העת היותר טובה לתור את ארץ ישראל וסוריא היא, אם מאמצע אדר עד סוף אייר, או מראש תשרי עד סוף חשון, אשר אז מזג האויר ממוצע ונעים, וגם אם ירדו גשמים לא ימשך זמן ירידתם, וזמן ארבעה שבועות דרוש לתור את הארץ.
"הנוסע לא ישכח לקים את תעודת מסעו אצל ציר ממשלת תוגרמא אשר בעירו או בעיר החוף, כי פקידי ערי החוף אשר בארץ תוגרמא הופקדו לקחת מאת כל איש הבא את תעודת מסעו והמה ישלחהו, אחרי אשר ישימו עינם בו, אל בית פקודת ציר ממשלתו, וכן תהיה תמיד תעודת מסעו מוכנת בצלחתו, ובייחוד לפני עלותו וצאתו מהאניה, לבל יצטרך לחפש אחריה בעמדו על החוף בין המון אנשים שונים הרצים ודוחקים איש את אחיו."
"ידיעות ואזהרות מועילות" אלה הלקוחות מ"מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" מאת אברהם משה לונץ, נכתבו לפני יותר ממאה שנים (תרנ"א 1891). ה"מורה דרך" של לונץ היה ספר עזר רב ערך לכל מי שבא לתור את הארץ בסוף המאה ה-19, והוא כולל, נוסף על מידע היסטורי וגיאוגרפי, גם פרטים על הלכות היושבים בארץ – "ימי השוק, סדרי הפוסט והתלגרף, לוח ערכי המטבעות, מחיר כל מאכל וצרכי האדם, שכר העובד והפועל, לוח הליכת הפוסט, נמוסי הערבים ומנהגיהם בדת ובחברת האדם, למוד שפת ערבית" ועוד. זהו ספר מאיר עיניים שנכתב בידי מי שמאור עיניו אבד לו שנים קודם לכן.
בזיכרון הברור הראשון שיש לי, הקשור באברהם משה לונץ, הייתי בן תשע וחצי. אבא חזר משירות מילואים וסיפר שישב עם שני קציני או"ם סקנדינביים, שקראו גיליון של הג'רוזלם פוסט. הכתבה המרכזית בעיתון היתה במלאת 50 שנים למותו של אברהם משה לונץ. "זה סבא שלי" אמר להם. אחד מהם הרים את ראשו וענה: "כן, ואני מלך אנגליה".
כמטייל ותיק, אני יודע להעריך מדריך מטיילים ראשוני מסוגו, ובשנים האחרונות אני מוצא עצמי מעיין יותר ויותר בכתביו של אברהם משה לונץ, אבי סבי.
המסע למירון
סבא לונץ נולד ב-1854, בקובנו, בן יחיד לאב בעל תואר רב ולאם סוחרת. לסיפור עלייתו לארץ ישראל מצאתי לפחות שלוש גירסאות, ומהן מתבהרת העלילה הבאה: אמו של אברהם משה נדרה נדר, שבנה יעלה לארץ הקודש לקראת בר המצווה שלו. הניסיון הראשון לקיים הנדר, בשנת 1867, נכשל. הכרכרה שבה נסעה המשפחה שקעה באיזור הביצות פריפט (אגב, באותן ביצות טבע, כמה עשרות שנים אחר כך, גם צבאו של היטלר). הנוסעים ניצלו וחזרו לקובנו. הצלתם בנס היתה עבור האב סימן לכך שעליהם לשוב ולנסות לעלות לארץ ישראל, וב-1869 אכן נחתו בחוף יפו.
אברהם משה לונץ, שנחשב עילוי בקובנו, התקבל מיד לישיבת "עץ חיים" בירושלים. ירושלים של אותם ימים היתה עיר של תלמידי חכמים, רובם קנאים, שחיו מכספי "החלוקה". לונץ, שקרא ספרי השכלה ואף היה משאילם לחבריו, נתפס בעיני הקנאים כמי שיצא לתרבות רעה, ועוד יותר נורא מכך – מוציא גם אחרים אל אותה דרך. בעקבות מאמר שפרסם ב"המגיד", ובו קרא לקנאים להנהיג סדרים בחיים הציבוריים, החלו לרדוף אותו בגלוי, ולונץ עזב את ירושלים עד יעבור זעם. יציאתו הראשונה מירושלים מסמנת גם את ראשיתה של אהבתו הגדולה לארץ ישראל.
