עד שעברה מן העולם, נראתה התרבות הרומית – כמו תרבות המערב היום – בלתי ניתנת לערעור; אחת מאותן תופעות קבועות, שנראה כי כמו תופעות טבע יהיו תמיד. סדקים פה ושם התקבלו כדבר מובן: הלגיונות עלולים היו להפסיד בקרב; ניהול כושל או קיסר הולל במיוחד עלולים היו להביא להזנחת פרובינציה זו או אחרת, או לגרום לניוונו של שוק כלכלי; אבל התרבות, הניחו הכל, אינה תלויה באלה. היא תמשיך להתקיים כשם שהתקיימה מאות רבות של שנים.
הדים לתרבות הרומית היו בכל מקום. אדם יכול לעבור בבטחה מקצה האחד של האימפריה לקצה האחר ולמצוא ערים הנחצות מצפון לדרום על ידי רחוב המכונה "קארדו", וממזרח למערב – על ידי רחוב הקרוי "דקומנוס". בכל הערים הללו היו רחובות ישרי זווית ומרוצפים, שהובילו את האורח לבתי מרחץ ציבוריים, למקדשים, לתיאטראות ולאיזור הציבורי שבמרכז העיר, הפורום. בכל מקום ראה המבקר ארכיטקטורה דומה, שווקים וספריות. בכל עיר קידמו את פניו מוסדות מוכרים, חוקים מוכרים וערכים מוכרים.
אחרי הכל, הערים היו ליבה של התרבות היוונית־רומית. שם ישבו מוסדות השלטון, שם נחקקו החוקים, שם נכתבו יצירות הספרות ועוצבו האופנות האמנותיות. בשנים האחרונות התגלו גם במה שהוגדר האזורים הכפריים של האימפריה שרידי מקדשים ולצידם בתי מרחץ ותיאטראות. החיקויים לא היו מקריים, כמו כפריים במקומות אחרים ובתקופות אחרות, חיקו כפריי האימפריה הזו את מה שנתפס בעיניהם מעוז הרומיוּת: סימני הדת העירונית, המסמלת את הקוסמופוליטיות האימפריאלית וחיי הפנאי, התיאטראות ובתי המרחץ. החיקויים הכפריים היו צנועים יחסית למושאי החיקוי העירוניים, כשם שהערים הפרובינציאליות היו צנועות יחסית לערי הבירה, רומא וקונסטנטינופוליס, אבל הם מעידים על עוצמת התרבות העירונית הרומית, ועל כך שחדרה גם לכפר.
אבל למרות מה שהיה נדמה, רומא לא היתה נצחית. האימפריה התמוטטה לא בגלל שעילית פוליטית וצבאית חדשה החליפה את הישנה, שהרי חוּנטה חדשה עשויה להיות גורם שמרני, אלא כאשר התחלפה דרך חיים אחת באחרת. יותר מכל, היתה דרך החיים הזאת קשורה בערים הרומיות ובתרבות העירונית. כשנעלמו אלה מן העולם, בא הקץ על העידן "הקלאסי".
משהו מתמוטט
בעולם העתיק היו המושגים תרבות ועירוניות כרוכים זה בזה. אריסטו היווני קבע כי רק בפוליס מגיעה ההוויה האנושית לידי מיצוי. הקהילה הכפרית, לפיכך, היא מימוש מינימלי בלבד של האנושי. המונח CULTURA מקורו ב־COLERE, "לעבוד את האדמה" בלטינית. המעבר הראשון מקיום חייתי לאנושי חל עם ביות הטבע בעזרת להב המחרשה; אבל שינוי זה לא נתפס בתרבות היוונית־רומית כהתפתחות מספקת.
