אוזבקיסטן – הסודות של מרכז אסיה

לא רבים יודעים זאת, אך אזור הנהרות הגדולים של מרכז אסיה, ובמיוחד נהר האוקסוס (כיום נהר האמו דריה) ושלוחותיו, היה ערש תרבויות ודתות העולם: מקום יצירת תרבות והדת האיראנית (זראתוסתרא), מקום שגשוג ציוויליזציה הלנית, מקם מעבר הבודהיזם מהודו לסין, מקום הולדת המיסטיקה האיסלאמית, ומקום התפתחות המדע, מתמטיקה והרפואה במשך דורות רבים.

הערים האגדתיות של חיווה, סמרקנד, טרמז, בוכרה, קאש, שישבו על דרכי המשי והיום רובן נמצאות באוזבקיסטן, מהוות יעד תיירות יוצא מן הכלל למתעניינים בתרבות, היסטוריה, דתות. וזאת בנוסף להיותן ערי המוזיאון היפות בעולם, מקום של אדריכלות, אמנות, עיטור וציור, ומרכז של מלאכות יד.

ארצו של זרתוסטרה
זרתוסטרה חי לפני 3000 שנה והיה אחד הנביאים ומבשרי הדת הגדולים בעולם. בשיא השפעתו האמינו בו עשרות מיליונים של אנשים. דתו היתה הדת הרשמית של האימפריה הפרסית, ששלטה מהודו ועד כוש. הפילוסופיה שלו השפיעה על היהדות, נצרות והאסלאם. זרתוסטרה טען שהעולם נשלט על ידי שני כוחות – כוח הטוב, המיוצג על ידי האור, וכוח הרע, המיוצג על ידי החושך. העולם הוא זירה של מאבק ביניהם, וכך גם כל אדם.

בוכרה, אחד ממרכזי הממלכה העתיקה בקטריה שבה פעל זרתוסטרה

תורתו של זרתוסטרה מופיעה בספרים, שנקראים ה"וודות". לפי רוב החוקרים הוא נולד בדרום אוזבקיסטן, ארץ המקור של השפה הפרסית הקדומה. בעבר היה זה מרכז התרבות הפרסי, כיום חי כאן העם הטג'יקי המדבר דיאלקט של פרסית קדומה. רבים מהמשוררים, הסופרים, הוגי הדעות והמדענים של תרבות איראן, עד לימי הביניים, באו מאזור זה, ורק הפלישה המונגולית וההרס שבא בעקבותיה הביאו לחורבנו. הספרים הקדושים של הדת תומכים בגרסה זו וטוענים שזרתוסטרה חי ופעל בחצרו של היסטספס, מלך של ממלכה עתיקה, בקטריה, שהשתרעה בעמקים הגובלים בנהר אוקסוס (כיום האמו דריה), ואשר אחד ממרכזיה היה העיר בוכרה.

לפי האגדה האיראנית, וכפי שמופיע בספרים הזראטוסטרים העתיקים, האווסטה, את בוכרה הקים אדם אגדי בשם שיאווש לפני יותר מ-4,000 שנה. הוא היה בן למלך איראן, ומסיבה זו קודשה בוכרה והיה בה מקדש לאש על התל של העיר – מקום המצודה של היום. מעבר לשער המצודה יש כיום מסגד, הבנוי על מקום קברו של שיוואש האגדי. מסגדים נוספים בבוכרה בנויים גם הם על חורבות מקדשים זראתוסתרים. מתחת למסגד העתיק ביותר, מסגד התבלינים, נמצאו שרידים של מקדש זרתוסטרה וכן מקדש בודהיסטי.

בנוסף לבקטריה, באזור אוזבקיסטון היתה ממלכה קדומה נוספת, שנקראה סוגודוניה (תיאור שתי הממלכות מופיע בפירוט בסיפור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון). בירתה של סוגודוניה העתיקה היא סמרקנד, שהיתה מרכז של פולחן אש ואור פרסי. לפי האגדה ייסד אותה קוסם בשם אפרוסיאב, שהיה צאצא של נוח וחי יותר מאלפיים שנה. מסיבה זו התל המרכזי של סמרקנד נקרא אפרוסיאב, ושם נמצא קברו. כל האגדות הללו מופיעות בספר "שהא נמה", ספר המלכים של פרדוסי, אחד המשוררים הפרסים החשובים מתקופת תחיית התרבות הפרסית במאה ה-10. בספרים אלו נקראת ממלכת סוגודניה בשם טוראן, ולפי המקורות שבידנו הטוראנים העתיקים האמינו בנבואותיו של זרתוסטרה ובבשורתו.

