בראשית היו בני האדם חבורות של ציידים לקטים, שחיו בין צמחי בר, מוקפים בחיות בר. בהדרגה, למדו להתבונן בחיות ובחנו את התועלת שניתן להפיק מהן. בתחילה למדו לצוד אותן ולאכול את בשרן, להפוך את פרוותן לבגד, להכין כלי עבודה מעצמותיהן הקשות ומאיבריהם, לרקוח תרופות שונות ולקשט את מגוריהם.
שבטים נידחים בעולם עדיין מרכיבים את סל המזון שלהם מפרי הציד. שבט אלמולו הזעיר, השוכן לצד אגם טורקנה שבצפון קניה, צד תנינים והיפופוטמים ודג דגים למאכל. שבט פוקוט השכן מעשיר את מזונו בחלבונים מן החי על ידי איסוף של אלפי טרמיטים מכונפים, הפורצים לעיתים מקיניהם.
שוקי הבשר במזרח הרחוק נראים לפעמים כסיור בגני חיות: אנטילופות עקודות בסירים, סרטנים קשורים ממלאים סלים, צלופחים חלקלקים מתפלשים בבריכות צפופות, סמורים וחתולים אסורים בכלובים קטנים, נחשים פשוטי עור תלויים על אנקולים. "הקרב בין הטיגריס והדרקון" נחשב למאכל תאווה, מהטובים במטעמי הבישול הסיני הקנטונזי, והוא מורכב מנתחי בשר של חתול ונחש.
שוק התרופות הסיניות כולל שפע של עשבי רפואה; אבל בין העשבים היבשים ואבקות המינרלים יש גם חלקי חיות, שהסינים מאמינים זה אלפי שנים כי בכוחם לרפא חולשות ומחלות אנוש. עצם הרגל של הטיגריס, למשל, מיועדת לריפוי כאבי עצמות. כוכבי ים וסוסוני ים מיובשים ממלאים שקים גדולים עד שפתם ומשמשים כתרופה מחזקת. הם נחשבים יעילים נגד בעיות בדרכי הנשימה. קרניים קטיפתיות של איילים, הנמצאות בשלב הגדילה, משמשות את חסרי האון להגברת כוח הגברא.על חטים וקרניים
החיות הגדולות ביותר של העולם הישן נמצאות היום בסכנת הכחדה. פילים וקרנפים הולכים ומתמעטים, בגלל הביקוש הרב לחטי השנהב של הפילים ולקרני הקרנפים. בשרו של הפיל נחשב למאכל תאווה בקרב אנשי שבטים רבים באפריקה. בני שבט הליאנגולו מקניה, למשל, התמחו בציד פילים. הם נהגו לארוב להם ליד מקורות המים ולירות בהם חיצים מורעלים. כשנפל פיל, היו אנשי השבט אורזים את חפציהם ועוברים לגור ליד בשרו, שהספיק להם לימים רבים.
לשנהב היסטוריה ארוכה. שלמה המלך דימה את צווארה של אהובתו ל"מגדל שן", ואילו הקיסר קליגולה בנה קערת אוכל משנהב לאהובתו הסוסה. במזרח אסיה מגלפים בחומר זה כבר אלפי שנים. אמני סין ויפאן יוצרים ממנו דמויות מיתולוגיות. עשירי הודו רוכשים רהיטים העשויים משנהב או מעץ משובץ בשנהב, אם הפנינה וחומרים יקרי ערך אחרים. עבור היפאנים, חותמות אישיות עשויות שנהב מהוות סמל מעמד חשוב.
ברחבי העולם המערבי הכינו הקתולים חרוזי תפילה משנהב. הגרמנים יצרו ממנו את הקלידים הלבנים של הפסנתרים הטובים ביותר, בעוד הקלידים השחורים, לחצאי טונים, היו עשויים מעץ הבנה (YNOBE). האמריקאים יצרו מהשנהב כדורי ביליארד והדקים של אקדחים.
