ב־36 שעות ארוכות שהחלו ב־10 במאי 1996, הרג האוורסט 12 מטפסים. סופה עזה התנפלה על ההר במהירות וכלאה 19 מטפסים בגובה של יותר משמונה קילומטרים מעל פני הים, להילחם על חייהם ב־40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, וברוחות עזות שהגיעו למהירות של 150 קילומטרים בשעה.
שבוע לפני האסון עמדתי בגובה 6,640 מטרים, על פסגתו של הר מרה (Mera), כ־25 קילומטרים מדרום לפסגת האוורסט. חלקו הגבוה ביותר של רכס הרי ההימלאיה התרומם מולי וחצה את העולם לשניים. בקטע זה של הרכס, על פני רצועה של כ־80 קילומטרים, מתרוממות חמש משש הפסגות הגבוהות ביותר בעולם. ארבע שנים עברו מאז שטיפסתי על האוורסט, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי שוב את פירמידת הפסגה. הענן, שדבוק לפסגה דרך קבע, נמתח הרחק לטיבט והעיד על רוח חזקה. זו היתה הרגשה נהדרת להסתכל על ההר ממרחק ולדעת שהייתי שם למעלה. הרגשה טובה לא פחות היתה בידיעה שלא אעשה זאת שוב.
אביב 1996 היה עונה עמוסה מאוד באוורסט. 398 מטפסים ניסו לכבוש את ההר ב־16
 |
מאט דיקינסון בדרל לעוד משימת צילום. "לשמחתי, אף אחד עוד לא נהרג בגלל סרט שעשיתי. לאחרים זה כבר קרה"
צילום: מוסאיק פרס, לונדון |
משלחות נפרדות ומכיוונים שונים. בין המטפסים באותו זמן היו שלושה חברים שלי. רוב הול מניו־זילנד – מטפס בעל שם עולמי, שהיה ראש המשלחת שלי ב־1992 – טיפס מן הצד הנפאלי. הוא נהרג בסופה הקשה, ומרבית ההרוגים על ההר היו חברים ממשלחתו. מן הצד הטיבטי טיפס במשלחת אנגלית אלן הינקס, המטפס הבריטי הטוב ביותר היום, שאיתו טיפסתי בעבר בהרי הקרפטים ובסקוטלנד. חברי השלישי על ההר היה מאט דיקינסון, שאיתו הפלגתי שנתיים קודם לכן בסירת מפרש לאנטארקטיקה, ובמשך חודשיים הקאנו לאותו דלי.
דיקינסון, במאי ומפיק סרטים, שהתמחה בתיעוד מסעות נועזים, הצטרף לאחת המשלחות עם תקוות גדולות לעשות את סרט חייו, ונקלע לאחת הטרגדיות הנוראות ביותר בהיסטוריה של האוורסט. כשפרצה הסופה, הוא שהה עם חברי משלחתו בגובה 6,450 מטרים ועסק בהשלמות אחרונות לכיבוש הפסגה. הסופה לא עצרה בעדו, ובתום מסע ייסורים ארוך ו־12 גופות קפואות על ההר, הצליח דיקינסון להגיע לפסגה יחד עם אלן הינקס ושלושה מטפסים בני שבט השרפה.
בימים אלה רואה אור בעברית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרו של דיקינסון על הפרשה, "החזרה מפסגת המוות". נפגשתי איתו בלונדון כדי לשוחח על האסון, על ההר, על הספר ועל תוכניותיו לעתיד.
עושה רושם שכיבוש הפסגה הפך בשבילך, בשלב מסוים, לחשוב יותר מעשיית הסרט.
