| אני לא אשקר ולא אייפה את המציאות. זה לא פשוט לטוס עם ילדה קטנה חצי כדור ארץ. זה במיוחד לא נעים כשהיא בדיוק סובלת משלשול חריף וכאבי בטן ועוד יותר לא חביב כשתקלה במערכת הבידוק הבטחוני בלוס אנג'לס גורמת לתור שאורך כשעה וחצי, ממש עד לרגע העלייה למטוס. ברור שאחרי כל זה הייתי זקוקה לפיצוי הולם. והפיצוי הגיע בצורת קבוצת האיים המדהימה שנקראת איי קוק. זה כל כך סוף העולם שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מיד עם הנחיתה מרגישים שזה מקום שונה, קצב שונה, חיים אחרים. איי קוק שייכים רשמית למדינת ניו זילנד אך מנוהלים באוטונומיה מוחלטת, שלטון פנימי עצמאי של התושבים המאורים שחיים כאן. מי שהיה במקום כזה יודע שכל שמטריד אותך במשך היום הוא בעצם: ארוחת צהריים, ארוחת ערב, האם להתקלח אחרי או לפני המאסג', האם להתחיל ספר חדש או האם לשחות בבריכה או בחוף שמעבר לכביש? ובכל זאת כמה דקות אחרי הנחיתה, כשהתארגנו בחדר הענק ונטול המזגן שלנו, נתקפתי פאניקה. מה נעשה במקום הזה עשרה ימים שלמים? מה יש לעשות בכל הכלום הזה? איך נעביר פה את הזמן? מיד הודעתי ליוני שהחלטתי. צריך לקצר. עשרה ימים זה יותר מדי. אין באמת מה לעשות פה. עשרה ימים. אני בטח אשתגע. בחנתי את התגובה שלו. מחצי החיוך שהסתמן לו בזוית העין, ניתן היה להבין שלזה בדיוק הוא ציפה. כנראה זו לא הפעם הראשונה שההיסטריה תוקפת אותי כך. חכי בסבלנות, הוא אומר לי, לקצר תמיד אפשר, בואי ננסה ונראה. הלכנו לחוף, אני עדיין מבוהלת וכבר מתכננת מה לעשות בכל השעמום הזה. דורון מתרוצצת ערומה על החוף, שיכורה מהחופש והמרחב. יוני נכנס כבר לעניינים, מתמזג עם החוף. אני עוד מהססת, לבושה מכף רגל ועד ראש, לא מורידה אפילו את הכפכפים. אני מביטה בחוסר אמון מסביב, כמעט ואין אנשים, לא על החוף ולא בכלל. אנחנו די לבד כאן, אני קולטת. ההיסוס מתחיל להתפוגג, לאט לאט אני מצטרפת לחגיגה, כשדורון מגלה באושר שגם אני בקטע היא משפריצה עליי מים ונותנת לי לאכול קצת חול ים וזהו, אני בפנים. התיירים ה"ותיקים", הניו זילנדים המבוגרים ומעט משועממים שגרים בחדרים הסמוכים לנו, המליצו לנו בחום, אפילו בלהט, ללכת ל Island Night . מה זה? שאלתי. זהו ערב מיוחד, בו מציגים לראווה את התרבות המאורית המקומית. אני, בחוסר סבלנות הישראלית שלי, כבר התחלתי לאבד עניין, הייתי ראשונה בתור למזנון המנות העיקריות ועוד לפני שנפתח כבר עמדתי במזנון הקינוחים המפואר. הארוחה כללה בעיקר דגים ושאר אצות ים מפתות וגם תפוח אדמה מוזר בצבע אפור (וכך גם טעמו) שנקרא טורו, שמסתבר שזהו המאכל המקומי. ואז הגיע החלק לו ציפינו- מופע הבידור, כתריסר רקדניות שגילן לא עולה על 12 שנים עולות לבמה, לבושות בחזיות קוקוס וחצאיות הוואי מגוכחות , חיוך ילדותי ותמים דבוק על הפרצוף והן מתחילות לרקוד במרץ. הריקודים זהים במדיוק אחד לשני והם נמשכים שעה ארוכה,גם המוזיקה לא משתנה אך התיירים משתוללים משביעות רצון. אני, לעומת זאת, סירבתי להיכנע למלכודת התיירים הכ"כ שקופה הזו והתפללתי שרק לא סגרו את המזנון של המתוקים. זה היה איילנד נייט, הזוי, מצחיק , תיירותי וממוסחר.
באחד הערבים בקוק, ישבנו על החוף לפני השקיעה, דורון ניסתה לתפוס את הגלים ולא הבינה למה הם בורחים לה כל כך מהר. פתאום מתאסף לו קהל אנשים לבושים בגדים הדורים, מאופרים, מחייכים וחמושים במצלמות. מיד הבנתי שנקלענו לחתונה מקומית. ה"חופה" היא מעין שער קטן ומקושט בירק, והנוף הוא המדהים ביותר שיכול להיות, שקיעה של חוף טרופי בצבע טורקיז. בערב האחרון שלנו, הלכנו לברביקיו מקומי, באחד המלונות בסביבה.את הברביקיו מארגנים זוג ניו זילנדים מבוגרים שכמו רבים אחרים מצאו את עצמם כאן על האי הזה, מחפשים משהו שלא מצאו בשום מקום אחר. לכתבות נוספות של מרב לונדנר: • סיפורים מהקופסא » • משחק פוטבול » • הקמצנות הטיולית שועטת באמריקה » • יום של באסות » |
משפחת לונדנר מגשימה פנטזיות באיי קוק פורסם 28.5.11 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 710
[name] => איי קוק
[slug] => %d7%90%d7%99%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a7
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 710
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 709
[count] => 10
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 709
[name] => ניו זילנד
[slug] => new-zealand
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 709
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )