"בואו וראו את ארצי. האדמה הזו
גיאוגרפיה מטאפיזית |
 |
| הנטייה של הלבנים להכניע את איתני הטבע, לטפס לפסגה ולכבוש את ההר מתנגשת ב"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת |
האבוריג'ינים, את המפגש הטרגי שלהם עם האירופאים ואת שורשי העימות התרבותי בין הילידים ללבנים: בני המערב, הכובשים והמגלים, ראו בטבע אתגר לכישוריהם, ואילו ילידי אוסטרליה סבורים שהאדמה היא ביטוי פיזי ורוחני לחוקי הבריאה.
חלוצי המחקר האנתרופולוגי באוסטרליה, ספנסר וגילן, בחרו לכנות את תפיסת העולם הייחודית של האבוריג'ינים במינוח הפיוטי "חלום" (Dream). אבל להשקפה זו אין קשר עם חלומות. הילידים מעדיפים לתרגם את המושג – ששמו בלשון בני האננגו, למשל, הוא טג'וקורפה (Tjukurpa) – כ"חוק" (Law).
לא מדובר בחוקים במובן המערבי של המלה. החוק המסורתי של הילידים הוא מאגר של מידע ודגמי התנהגות, שהועברו מדור לדור בשפת סמלים מילולית וחזותית, באמצעות מיתוסים המסבירים את ההיסטוריה של הקבוצה ומגדירים את מערכת היחסים עם הסביבה הפיזית והאנושית: הזמן והטריטוריה השבטית, הצומח והחי, קשרי השארות, הארגון החברתי והכלכלי, אורח החיים והטקסים הדתיים.
על פי המסורת, נברא ה"חוק" כשעלו רוחות האבות מהאדמה וירדו מהשמים. האבות הקדומים, ישויות שהופיעו לעיתים כבני אדם ולעיתים כבעלי חיים, נדדו על פני האדמה, התהלכו ושרו. במהלך המסע נתנו שם לכל היצורים וביצעו את הטקסים והריקודים שהפיחו בהם רוח חיים. הצעדים וצלילי השיר הפכו להרים, נהרות וכוכבים, לנתיבי הנדודים ולנופי הארץ. במקומות שבהם עסקו בציד ובליקוט, אהבו ונלחמו – נבראו מקווי המים, מקומות המפגש והאתרים המקודשים. בגלל שנוצרו ב"זמן רב עוצמה", הם לא תוויים טופוגרפיים אלא מאגרים של אנרגיה, המכונה בקרב ילידי מרכז אוסטרליה "קורנפה" (Kurunpa), רוח האבות הקדמונים.
לכן, בניגוד למה שרואים האנשים הלבנים, יודע כל ילד מבני האננגו כי אולרו אינו סלע העשוי אבן חול, שגילו כ־600 מיליון שנה, היקפו כתשעה קילומטרים, והוא מתנשא לגובה של כ־350 מטרים מהחוֹליות של מרכז אוסטרליה. צבעיו המשתנים עם הזריחה ולעת ערב, המערות המסתוריות, ערוצי המפלים, תעלות הסחף ומקווי המים הם "נתיבי השיר"
(Song Lines) של האבות הקדמונים של בני השבט: לונגקטה (Lungkata) – איש הלטאה כחול הלשון; קונייה (Kuniya) – אשת הפיתון; לירו (Liru) – איש הנחש; אנשי המאלה (Mala) – הוולאבי. האבוריג'ינים מאמינים שאם הולכים בשקט באתרים המקודשים האלה, אפשר להרגיש את העוצמה הקמאית של ימי הבריאה, לשמוע את האבות הקדומים שרים.
מיניבוס קטן עם ציורים
ציורים של האבות הבוראים, הנחשים קונייה ולירו וטביעות רגליהם של אנשי המאלה ושל הדינגו המרושע, שהבריח אותם לדרום אוסטרליה, מעטרים את המיניבוס של חברת הטיולים החדשה של השבט. בכל בוקר, בטרם שחר, כשאלפי מצלמות מתקתקות בשמורת אולרו, מזדחל המיניבוס הקטן בקצה טור האוטובוסים של חברות התיירות, המובילים את המטיילים לתחנת היציאה למסלול הטיפוס. באחרונה, מציעים בני השבט לכ־250 אלף המבקרים מדי שנה בשמורה דרך אחרת לטייל ולהכיר את אולרו.
"הם מודאגים כשאנשים אינם מכבדים את ה'חוק' ומהמספר הגדול של המטיילים שנהרגו
 |
| ג'ייקוב פוטורה, מזקני שבט האננגו, מדגים הבערת אש באמצעים מסורתיים, במהלך סיור מסוג אחר ב"נתיבי השיר" |
במהלך הטיפוס. על פי המסורת, נשמתו של אדם שמת רחוק מביתו אינה יכולה לחזור לאדמת אבותיו", אומר לורי ברימן, לשעבר פקח בשמורה וכיום מנהל את חברת הטיולים של השבט, אחד האוסטרלים הלבנים היחידים שמעסיקיו הם אבוריג'ינים. "החברה הוקמה בתקווה שהיכרות עם בני השבט תסייע להבין את המשמעות התרבותית והרוחנית של המקום. בדרך זו אפשר אולי לשכנע אנשים לוותר על הספורט הזה, לכבוש את פסגת הסלע".
ארנסט גילס, ש"גילה" בשנת 1872 את אולרו, היה כנראה גם האדם הראשון שטיפס לפסגתו. הוא ובני דורו, המתיישבים האירופאים, סברו שהם מגלים "ארץ ריקה" (terra nullius) ועל כן העניקו שמות לחבלי ארץ ולתוויי הנוף. שנה לאחר מכן, טיפס על הסלע וויליאם גוס, והוא העניק למקום את השם "איירס רוק", על שמו של סר הנרי איירס, מושל אוסטרליה הדרומית. על פי רשימותיו, תכנן גוס את מסעו במשך שנה כמעט ורכב על גמל שלושה חודשים מאליס ספרינגס (Alice Springs) למחוזות ה"חלום" של בני האננגו.
בגלל קשיי הגישה, נסללה הדרך לאולרו רק בשנת 1930. דרך העפר, שעברה בין חוליות טובעניות, היתה משובשת וקשה למעבר, במיוחד בעונת הגשמים. אבל נדמה כי תלאות הדרך רק הגבירו את קסמו של הסלע התלול, אשר הפך למוקד עלייה לרגל ולסמל לאומי, בדומה למצדה של הישראלים. השלטונות הכריזו על השטח כשמורת טבע בשלהי שנות החמישים, בשנות השישים והשבעים כבר הגיעו לאתר עשרות אלפי מטיילים, רובם תלמידי בתי ספר תיכוניים מרחבי אוסטרליה, ובעשורים האחרונים מגיעים למקום כאלף איש מדי יום.
בני האננגו, שאולרו הופקע מטריטוריית המחיה שלהם, עבדו כאנשי שירותים במלונות ובמסעדות וכעוזרים לפקחי השמורה. הסלע שימש לספורט הלאומי, הטיפוס לפסגה, והילידים שימשו אובייקטים לצילומים. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז שהם שותפים לניהול, השתפר המצב בהרבה. האכסניות והמזללות סולקו משטח השמורה, והמטיילים מתארחים בכפר הארחה חדשני המשתלב בנוף וכולל מרכז מבקרים. השמורה והכפר זכו למוניטין ולפרסים בינלאומיים על שימור הטבע והתרבות. בנתיבי האבות הקדומים שלמרגלות הסלע כבר אסור לצלם. בקטה טג'וטה (Kata Tjuta), "ראשים רבים" בלשון הילידים, הנחשב לאתר קדוש יותר, נסגרו רוב האזורים לכניסת מטיילים.
אבל התיירים יכולים עדיין לטפס לפסגת אולרו. דאמיין קונור, שהגיע מטסמניה הרחוקה כדי לעבוד בשמורה, מודה באכזבה: "הממשלה טוענת שזה סמל לאומי, אבל זה עסק כלכלי. תעשייה של סיורי גמלים, אופנועים והליקופטרים, טיולי שקיעה עם שמפניה וברביקיו לצלילי הדידג'רידו. המשקיעים חוששים כנראה שאם לא ייתנו לתיירים לטפס, הם לא יגיעו".