"זה נכון. אני לא מטפס הרים, ואין לי ניסיון רב בתחום. השתתפתי בעשרות משלחות ברחבי העולם, ואף פעם לא קרה לי שמשהו כבש אותי כמו האוורסט. מן הרגע הראשון שראינו את ההר, עם ענן השלג הלבן הצמוד לפסגה, כולנו השתתקנו והבטנו בו כאילו הוא זוהר. גם אם לא הגדרתי לעצמי את זה בבירור, באותו רגע ידעתי שאעשה כל מה שאוכל כדי להגיע למעלה. טיפסנו יותר מחודש על ההר, והיינו שקועים עמוק במאמץ ובסבל שלנו. הטיפוס על האוורסט לוקח הרבה מאוד זמן, בסביבה כל כך שונה מזו שאנו רגילים אליה. הכל קשה שם, כל דבר הוא מאבק, וקל מאוד להיכנס לדיכאון".
ואיך השפיע האסון על הטיפוס?
"כשאנשים החלו למות על ההר, היינו במחנה בגובה 6,450 מטרים, בדרכנו לפסגה. בשלב זה היינו שקועים כל כך בקדחת הפסגה, שלא עלה בדעתנו לוותר על הטיפוס. היה כמובן זעזוע מיידי, אבל במצב הנפשי שנמצאים בו בשלב מתקדם כל כך של הטיפוס, המוות מסביב מוסיף אמנם לפחד, אבל לא פוגע במוטיבציה. מי שנותר במירוץ טעון אנרגיה שכולה כוח הרצון שלו, אנרגיה שמכוונת לדבר אחד, לפסגה. לא היה אפילו אחד מאנשי המשלחות שלא נפגעו, שהחליט לוותר וללכת הביתה בעקבות האסון. אבל מהרגע שירדתי מההר והבנתי שנשארתי בחיים, האפיל האסון על הכל".
אסון כזה מעורר ספקות לגבי עצם העיסוק המסוכן הזה?
"לא. אסון כזה מזעזע אותך ונותן תחושה של בזבוז נוראי, אבל הוא לא פוסל את העיסוק וגם לא עורר בי ספקות. טיפוס הרים הוא עיסוק מסוכן, בדיוק כפי שהיה מסוכן לקולומבוס לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולסקוט להגיע אל הקוטב הדרומי. הרוח שמניעה אנשים לטפס על הפסגות הגבוהות בעולם היא אותה רוח שדחפה תמיד אנשים לצאת ולחפש מה נמצא מעבר לאופק. לבדוק את הגבולות. לאחר מעשה, נשאר בעיקר צער רב וניסיון להבין מה בדיוק התרחש שם למעלה. מי שהדחף הזה נמצא בדמו יפסיק רק לאחר שהוא עצמו ייהרג".
ובכל זאת, אסון כזה אינו מעלה שאלות חדשות?
"השאלה המוסרית האמיתית היא ביחס למשפחות של המטפסים. מי שמטפס על האוורסט חייב להביא בחשבון את האפשרות שהוא לא יחזור משם. על כל ארבעה שהצליחו להגיע לפסגה – אחד מת, ומסטטיסטיקה כזו אי־אפשר להתעלם. המשפחות של המטפסים הן שמשלמות את המחיר, וזה מה שמעורר ספקות".
אתה במאי ומפיק של סרטים; מדוע החלטת הפעם לכתוב ספר?
"אני עושה סרטים לטלוויזיה כבר 20 שנה, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שסרט לא מסוגל להעביר את הסיפור האמיתי, את המאמץ שאנשים משקיעים ואת הסבל שעובר עליהם באזורים הגבוהים על ההר. בראש ובראשונה, אי־אפשר לעשות שם עבודת צילום טובה. גם הזמן שיחק תפקיד. האסון על ההר הפך את הסרט למבוקש מאוד ולחצו עלי לערוך אותו במהירות. הוא שודר חודשיים לאחר שחזרנו, ורק אחרי שיצאתי מן הלחץ של עשיית הסרט, התחלתי לעכל את מה שקרה. הקטעים שראיתי על שולחן העריכה התגבשו אצלי להבנה חדשה".
איזו הבנה חדשה?