אחרי הכל, האיכר היה קרוב מדי לטבע, לאדמה, לבעלי החיים שבמחיצתם הוא חי. הוא חלק מן הזמן הטבעי: זמן של עונות השנה ומחזורי הזריעה והקציר. רק עם ההתרחקות הנוספת מכל אלה, עם המעבר לעולם המלאכותי ולזמן המלאכותי של העיר, נעשה אדם לבן־תרבות, שהוא ההיפוך הגמור של הטבע. אזרח העיר, CIVIS, הוא מעודן ומתוחכם, CIVILIS. איש הכפר, לעומת זאת, הוא יצור גס רוח ובור – RUSTICUS. התרבות, ה"ציוויליזציה", זהה לעירוניוּת. ההבחנה הזאת נשמרה בחלק מן השפות האירופיות: URBAN, מ־URBANUS, עירוני בלטינית, לעומת כפרי RUSTIC; CIVILIZED לעומת COUNTRY BUMPKIN, טמבל כפרי.
מקומה המרכזי של העיר מתגלה גם בכתבי אוגוסטינוס הקדוש, אשר ביקש במאה החמישית לספירה לאפיין את הקהילה הארצית אל מול הקהילה השמימית. את הראשונה הוא כינה "עיר האדם" (CIVITAS HOMINIS) ואת השנייה – "עיר האלוהים" (CIVITAS DEI). למרות שבימיו של אוגוסטינוס חיו רוב בני האדם בכפרים, הוא ראה את העיר כביטוי המלא היחיד לתרבות אנושית. אפילו גן העדן הנוצרי הפך, בהשפעת התרבות הרומית, מאיזור כפרי שיש בו עצים וחיות בר לעיר – ירושלים השמימית.
התנוונות הערים במערב בין המאה השביעית למאה העשירית היתה איפוא יותר משינוי בדרך הארגון של החברה ומעבר של מרכז הכובד הפוליטי מהעיר לכפר. בעיני אלה שהמשיכו להחזיק בתפיסה הערכית־תרבותית הרומית, היא נתפסה לא כהתמוטטות של תרבות מסוימת, אלא כהתמוטטות של התרבות האנושית כולה. לפי תפיסה זו, איבדה חברה שלמה את העידון, התחכום וחיי הפנאי העירוניים ונסוגה אל המימוש האנושי המינימלי – קהילת האיכרים.
אבל התפיסה שלפיה התמוטטה התרבות האנושית כולה עם התנוונות הערים אינה אמורה להנחות את ההיסטוריון, החוקר את התהליך שהתרחש לאחר התמוטטות האימפריה הרומית. זאת, משום שאמות־המידה של מושאי המחקר – אלה שהמשיכו להחזיק במערכת הערכים של התרבות הרומית – אינן בהכרח אמות המידה שלו. אבל משהו אכן קרה. פן חשוב של החברה האנושית – חיי העיר והתרבות העירונית – אמנם נעלם למשך תקופה ארוכה.
כדי להציל את החלק המזרחי, החשוב יותר, של האימפריה הרומית, הופקר חלקה המערבי לחסדם של העמים הגרמאניים, שנהרו אל המערב במאה הרביעית ובמאה החמישית. העמים "הברבריים" חילקו ביניהם את שטח הקיסרות: האוסטרוגותים התיישבו באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הוונדלים בצפון אפריקה, הפראנקים בצרפת והאנגלים והסכסונים בבריטניה.
לא צריך ערים
השלטון המרכזי התמוטט במערב, תחילה השלטון ברומא ואחר־כך השלטונות המקומיים של האימפריה בכל אחד מנתחיה. הגרמאנים לא היו אדמיניסטרטורים; הם היו לוחמים וחקלאים. הם לא התכוונו לחסל את התרבות העירונית הרומית; הם פשוט לא ידעו איך לשמר אותה. הערים הרומיות היו מרכזים אדמיניסטרטיביים וצבאיים. הן היו גופים צרכניים גדולים, שחסרו מקורות מחיה משל עצמם והתקיימו על אספקת מזון וסחורות מן האזורים הכפריים.
"השיטה" הרומית היתה מבוססת על חלוקת המוצרים, שהגיעו ברובם מן האזורים הכפריים (בערים לא היתה כמעט תעשייה). הערים היו טפילות מבחינה כלכלית. קיומה של העיר היה מותנה איפוא בחקלאות יציבה, המסוגלת להפריש בצורה סדירה עודפי ייצור לתושבי הערים, ובתשתית דרכים ותחבורה שתאפשר להעביר את המוצרים מן הכפר אל העיר. קיומה של העיר היה מותנה גם בקיומה של חברה שתזדקק למרכזים המציעים שירותים אדמיניסטרטיביים, דתיים וחברתיים לשאר הקהילה.
בחברה של ימי־הביניים המוקדמים לא התקיימו עוד תנאים אלה. האוכלוסיה הידלדלה בשל מגפות ומלחמות, ושוב לא יכלה לייצר עודפים חקלאיים בכמות מספקת. עם היחלשות השלטון המרכזי, הוזנחה מערכת הדרכים והגשרים שאיפשרה מעבר שוטף של סחורות. הקשר עם חלקה המזרחי של האימפריה ניתק בהדרגה, משתי סיבות. אחת: למזרח לא היה עניין לסחור עם המערב, שלא הצטיין באיכותם של מוצריו. סיבה שנייה: הים התיכון שהיווה בתקופת האימפריה הרומית עורק תחבורה – קשר בין המערב למזרח – לא עניין את השליטים הברבריים, שניהלו את ענייניהם הרחק ממנו.
ראשי השבטים הגרמאניים לא היו אמונים על ניהול ממלכתם באמצעות פקידים וצבא סדיר קבוע הממומן על ידי המדינה. העילית החדשה היתה עילית של לוחמים, שלא ידעה ברובה קרוא וכתוב. הצבא הגרמאני היה מיליציה של אנשים שגויסו אל הדגל בעת הצורך וחיו שאר הזמן בנחלאותיהם הכפריות. לחברה לא היה צורך בערים, ובעיקר לא היתה לה יכולת של ממש לקיים אותן. עם הערים נעלם במערב מעמד הביניים. בחברה החדשה שוב לא היו אזרחים בעלי זכויות, המנהלים, לפחות במידת־מה, את ענייניהם. היו בה איכרים, שאיבדו בהדרגה את חירותם והפכו לצמיתים, ומעליהם בהיררכיה היו אדונים, שכללו לוחמים ואנשי כנסייה.
להשתנות עם הזמנים
הכנסייה הקתולית, ארגון שהיה חדשני ושמרני, רדיקלי ונוסטלגי בו־בזמן, שרדה את המשבר הגדול של התמוטטות השלטון הרומי האימפריאלי במערב. ראשיה הבינו שהזמנים השתנו ופיתחו תיאולוגיה שהצדיקה את נפילתה של אימפריה נוצרית. הם התאימו את דתם של האיש מנצרת ופאולוס שליחו לטעמם ולנטיות ליבם של הלוחמים הברבריים ואימצו ללא היסוס רבים ממנהגיהם. את ישו הם הציגו כאל מלחמה, ואת שליחיו כחבורת לוחמים. בעוד רבים מן הרומאים מביטים באדוניהם החדשים בזעזוע ובסלידה, מיהרו אנשי הכנסייה להציע להם את שירותיהם ואת תמיכתם. הזמנים אמנם השתנו, אבל הכנסייה לא התכוונה להיעלם. כל שהיה עליה לעשות הוא להשתנות איתם.
מצד שני, שמרה הכנסייה על חלקים נכבדים מן העולם הישן. היא שימרה, למשל, את הטקסים הרומיים. מלבושי הכמרים היו במקורם בגדי השרד של הפקידוּת הרומית. גם מבנה הבסיליקה של הכנסייה הוא שימור של בית המלך – בניין הציבור הרומי. ההפרדה החמורה בין נאמנות אישית לנאמנות לתפקיד, המתבטאת בכך שאיש הכנסייה מציית לממונה עליו, יהיה אשר יהיה, גם היא שימור של התפיסה הרומית. הלוחם הברברי, לעומתו, מחויב בנאמנות אישית למפקדו.
במסגרת הכנסייה נותרה תפיסת התרבות הרומית בעינה. בעולם שבו נשכחה ידיעת קרוא וכתוב, חדלה התרבות הלטינית המלומדת להוות סמל סטטוס ברוב המקומות. לא כן בכנסייה, שם נשמרה ידיעת קרוא וכתוב ועימה חשיבות התרבות. הנוסטלגיה של הכנסייה לתרבות התבטאה גם בשימור החלוקה האדמיניסטרטיבית לפרובינציות ולדיוקסיות (נפות). בשלהי ימי האימפריה, עם היעלמות פקידי המדינה ומפקדי הצבא, התחילו הבישופים למלא את תפקיד מושלי הערים. מגמה זאת נמשכה בימי־הביניים המוקדמים. בראש כל נפה עמד בישוף, והיישוב שבו נמצאו כס הבישוף, "הקתדרה", וכנסיית הבישוף, "הקתדרלה", נחשב על ידי אנשי הכנסייה – בלי קשר לגודלו ולחשיבותו – לעיר.
בין המאה השמינית לסוף המאה עשירית נמצאו במערב מקומות יישוב רבים שזכו לתואר עיר, משום ששימשו כמקום מושבו של הבישוף. ערים אחרות שרדו בזכות נוכחות המלך, שהמשיך לבלות חלק מזמנו בערים העתיקות שהתנוונו. אולם מלבד התואר והעובדה שהיו ממוקמים היכן שניצבה פעם עיר רומית, לא היה ליישובים אלה הרבה מן המשותף עם עיר.
אך היו ליישובים אלה כמה סממנים עירוניים: חלק מן האוכלוסייה לא התפרנס מעבודת כפיים ולא מלחימה, אלא ממתן שירותים לחצר המלך או הבישוף. בחלק מן "הערים" חיו סוחרים. מספרם אמנם היה לא יותר מכמה עשרות בדרך כלל (לעיתים קרובות שימשו היהודים בתפקיד זה), אך לצורכי הסחר המצומצם של ימי־הביניים המוקדמים היה בכך די. ל"ערים" בימי־הביניים המוקדמים היו גם סממנים כפריים מובהקים: לא היתה בהן הבחנה ברורה בין האיזור שבו השתרעו השדות לבין החלק העירוני; חלק מתושבי המקום חיו מעבודת אדמה; ברחובות המעטים, הצרים והלא מרוצפים, הסתובבו בהמות; מערכות המים העתיקות יצאו מכלל שימוש, ואת המים היה צריך לשאוב מבורות או מבארות, והביוב זרם ברחובות. למעשה, רוב הערים הללו לא היו אלא כפרים גדולים.
בכל המערב לא נמצאה עיר שמספר תושביה עלה על כמה אלפים (במזרח נמצאו ערים שמספר אזרחיהן הגיע למאות אלפים). אף אחת מהערים הללו לא מילאה תפקיד חשוב בחברה או בכלכלה. מרכזי הכובד החברתיים נמצאו, כאמור, באזורים הכפריים, שם עמלו האיכרים בשדותיהם כדי למנוע מן החברה לגלוש שוב אל תהומות הרעב, ושם הסתגרו האדונים הפיאודלים בטירותיהם, כשהם יוצאים מפעם לפעם כדי לעבוד או להשתעשע במלחמה. יותר מכל דבר אחר, היו הערים שריד לתרבות העבר שמתה.