ה"חוק" של ג'ייקוב
ג'ייקוב פונטורה, בן 75, זוכר את הימים שהלבנים הגיעו לאולרו רכובים על גמלים. הוא היה עוזרו של מנהל השמורה הראשון, ביל הנרי האגדי. השיחה נערכת באמצעות מתורגמן, כי ג'ייקוב, כרבים מילידי מרכז אוסטרליה, אינו יודע אנגלית.
ג'ייקוב הוא מאנשי ה"חוק", זקני שבט האננגו. החוק המסורתי הוא סודי ומיועד לילידים שעברו טקסי חניכה. אבל כמחווה, במסגרת הניהול המשותף של השמורה, החליטו זקני השבט לפתוח לביקור את האתרים המקודשים שלמרגלות האולרו ולחלוק מעט מהידע שלהם עם לבנים. מדמי החכירה הם הקימו ביישוב הקהילתי שלהם מרכז תרבות, המציג את אולרו מנקודת מבטם של בני האננגו, ומשם אנו יוצאים לטייל יחד ב"נתיבי השיר".
 |
| משפחה אבוריג'ינית, אליס ספרינגס |
"אני שמח להראות את ה'חוק' שלי", אומר ג'ייקוב ומצביע על בעלי חיים, צמחים ועצים המשמשים לציד וליקוט, לבניית מחסה ולהתקנת כלים. כל ההיבטים של הקיום הם חלק מהחוק המסורתי. בידיו ובסל הפלסטיק שלו נושא ג'ייקוב את מקל החפירה וקעריות העץ של הנשים הלוקטות, ואת המגינים, החניתות, האלה והבומרנג המשמשים את הגברים לציד. בניגוד לדעה המקובלת, לא כל ילידי אוסטרליה השתמשו בבומרנג להטלה (Returning Boomerang), ששימש לציד ציפורים באזורי החוף. במרכז אוסטרליה, הבומרנג גדול וכבד, קצותיו חדים, והוא משמש גם כלי עזר להדלקת אש ולעיתים אף כלי נגינה. גם בדידג'רידו, הכלי המוסיקלי המזוהה ביותר עם האבוריג'ינים, לא ניגנו כל ילידי היבשת. בני האננגו, למשל, נוהגים לנגן ב"מקלות מוסיקה" (Timpilypa).
ה"חוק", שהוא הבסיס למערכת היחסים עם הסביבה, מחייב לשמור על משאביה. על אף שהם חיים באיזור צחיח למחצה, מחבלי היבשת הקשים יותר למחיה, מגדיר החוק המסורתי של ילידי מרכז אוסטרליה מאות ואלפי מינים שונים של זוחלים ובעלי חיים, צמחי מאכל ומרפא.
ה"חוק" מגדיר גם את קשרי השארות, השייכות לטריטוריה השבטית ולקבוצה. עם הולדתו מקבל האבוריג'יני שם של אב קדמון, מהאבות הבוראים של ה"חוק" שלו, הקובע את זהותו האתנית, את שטח המחיה שלו ואת קשריו המשפחתיים. הקשרים המשפחתיים מבוססים על מערכת סמלים, לא על קשרי דם, ולכן מכונה שמו השבטי של היליד "שם העור" (skin name). שיטת השארות נועדה למנוע נישואי קרובים בקבוצות קטנות של ציידים ולקטים, ולהבטיח שבסביבה העוינת יהיו לכל אחד קשרי משפחה.
ג'ייקוב, האומר שהוא מצאצאי אנשי המאלה, משרטט בחול את "נתיב השיר" שלהם. הוא מספר כי באחת הפעמים שערכו את הטקס, הפרו אנשי המאלה את כללי ההפרדה בין הפולחנים של שני המינים – "ענייני גברים, ענייני נשים" (men’s business, women’s business) – והרגיזו את השכנים, אנשי זרע עץ השיטה (Mulga). אלה שילחו בהם כלב שטני, שהבריח אותם מאולרו. "אם רוצים לדעת את סוף הסיפור, צריך ללכת לדרום אוסטרליה", הוא אומר. אנתרופולוגים מאשרים שתושבי דרום היבשת מכירים את המיתוס.
