיגיעו הרוחות הרעות עם החושך. הצטרפו לטיול באינדונזיה עם דודו בן צור >> ____ דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באינדונזיה |