קרנפים היו מבוקשים בזכות עורם העבה והעמיד. באפריקה ובמזרח הרחוק השתמשו בעור כדי להכין מגיני מלחמה, ששימשו את ראשי השבטים ואנשים חשובים אחרים. באתיופיה הגדילו לעשות ושיפשפו את עור המגינים בנייר זכוכית, כדי להופכם לשקופים. בסין כוסו סירות מלחמה קטנות ביריעות מעור קרנף, כנגד פגיעת חיצים וחניתות, ובשאריות רופדו אוכפי הסוסים.
בשוק של צ'אנג מיי בצפון תאילנד מוכרים רוכלים דם קרנפים כשיקוי מחזק, במחיר של 150 דולר לעשרה גרם, ואבקת עצמות קרנף כתרופה לשרירים כואבים, ב־115 דולר לקילוגרם. קיבות מיובשות של קרנף, מורתחות במים, פותרות בעיות מעיים. לגללי הקרנף, לעומת זאת, כמה שימושים, אבל כדי שיהיו יעילים, צריך להוציא אותם מתוך המעי התחתון של קרנף שזה עתה הומת. קמצוץ מיובש של גללים משמש כסם משלשל, וגללים מעורבבים עם שמן – מסירים יבלות.
באיבר המין של קרנף סוּמַטְרָה יש שריר מצטלב, הגורם לנעילתו בעת הזדווגות, דבר המגביר כנראה את ביצועיו המיניים. בשל תכונה מיוחדת זו מבוקש האיבר בשלמותו, ונמכר תמורת 600 דולר. אם משרים אותו במים חמים עם צמח ג'ינסנג, מקבלים שיקוי תאווה חזק.
בגן חיות בבומביי נחשף לא מכבר מסחר לא חוקי בשתן קרנפים. שומרי הגן נהגו לשפוך על הקרנף מים קרים מדי בוקר, כדי לעודד אותו להטיל שתן לתוך בקבוק שהצמידו לאברו. את השתן מכרו ב־44 סנט לליטר לתור ארוך של מאמינים, שהשתרך ליד השער האחורי. זר עלים טבול בשתן קרנפים ענוד סביב האיבר הגברי הוא סגולה לזיקפה, ואילו תערובת שתן עם דבש ומים מרפאה דלקות גרון.
גם לקרן הקרנף כמה מיני שימושים. במאה הרביעית לספירה התגלו סגולותיה על ידי מלומד סיני, שטען בלהט כי המגע שלה ברעל יוצר קצף לבן וגורם לניטורו. במהרה החלו אמנים ידועי שם לגלף בקרני הקרנף ספלים וקרני שתייה. הקרן התגלתה כחומר מדהים ביופיו המקבל, לאחר עיבוד נכון, גוון וברק של ענבר. הרפואה הסינית מציגה את קרן הקרנף כתרופה יעילה ביותר נגד דלקות וחום גבוה. הסינים, רבע מאוכלוסיית העולם, מאמינים בכך, ומצבם של הקרנפים מידרדר והולך.
מאמינים הינדים במדינת גוג'ארט שבהודו מייחסים לקרן הקרנף את היכולת לשפר את ביצועיהם המיניים. "עובדה", הקרנף מזדווג עם זוגתו במשך שעה ארוכה, ולקרן יש צורה פאלית שלבטח אוגרת את יכולתו המינית. התימנים מעדיפים ליצור מקרניים אלה ידיות יפות וחלקות בצבע הענבר לסכינים הארוכות, אותן הם חוגרים על בטנם. למען האון הגברי
ברחבי הסוואנה של אמריקה הדרומית פגשתי את החיות המוזרות של העולם החדש. בשר תניני הקיימן, צבי המים והקַפִּיבָּרוֹת, מכרסמי ענק, עולה על שולחנות בני התערובת החיים באיזור, בעיקר בתקופה שלפני חג הפסחא הנוצרי, שאז אסורה אכילת הבשר על הקתולים. התנינים, הצבים והקפיברות, המעדיפים לשכון בסביבה מימית, הותרו למאכל על ידי הכנסייה בגלל הטענה המשונה שהם קרובים של הדגים. חגורות צבעוניות מעורם של נחש האנקונדה הענק ולטאות הכוח הפכו לחלק מהאופנה המקומית, כתוספת למגפיים ולכובע סומבררו. בשר דגי הפיראניה הטורפים נחשב מאכל תאווה, ומרק ראשיהם נמכר כמעורר כוח גברא.
מעוררים נוספים של האון הגברי הן ביצי האיגואנה. על השימוש המיוחד של ביצים אלה דיווח לי תושב הסוואנה, בעל סומבררו מפואר ושפם אדירים, שהציג בפני שקית נייר חומה מלאה ביצים מקומטות, והזמין אותי לטעום מהן. אחר כך הבטיח לי ניסים ונפלאות.
ידיד הזמין אותי פעם להצטרף אליו כדי להשיג את הביצים. האיגואנות המקומיות הן זוחלים צמחוניים החיים על עצים ואוכלים עלים. פעם בשנה יורדות הנקבות תפוחות הבטן להטיל את הביצים במחילות חפורות בקרקע. לרגע הזה מחכים הציידים. ידידי רץ בזריזות אחר איגואנה נמלטת, אחז בזנבה ושלף אותה מתוך המחילה. הוא אחז בסכין, ביצע חתך זעיר בעורה, לחץ בעדינות ולפתע בצבצה ביצה. כשמשך אותה החוצה, החליקה אחריה שרשרת ארוכה של ביצים לבנות וחלקות, אחוזות זו בזו בקרום רירי. כשהתרוקנה הבטן, הוא קצץ אגד עשבים ירוקים, סתם בהם את החור ושחרר את החיה. האיגואנה היססה רגע ונמלטה במהירות לתוך השיחים. בגנו של ידידי ראיתי מאות ביצים מכוסות מלח, מתייבשות בשמש.
גם ביציהם של חלק מבעלי הכנף נחשבות למוצר מבוקש. ביצי השליו והאווזים, למשל, נחשבות למאכל תאווה. אבל העופות מספקים לאדם גם מוצרים אחרים. ברווזים ועופות רבים אחרים "מעניקים" לאדם בשר. עור היענים משמש לתעשיית תיקים ובגדים, ואילו נוצותיהם ונוצות הטווסים מפארות תלבושות פאר. כשרונם של הקורמורנים
הקורמורנים אינם מספקים לאדם נוצות או בשר. נוצותיהם שחורות ועלובות, ובשרם תפל ואינו ראוי למאכל; אבל האדם למד להיעזר בהם באופנים אחרים. לשלשת של קורמורן הגואנו עשירה מאוד בחנקן. תחת מושבות קינון גדולות באיים הסמוכים לחוף פרו הצטברו מרבצים עצומים של לשלשת. בני האינקה גילו את ערכו כחומר דישון משובח וזיבלו בו את שדותיהם. האדם הלבן שהגיע לעולם החדש אימץ את הרעיון, ובמחצית השנייה של המאה ה־19 נמכרו 20 מיליון טון זבל גואנו, שערכם נאמד אז ב־700 מיליון לירות שטרלינג.
הסינים מנצלים זה אלפי שנים את כשרון הדיג של הקורמורנים. המסורת עוברת מאבות לבנים, ועימה הקורמורנים עצמם. בנהר לי שליד העיר גווילין בדרום סין יצאתי לדיג לילי בחברת דייג צעיר וחמישה קורמורנים. הבחור עמד על הרפסודה הצרה והארוכה, הדליק פנס גדול בחרטום, נעץ מוט ארוך בקרקעית הנהר והתקדם בדחיפה. חמשת הקורמורנים עמדו ועיכסו על הסירה ולפקודת הדייג קפצו אל המים, צללו ורדפו אחר דגים שנמשכו אל האור, ושלו אותם במקורם. אלא שהקולר הדק, שקשר הדייג לצווארם מבעוד מועד, מנע את בליעת הדג והוא נותר בכיס הצוואר. כשחזרו הקורמורנים לסירה אחז הדייג בצוואר כל קורמורן וניער את הדג אל סל קש גדול, שהלך והתמלא. בגלל שנותרו רעבים, המשיכו הקורמורנים לצלול ולדוג. רק לאחר עבודת לילה ארוכה, כשחזרנו אל החוף, התיר הדייג הצעיר את קולרם של העופות והניח להם ליהנות מחלק מן השלל.
דייגי אגם דוז'רן במקדוניה גילו גם הם את כשרונות הקורמורנים, אבל הם משתמשים כבר מאות שנים בשיטה אחרת. הם בונים מלכודות מבוך, שפתחן הרחב הולך וצר. הקורמורנים נשלחים לרדוף אחר דגי האגם ומבריחים אותם דרך המבוך עד לתא האחרון, שפתחו צר מדי למעבר העופות. משם מעלים הדייגים את השלל ברשת, ואילו הקורמורנים הרעבים נשלחים להמשיך לעבוד. תאוותם של אספנים
לא רק איבריהם של בעלי החיים או כשרונותיהם מנוצלים על ידי האדם, אלא גם חברתם. רבים מגדלים חיות מחמד מבויתות, אך יש כאלה המעדיפים לגדל בבתיהם חיות בר, שמקומן בעצם בטבע. תאוות האיסוף של האדם היא במקרים רבים אסונן של החיות. תוכי האמזונס הירוקים מאמריקה הדרומית והז'קו האפורים מאפריקה אהובים על האספנים בשל כשרון החיקוי שלהם את קולות בני האדם. האָרוֹת הגדולים מאמריקה הדרומית מתהדרים בנוצות צבעוניות ובצווחות קולניות ומבוקשים מאוד בקרב אוהבי התוכים. מחירם מרקיע שחקים, בין 1,000 ל־3,000 דולר לארה אחד. בארצות מוצאם הם נרדפים משום כך על ידי ציידים, ומספרם מידלדל במהירות.
אנשי שבטים בצפון תאילנד מחזיקים בבקתותיהם ציפורים קטנות צמודות בשרשרת דקה אל העץ וציפורי קָלָאוֹ קצוצות כנף, ואילו חיפושיות בעלות צבתות ענק מבוקשות בקרב אספנים. חיות המחמד של אנשי היאנוס בוונצואלה הם תוכים מדברים, איילים, דובי נמלים וקֶנְקָזוּ. בארצות־הברית, חיות המחמד האופנתיות כעת הן לטאות צבעוניות, צפרדעים, נחשים ארסיים, ומיני עופות. מדי יום נתפסות חיות אלה ביערות הגשם של אמריקה הדרומית ומוברחות מתחת אפם של מוכסים, כדי לענות על הביקוש של האספנים.
פוחלצי נמיות ופרוות נמרים משמשים לקישוט בתים בתאילנד. ואילו אנשי היאנוס בוונצואלה מקשטים את בתיהם בפרוות פומה ואוצלוט (חתול מנומר), בעורות תנינים, שריוני צבים וארמדילים. פרפרים צבעוניים נחנקים במרעלות ומשופדים ללוחות תצוגה אצל אספנים בכל העולם. אין גבול לדמיון.
חיות הבר משמשות את האדם בחייהן ובמותן. כל זמן שבני האדם היו קבוצות קטנות בין עדרים גדולים של בעלי חיים, חיו אלה בשלווה לצד אלה, כשהראשונים אינם פוגמים באיכות חייהם של האחרונים. במאה העשרים, כאשר לצד עדרי האנשים מתקיימות קבוצות קטנות של חיות בר, מוטלת עלינו החובה לחדול ממנהגי העבר, לכבד את בעלי החיים ולשמור עליהם. |