בין כפר לעיר
בסוף המאה העשירית החל כל זה להשתנות. בהדרגה, התחילה החברה במערב ליצור שוב את התנאים לתחיית התרבות העירונית. שיפור בתנאי האקלים וסדרה של חידושים בתחום העיבוד החקלאי הביאו לעלייה בתנובת השדות. פסקו הפלישות החוזרות ונשנות של המדיארים והסלאבים ממזרח, של הוויקינגים מצפון ושל שודדי ים מוסלמים מדרום. אחרי שנים רבות של קיפאון, החלה האוכלוסיה לגדול בקצב מהיר יחסית. הדרכים נעשו בטוחות יותר, והעודף בתוצרת החקלאית עודד את היווצרותו של מסחר ארוך־טווח: העשירים רצו ליהנות ממותרות שלא נמצאו להם במקום מושבם.
העיר של ימי־הביניים היתה מרכז מסחרי יותר מאשר מרכז פוליטי וצבאי. מאחר שהערים ניצבו בדרך כלל בצומתי נהרות או דרכים, ולעיתים קרובות היו מוקפות חומה, היה זה אך טבעי שהסוחרים יבקשו בהן מחסה במהלך מסעותיהם. לאט לאט נוצרו בערים הממוקמות על צמתים מרכזיים שווקים אזוריים, והתגוררו בהן קהילות קבועות של סוחרים ובעלי מלאכה. אמנם, האופי הכפרי למחצה של העיר במערב לא נגוז לגמרי כמעט עד המאה ה־20, אבל הערים הלכו וגדלו.
בהדרגה, ביקשו הסוחרים ובעלי המלאכה לקבל כתבי זכויות שיגנו על האינטרסים שלהם. הם רצו להגן על עצמם משרירות ליבו של האדון המקומי, ולכן ביקשו זכות להתארגן ב"גילדות", זכות לשפוט עבריינים וזכות לשאת ולתת עם האדון המקומי כקבוצה ולא כיחידים. הם רצו להיפטר מהחובות הפיאודליים המעיקים, שהיו מנת חלקם של האיכרים.
ככל שגדל העושר שזרם לערים, גדל התיאבון של תושביהן לחופש. הם קשרו קשר נגד אדונים שלא מיהרו להעניק להם את החירויות שבהן חשקו, ציידו אנשים בנשק והצליחו להשיג מן המלך או מהבישוף אישור להפוך ליחידות שינהלו במידה רבה את ענייניהן. כאשר לא קיבלו זכויות באמצעות משא ומתן, הם לקחו אותן בכוח הנשק. בשנת 1176, למשל, הנחילו חברי ברית הערים הלומברדית מפלה צורבת לפרשים האצילים של הקיסר פרידריך ברברוסה בלֶניאנו.
לרוב לא היה צורך במלחמות מרות. העירונים היו מוכנים לשלם תמורת החירות; האדונים, מצידם, התקשו לעמוד בפני נצנוץ הזהב והעניקו להם את החירות המבוקשת. הזהב והחופש משכו לעיר אנשים מצמרת החברה ומתחתיתה: בני האצולה הנמוכה ויתרו על גינוני האבירות והיו לסוחרים, וצמיתים נמלטו מאדוניהם והפכו לעירונים בני חורין. החוק העירוני קבע כי צמית שבילה בעיר שנה ויום הפך לאדם חופשי. "אוויר העיר", קבע פתגם מימי־הביניים, "משחרר".
החופש הארור והמדבק
המאות ה־12 וה־13 היו תור הזהב של הערים בימי־הביניים. רשת צפופה של ערים קטנות וגדולות כיסתה את אירופה. ביניהן היו ערים רומיות חשובות ששבו ופרחו, כמו רומא ומילאנו; ערים רומיות קטנות כמו לונדון ופאריס, שחשיבותן עלתה פתאום; ערים שנוסדו בעצם ימי המשבר העירוני, כמו ונציה; וערים חדשות כמו מינכן, גטינגן והנובר.