זרתוסטרא (אוחז בכיפת השמים), חלק מציור קיר של רפאל מהמאה ה-16

לפי האגדות, טוראן העתיקה היתה ארץ משגשגת עם ערים ענקיות, שהתקיימה לפני יותר מ-5,000 שנה. זה היה תור זהב עלום שבו התפתח מדע המאגיה וממנו יצאה כת המאגים הפרסית. ארכיאולוגים (במיוחד רוסים) מגלים כיום תגליות מעניינות במדבריות האזור, ואולי יום אחד תתגלה תרבות עלומה זו. גם זרתוסטרה טען שהוא מביא ידע של תקופות עתיקות יותר, שבהם היה תור זהב של האנושות.

ארצו של אלכסנדר
מבין כל הארצות שאותן כבש אלכסנדר הוא שהה את הזמן הרב ביותר – ארבע שנים – במרכז אסיה. אלכסנדר נשא לאישה את רוקסנה הבקטרית והשאיר באזור אלפי אנשים ומורשת תרבותית שהחזיקה מעמד במשך מאות שנים. ישנן ארבע ערים הקרויות אלכסנדריה, ואשר נוסדו בחייו: הידועה בהן נמצאת במצרים, הכי פחות ידועה, אך לא פחות חשובה, היא אלכסנדריה שעל האוקסוס, אי יווני בליבה של אסיה.

אלכסנדר יצר בריתות עם שני העמים והממלכות שאכלסו את האזור – הבקטרים בעמק האמו דריה והסוגודונים בהרים שמסביב לסמרקנד. החיילים שלו נשאו נשים מקומיות ונוצרה מעין אליטה מקומית-יוונית, שהתרכזה בערים, והן הפכו למרכזים של מסחר וחילופי תרבות בין מזרח למערב. השפה היוונית אומצה כשפה רשמית של מרכז אסיה וכך גם הכתב, הפילוסופיה והמדעים פרחו.

אלכסנדריה שעל האוקסוס, אי יווני בלב אסיה | צילום: זאב בן אריה

ליוונים היתה תכנית אב לבניית ערים, שנקראה תכנון היפודמי – עיר שהיא רשת של רחובות מצטלבים עם מבני ציבור. מרתק לגלות לא רחוק מטרמז שבאוזבקיסטן ערים המורכבות משתי וערב של רחובות, ובהם כלי בית ואמפורות (כדים לנשיאת נוזלים, כגון שמן או יין) בדומה לאלו ששימשו את העולם הקלאסי. היופי של הערים היווניות במרכז אסיה הוא שהעתיקות – הכדים, המטבעות וכלי בית – גלויים לעין כל בשטחים החפורים הפתוחים. עטד על טרמז – בכתבה הבאה.

לאחר התפוררות האימפריה של אלכסנדר הוקמה באוזבקיסטן והסביבה ממלכה יוונית עצמאית, שהתקיימה במשך קרוב למאה וחמישים שנה, עד לכיבושה והשתלבות תרבותה בתוך אימפריה חדשה ולא מוכרת כמעט במערב – האימפריה הקושאנית.

האימפריה הקושאנית
הקושאנים שלטו על אימפריה אדירה מהודו ועד סין. הם היו שבט סיני, שהגיע מאגן טארים (מערב סין), נוודים רוכבי סוסים, מומחים בשימוש בקשת, שהשתלטו על ערבות מרכז אסיה ומשם על מערב סין וצפון הודו. הם החליפו את הממלכות ההלניות שהיו באזור והתפוררו בגלל סכסוכים פנימיים. תחילת הכיבושים שלהם היתה במאה ה-2 לפני הספירה וממלכתם התקיימה כאימפריה עד המאה ה-3 לספירה. זו היתה תקופה של סחר פורה בין מזרח (סין) למערב (רומא). דרכי המשי המו מסחורות, והקושאנים התעשרו ממסי מעבר ומהמסחר הענף, ומרכזים עירוניים פורחים הוקמו לאורך הדרכים. בניגוד למונגולים, שבאו אחריהם, הם היו סבלנים ונאורים ואימצו את ערכי התרבות של הארצות שאותן כבשו, ובמיוחד את אלו של היוונים וההודים. מהיוונים הם אף לקחו את האלף-בית.

סטופה בודהיסטית באזור טרמז | צילום: זאב בן אריה

במאה ה-2 לספירה חיזקו הקושאנים את אחיזתם בצפון הודו והושפעו יותר ויותר מהבודהיזם וההינדוהיזם. הם יצרו מעין סינתזה של תרבות יוונית והודית, שהביאה להתפתחות זרם המהאיאנה הבודהיסטי (המרכבה הגדולה). למעשה היה זה המלך הקושאני הגדול, קנישקה, שקרא לכינוס הראשון של זרם המהאיאנה בקשמיר. במאה זו משתלטים הקושאנים גם על מערב סין ומקימים מרכז גדול בקאשגאר, על דרך המשי. לצורך מנהל וכן כחלק מתפישת התרבות שלהם, הם מביאים למערב סין את השפה ההודית, האמנות היוונית הודית, וכן את הדתיות הבודהיסטית. זו היתה ההתחלה של התפשטות הבודהיזם בסין. לימים נעלם הבודהיזם מצפון הודו, ולעומת זאת המהאיאנה פורחת בסין ובטיבט ומגיעה משם ליפן ולכל רחבי העולם, התפתחות שהקושאנים אחראים לה.

הפסלים הגדולים של בודהא בצפון אפגניסטן קשורים אליהם. אלא שבנוסף לכך היו להם מרכזים גדולים – מנזרים וסטופות בודהיסטיות רבות באזורי אוזבקיסטן של היום, במיוחד בעמק האמו דריה. אחת ההפתעות הנכונות למטייל באזור טרמז בדרום אוזבקיסטן היא סטופות בודהיסטיות גדולות ושרידי מנזרים שהכילו אלפי אנשים.

הממלכה הסוגודינית
כדרכן של אימפריות, גם זמנם של הקושאנים עבר ובמקומם קמו ממלכות מקומיות. באזורי ההרים שמסביב לסמרקנד, אזור הניקוז של נהר הזרפשן שמגיע מהרי פמיר בטג'יקיסטן, קמה מחדש הממלכה של הסוגודנים, שמרכזה היה בסמרקנד.

ציור קיר בארמון הסוגודוני בסמרקנד | צילום: זאב בן אריה

במרכז סמרקנד, על גבעת אפרוסיפיאב שבה התקיימה העיר העתיקה, נמצא ארמון מהמאה ה-7 ששימש את מלכי סוגודוניה. בלב הארמון אולם קבלת פנים ובו ציורי קיר נהדרים. על שלושה מהקירות נראים ציורים הקשורים לממלכות איתן סחרו הסוגודנים: בקיר הצפוני ציורים הקשורים לסין: פסטיבל סיני וציור המראה את הקיסרית על סירה והקיסר עסוק בציד. על הקיר הדרומי ציורים הקשורים לאיראן: פסטיבל חג הנוורוז (החג האיראני החשוב ביותר, מציין את השנה החדשה ונחגג ביום השוויון – 21 במרץ). על הקיר המזרחי ציורים הקשורים להודו: פילים וסמלים הקשורים לאסטרולוגיה. בקיר המערבי ישנם ציורים של שגרירים מארצות שונות המגיעים לסמרקנד – ציור זה מרמז על תפקידו של החדר כאולם קבלות פנים של שגרירים וסוחרים מכל העולם.

במאה ה-7 החל האסלאם להתפשט בעולם, ותוך זמן קצר חיילותיו הגיעו למרכז אסיה וכבשו את הממלכה הסוגודינית העתיקה. בתחילת המאה ה-8 כבר שלטו המוסלמים באזורים שמעבר לנהר (האוקסוס) ותקופה זוהר חדשה של תרבות ויצירה התחילה באוזבקיסטן.