לונץ הצטרף לשיירה שנסעה להר מירון. המסע אל ההר, על גבי פרדות, ארך שלושה ימים לכל כיוון, ובמהלכו גמלה בליבו ההחלטה להתמסר לחקירת ארץ ישראל. את רשמיו מן המסע פירסם במאמרים בעיתוני התקופה, "עברי אנוכי" ו"החבצלת". הביקורת שהביע במאמרו ב"החבצלת", כי יש צורך לפרסם את חשבון ההכנסות וההוצאות של "החלוקה", הביאה להחרמתו המוחלטת בידי הקנאים ולסילוקו מהישיבה. הוא הפנה את מרצו לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, וב-1876 פירסם את ספרו הראשון, "נתיבות ציון וירושלים": "זה שבעה שנים מעת באתי להסתפח בנחלת ה' בעי"ק ירושלים ת"ו, במשך השבעה שנים האלה שמתי את לבי לתור ולחקור אחרי תכונת וטבע הארץ הטובה הזאת, מצבה ומעמדה, עפ"י חוקי הגעאגראפיע החדשה…".
"נתיבות ציון וירושלים" היה הספר היחיד שהספיק לפרסם לפני שאיבד את מאור עיניו. כשניגש לונץ לכתוב את ספר ההמשך, חלה במחלת הקדחת וראייתו הלכה ונחלשה. בהיעדר רופאים מומחים למחלות עיניים באותה עת בירושלים, שמע לונץ לעצתו של אחד הרופאים, ושהה תקופה ארוכה בחדר חשוך, שיטת טיפול מקובלת באותם ימים. בזמן השקיעה היה עולה אל גג ביתו, ל"ספוג" את הנופים והמראות שאט אט הלכו והיטשטשו בפניו. בסופו של דבר נסע לווינה לטיפול אצל מומחים, אך לא ניתן היה להשיב לו את ראייתו והוא התעוור. אולם העיוורון לא מנע ממנו מלהמשיך בחקר ארץ ישראל.
בבית הדפוס שהקים בירושלים, יצאו לאור הקבצים "ירושלים" (קובץ מדעי לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה), המהדורות השנתיות של "לוח ארץ-ישראל" (שכללו מאמרים פופולריים על הארץ ויושביה, רשימת הספרים שיצאו לאור בשנה החולפת בארץ, לוח שנתי, ידיעות על מסחר הארץ ועוד), "האיכר" (חוברת לענייני חקלאות), "אוצר ספרות ארץ-ישראל" (כל הספרים שנכתבו אודות ארץ-ישראל בכל התקופות, בלוויית מבואות, הערות ותיקונים על פי התגליות החדשות), הוצאה מחודשת של התלמוד הירושלמי (גולת הכותרת של פועלו, מבחינתו של לונץ), וכמובן "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה".
לונץ לא ראה אפשרות אלא לחבר את המדריך ולהוציאו לאור. במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 החלה העלייה לארץ וגם גברה בה תנועת התיירים. בשל כך התעורר הצורך בספר ש"כשמו כן הוא ומכוון הוא במהותו ותכנו להמורה דרך הגרמני הנודע על שם מוציאו לאור 'בעדיקער' אותו חברתי לדרישת רבים מחכמינו וחובבינו שעלו לארה"ק בתקופת העליה בשנת תרנ"א". את ידידיו התיירים היה לונץ מלווה בעצמו, מראה להם את ירושלים, ומסביר את קורותיה. העיוורון לא מנע ממנו להצביע במקלו אל עבר כל הראוי לתשומת לב. וכך מתאר ש"י עגנון ב"תמול שלשום":
"הולך הדוקטור מזי"א אצל חולה, כשהוא רכוב על חמור, רץ החמור למקום שמתבקש. הטה אותו מזי"א לצד שכנגד, לפי שראה את לונץ מהלך עם תייר ומראה לו במקלו כל שראוי לאדם בירושלים לראות, שלונץ בקיא בשבילי ירושלים יותר מכל אנשי ירושלים, אף על פי שהוא סומא בשתי עיניו".
המסע בארץ היה, עבור סבא לונץ, מסע פנימי, עשיר ועמוק יותר ממראה עיניים בלבד.