מעבר לחשיבותן המסחרית, היו לערים בתקופה זו כמה קווים משותפים. הן הצמיחו עילית חדשה של סוחרים, בעלי מלאכה ואדמיניסטרטורים; הן לא היו מתוכננות בקפידה ובסדר שאפיינו את הערים הרומיות, אלא נראו כמבוך של סמטאות מתפתלות וגושי מבנים. קבוצות המבנים התרכזו סביב שלושה או ארבעה מרכזים: הקתדרלה, בניין העירייה, הארמון וכיכר השוק (לעיתים היה השוק הראשי צמוד לאחד ממרכזי הממשל בעיר). חברי הגילדות השונות נטו לגור באותו איזור, שכונה לעיתים קרובות על שם המקצוע שבו עסקו.
יחד עם זאת, היה לכל עיר אופי מיוחד משלה. רומא, למשל, היתה מקום מושבו של האפיפיור והתפרנסה, בין השאר, מהתרומות ומהמיסים שזרמו לאוצרותיו ומהמוני הצליינים שהגיעו אליה. פאריס היתה עירו של מלך צרפת ומקום האוניברסיטה המפורסמת ביותר בעולם הנוצרי. בגדה המערבית של נהר הסיין, ברובע הלטיני, מילאו סטודנטים מכל ארצות המערב את הרחובות ואת הדירות. הארמונות והכנסיות שהקים מלך צרפת בסגנון החדש, הגותי, היו מושא להשתאות ולהערצה בכל המערב. ונציה התעשרה מן המסחר עם המזרח, ביזנטיון וארצות האיסלאם, והקימה לעצמה בהדרגה אימפריה באיי הים התיכון. היא יצרה ארכיטקטורה ואמנות מיוחדות ששילבו יסודות מן המזרח ומן המערב.
הערים היו מרכזים של פעילות חברתית, כלכלית, דתית ואינטלקטואלית. הבורגנים, תושבי העיר, גילו מחדש את הרעיונות הרומיים של ייצוג פוליטי ושלטון עצמי. הסוחרים פיתחו כלים כדי להקל על הסחר, כמו הביטוח, האשראי, הבנק. באוניברסיטאות העירוניות נוצרה תרבות אינטלקטואלית חדשה, ששילבה רעיונות נוצריים עם רעיונות פגאניים.
הצלחת הערים, "החופש הארור והמידבק" שהביאו לעולם, כדברי הקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן, עוררה כעס וקנאה. הכל שנאו את הבורגנים. הם היו "חסרי ערכים". הכסף, נטען, הוא אלוהיהם היחיד. האשימו אותם בחוסר כבוד למסורת, אבל אותה מסורת הלא הפלתה אותם לרעה. הקנאה והבוז לבורגנים לא היו בגדר איום של ממש; היו אלה קרבות מאסף נוסטלגיים. העתיד היה שייך לעירוניים ולערים. הבורגנים אהבו סדר ושלטון מרכזי, והם תמכו במלוכה שתמכה בו כנגד האצולה שאיימה עליו.
המאה ה־13 היתה תקופת שיא בצמיחה העירונית של אירופה. במאה ה־14 נעצרה התפשטות הערים על ידי רעב, מלחמות והמגפה השחורה. אבל הפעם לא התמוטטו הערים, הן החזיקו מעמד. למעשה התרבות העירונית, שאנו יורשיה, היא תולדה של התרבות העירונית מימי־הביניים.
במערב המודרני של היום יש שוב ערים שבהן מתגוררים המוני אזרחים, המציעות שוב מפגש של רעיונות וסחורות. ערים אלה, כמו פעם, מושכות אליהן את המוכשרים והשאפתנים שביושבי הכפרים, ומהוות מרכזים לפעילות תרבותית וכלכלית. הן בסיס לבנייה ראוותנית ולהנאות השעה, ומרכז של עוני נורא וניכור. שוב מסמלות הערים את התרבות ומבטיחות להיות "לנצח". ההיסטוריון אינו יכול שלא לחוש אי־נוחות נוכח תרבות בטוחה ואופטימית כתרבותנו. כבר היו דברים מעולם. ייתכן שהפעם עתידים העיר ומה שהיא מסמלת להתקיים, וייתכן שהרחק מן החומות, או דווקא בתוכן, כבר ממתינים הברברים.