במשך אלפי שנים, מציירים האבוריג'ינים את נתיבי ה"חלום": תיאורים סמליים של המיתוס – מקווי המים, ההרים ומקומות המפגש – האבות הקדומים והילידים המספרים. הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מה"קורובורי" (Corroboree) – טקסים המציגים את ה"חוק" בריקוד ובצליל. הם מאמינים כי הטקסים שומרים על חיוניות הטבע, ושבלעדיהם – תגווע האדמה. אבל כלי פולחן רבים, הנחוצים לביצוע הטקסים של ילידי מרכז אוסטרליה, נלקחו מהם ונמצאים במוזיאונים ובמוסדות מחקר.
 |
| קניון המלכים (King's Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר" |
האוסף של סטרלו
כלי הפולחן, שאסף פרופ' תיאודור סטרלו (Strehlow) במסגרת מחקר על הדתות והאמונות של ילידי מרכז אוסטרליה, נחשבים לעוד אחד מהסמלים הלאומיים. לכן, בדומה לאולרו, זכויות הבעלות ואופי השימוש ב"אוסף סטרלו" הפכו לסלע מחלוקת בין לבנים לילידים. האוסף נשמר במכון מחקר באליס ספרינגס, המרוחקת כ־500 קילומטרים מאולרו, יום נסיעה בכביש המהיר החוצה את האאוטבק.
ה"אוטוסטרדה של סטיוארט" (Stuart Highway) עוברת בלב של אוסטרליה, בנתיב גילוי היבשת על ידי האירופאים. בשנת 1860 יצא ג'ון סטיוארט בניסיון להשיג את הפרס בסך 2,000 לירות שטרלינג, אשר הובטח לראשון שיחצה את היבשת מדרום לצפון. הוא הגיע לליבה הגיאוגרפי של אוסטרליה, אך נאלץ לשוב על עקבותיו. רק כעבור שנתיים, בנסיונו השלישי, הצליח לחצות את המדבר ולהגיע לחוף הצפוני. המסלול שעשה עובר בסמוך לאתרי טבע ונוף מרהיבים, בהם קניון המלכים (Kings Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר". קו הטלגרף היבשתי, שהושלם שנים רבות אחר כך, והכביש המהיר המודרני עוברים בנתיב המסע של סטיוארט.
אליס ספרינגס נוסדה כתחנת שירות עבור קו הטלגרף, שקישר ישירות בין חלקי היבשת ובין אוסטרליה לאירופה. היתה זו משימה אדירה, שהושלמה תוך זמן קצר להפתיע. אבל העיר, אשר הוקמה בסמוך לתחנת הטלגרף, התפתחה לאט ושגשגה רק משנות השלושים, אחרי שהסתיימה הנחת מסילת הברזל.
באותם ימים התחיל סטרלו, בלשן ואתנוגרף, את המחקר על אמונותיהם של בני הארנדה
(Aranda), ילידי האיזור. זקני הארנדה בטחו בסטרלו, בנו של מיסיונר, אשר גדל בין האבוריג'ינים ודיבר את שפתם. הם מסרו לו מידע על טקסיהם והפקידו בידיו למשמרת את כלי הפולחן. סטרלו ראה בעבודתו שליחות. הוא האמין שהוא מתעד עולם הולך ונעלם, תרבות נכחדת.
אבל בני הארנדה שרדו, והפיקדון שהעניקו לסטרלו לא הושב מעולם. הממשלה, שהחזירה באחרונה שרידי אדם וחפצים אבוריג'יניים ממוזיאונים וממוסדות מחקר, החליטה לשמור על אוסף סטרלו, בטענה כי החפצים ניתנו לו על ידי זקני הארנדה ולא נלקחו מהם. עם זאת, בלחץ אגודות הילידים נסגרה בחודש שעבר התצוגה במכון המחקר, והמוצגים הועברו למחסנים.