"הטיפוס על האוורסט אורך הרבה זמן, אבל הכל בעצם מוביל לאותם ימים ספורים שבהם מטפסים ב'חגורת המוות' [מונח שנטבע לראשונה ב־1952, המגדיר את הרצועה באוורסט בגובה של יותר מ־7,500 מטרים, שם כמות החמצן היא כשליש מזו שמצויה בגובה פני הים]. כל המאמץ והסיכון שהושקעו עד עכשיו בטלים לעומת שני ימי הפסגה. מה שלא הבנתי קודם הוא את המהות של המצב שבו אתה נמצא. בגובה כזה אתה חי על זמן שאול. מיליוני תאי מוח מתים בגלל מחסור בחמצן, הגוף מאבד מן האנרגיה שלו במהירות אדירה וכל צעד הוא מאבק לחיים. המאמץ וכוח הרצון שנדרשים כדי לדחוף אדם לפסגת ההר הזה לא ייאמנו. במצב הפיסי העלוב שאתה נמצא בו ב'חגורת המוות', כל תקלה, פעוטה ככל שתהיה, עלולה להרוג אותך".
 |
| מאט דיקנסון באוורסט. "זאת היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שסרט לא מעביר את הסיפור האמיתי. בגובה כזה אתה חי על זמן שאול" | צילום: מוסאיק פרס, לונדון |
תחזור לשם?
"לא, אבל בהחלט אמשיך לנסוע. ואם תהיה הזדמנות מתאימה, אטפס על הר אחר".
אתה אוהב סיכונים? אתה מחפש אותם?
"בנשמתי, אני הרפתקן ויש בסיכון משהו מרגש, שמושך אותי. אבל האוורסט היה בהחלט חריג ברמת הסיכונים שאני לוקח בדרך כלל. המקצוע שלי דוחף אותי לפעמים לעשות דברים מסוכנים יותר ממה שהייתי רוצה. כמפיק עצמאי, אני צריך להציע רעיונות לסרטים, וככל שהרעיון יהיה מטורף יותר, כך הסיכוי רב יותר שהתקשורת תקנה אותו. לשמחתי, אף אחד עוד לא נהרג בגלל סרט שעשיתי, אבל לאחרים זה כבר קרה".
התקשורת דוחפת לסיכונים מיותרים?
"התקשורת אוהבת אסונות; היא לא מייצרת אותם, אבל היא שמחה לסקר אותם. קיימת גם בעיה של צילום: קשה לצלם מישהו שמטפס במסלול קשה, או קופץ עם מצנח חופשי מראשו של המפל הגבוה בעולם. ולפעמים, עליך לבקש מהם לחזור על הפעולה. אם אתה מבקש מחותר קיאק, למשל, לחזור שוב על ירידה דרך מפל מסוכן משום שלא הצלחת לצלם את זה כמו שצריך – אתה בבעיה מוסרית כבדה. מצד שני, גם לגרור צוות צילום מלא למבצע כזה זה עניין מסוכן. כיום, תחנות טלוויזיה הן שמממנות מבצעים מסוג זה. יש לזה מחיר, וחייבים להביא אותו בחשבון".
אחרי 20 שנה של נסיעות בכל העולם, אתה עדיין מתרגש לנסוע?
"אם לא הייתי מתרגש, לא הייתי נוסע. אני כנראה בר מזל בעניין הזה. אני מטייל בצורה אינטנסיבית מגיל 15, בחרתי במקצוע שיאפשר לי להמשיך לטייל, ואני רק רוצה עוד. בעיקר מעניינים אותי הקטבים והמדבריות הגדולים. אלה האזורים האחרונים על פני כדור הארץ שטרם נרמסו, אזורי הפרא האחרונים בעולם.
וכמובן, הייתי רוצה להגיע לכוכבים. אני בטוח שיבוא יום, כנראה אחרי מותי, שיהיו משלחות מחקר בחלל. צר לי שלא אוכל להשתתף במשלחת כזו".