"אנחנו עדיין חוקרים את החפצים, הסרטים, התמונות ויומני השדה", מסביר מנהל מכון המחקר, האנתרופולוג ברט גאלט־סמית. "אנו מנסים לארגן את האוסף כך שיהיה נגיש הן לאנתרופולוגים והן לאבוריג'ינים". לדבריו, אילנות היוחסין שהכין סטרלו מסייעים לילידים לאתר את קרוביהם, וכלי הפולחן – שהם חלק מהחוק המסורתי – משמשים כראיות לזכויות הבעלות על אדמותיהם. "שלמות האוסף", הוא מוסיף, "מחייבת לשמור את החפצים עם התיעוד המדעי".
נציגי האבוריג'ינים טוענים כי החזקת החפצים המקודשים במכון המחקר מסכנת את חייהם ואת תרבותם. לא לכל אדם, גם אם הוא אבוריג'יני, יש זכות לראות את כלי הפולחן. ילידים העוברים על האיסור צפויים עד היום לעונש המסורתי, שיפוד בחניתות. יתרה מזו, ללא החפצים המקודשים, אי־אפשר לקיים חלק מהטקסים. "אנו נאבקים על החזרת האדמות, האתרים המקודשים וכלי הפולחן כי הם לא תוויי נוף וחפצים אתנוגרפיים – הם התרבות שלנו", אומר מקס סטיוארט, יו"ר מועצת האדמות המרכזית (Central Land Council, אגודות הילידים) באליס ספרינגס.
כל צבעי הקשת
שורשי המחלוקת בין הילידים ללבנים באים לידי ביטוי בשיר שכתב מוֹטה, אבוריג'יני מבני המורינברה (Murinbara): "לאיש הלבן אין 'חלום'. הוא הולך בדרך אחרת… יש לו דרך השייכת לו".
רק באחרונה הכירו הלבנים באחריות שלהם להכחדה הפיזית והתרבותית של ילידי
 |
| מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות |
אוסטרליה. רבים מהאבוריג'ינים לוחצים בשנים האחרונות על ממשלת אוסטרליה להתנצל על כך. עם זאת, חשוב להכיר גם את נקודת המבט של הלבנים.
המתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו לארץ לא נודעת: בינם ובין מדינת האם שלהם הפריד מסע ימי של 24 אלף קילומטרים, שנמשך שמונה חודשים. שנתיים וחצי של קיום על סף רעב עברו בין הגעתה של ספינת אספקה אחת של הצי האנגלי לזו שבאה בעקבותיה. רבים מהמתיישבים היו אסירים, שהיבטיהם האכזריים של החיים במושבת העונשין הותירו בהם צלקות. הם השתמשו בכישורים ובמיומנויות המערביות, בסקרנות ובאומץ, על מנת להגיע אל חבלי ארץ נידחים וליישבם, ושרדו למרות התנאים הקשים. הם מילאו את היבשת, בנו מדינה דמוקרטית וגיבשו אופי לאומי ייחודי. הילידים ה"פראים" – שנחשבו בעיניהם כמו הצמחייה ובעלי החיים של הארץ העוינת – שילמו את מחיר ההישרדות וה"קדמה" המערבית.
ואף על פי כן, במרכז אוסטרליה הצליחו הילידים לשמר את התרבות שלהם. קשיי הגישה שנמשכו עד המאה ה־20, הסביבה העוינת, מיעוט המתיישבים הלבנים והריחוק מהמרכזים העירוניים תרמו לשימור אורח החיים המסורתי בקרב קבוצות רבות. מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות, בעת ובעונה אחת עם חשיפה לתרבות המערבית. שירותי התרגום, הקורסים והסדנאות מיועדים לילידים וללבנים.
"אחרי ככלות הכל, כשמשלבים את שתי השקפות העולם, זוכים בטוב שבעולמות", אומרת ג'וי מאסורס מהמכון לתרבות הילידים, בת ל"דור האבוד". "אני גאה באמי השחורה ובאבי הלבן. כולנו ילדיו של וואנאמפי [נחש הקשת, האב הקדום של כל תושבי אוסטרליה], ויכולים ליצור יחד את כל צבעי הקשת".