כמו אמא, אלוהים וקנביס, גם תה יש רק אחד. ליניאוס, האיש שהכניס סדר בעולמות הצומח והחי באמצע המאה ה־18, חשב אמנם שיש שני מינים, תה ירוק ותה שחור, אבל זה היה מאה שנים בלבד אחרי שהתה הסיני (יחד עם הקפה הערבי והקקאו המכסיקני) כבש את אירופה בסערה, וסין, מולדת התה כמשקה, היתה עדיין סגורה כמעט. היו צריכות לעבור יותר ממאה שנים נוספות – שלא לדבר על מלחמות האופיום, והרבה ריגול תעשייתי, והפיכת הודו למעצמת תה ותושביה לשותי תה – עד שהבוטנאים החליטו סופית שהתה הירוק והתה השחור, וגם צמח דומה שגדל פרא בהרי אסאם שבהודו, אינם אלא מין אחד: קאמליה סיננזיס (Camellia sinensis).
במצבו הטבעי, יכול צמח התה, שמקורו כנראה בבורמה, לגדול לגובה רב – בדרום חבל יו'נָאן על גבול בורמה, עומד עץ בן 1,700 שנה שגובהו 33 מטרים – אבל המראה האופייני לגני התה (כפי שנקראים המטעים בסינית ובאנגלית) המכסים בירוק עז את מדרונות ההרים (באזורים הגבוהים אבל לא יותר מ־2,000 מטרים בערך) של סין, הודו, סרילנקה (ציילון), תורכיה ועוד, הוא שורות שיחים או עצים קטנים שגיזום מתמיד משווה להם צורה של כיפה בגובה של מטר בערך. את העלים והניצנים מתחילים לקטוף בשנה השלישית (במקומות גבוהים יותר קוטפים בשנה החמישית) והשיחים ממשיכים להניב כשלושים עד ארבעים שנה.
שתי הצורות המקובלות של שם הצמח – "תה", כפי שאומרים (פחות או יותר) ברוב שפות אירופה, וגם בטמילית וקוריאנית, למשל; ו"צ'אי", כמו ברוסית, תורכית, פורטוגזית, ערבית, הינדי ועוד – גם הן באות מסימנית סינית אחת, שבקנטון ובצפון מבטאים אותה "צ'א" ואילו בחבל פוּ־ג'ְייֶן, שבדרום־מזרח סין – "טיי".
הסימנית הזאת, בצורתה המקורית, היא הסיבה לכך שאיננו יודעים הרבה על ה"תה" ששתו הסינים הקדמונים, כיוון שהיא שימשה גם לציון צמח אחר לגמרי, שממנו הכינו מין משקה שהיה משמח אולי את רודפי הבריאות של זמננו, הנושאים את שם התה לשווא בחליטות העשבים והדרדרים שלהם, אבל אין ספק שבמאות הראשונות לספירה כבר שתו תה שהכינו מעלי הקאמליה הסינית – תחילה עלים טריים במים רותחים, ואחר כך עלים מיובשים וטחונים; עד שבמאה השמינית לערך הפכו הכנת התה ושתייתו לאומנות ולטקס ונפוצו ברבים, וספרים נכתבו על תה, מהם הידוע ביותר אולי הוא ספרו של המלומד "המטורף על תה" לוּ יו', ספר שיטתי ודידקטי שמרבים להזכירו, אם כי קשה לומר שהקריאה בו מהנה במיוחד.
"גלימה אדומה גדולה" מפוּ־ג'ְייֶן
באותה מאה, השמינית, גם היפאנים גילו את התה ואת הטקסיות הקשורה בו, והם ממשיכים לשתות אותו עד היום (למרות שבערי יפאן אפשר למצוא גם קפה נפלא וגם בתי קפה אלגנטיים ביותר), ובניגוד לסינים הם משמרים את טקס התה, שעליו, ועל הקשר שלו עם הזֶן בודהיזם (שגם אותו הם שימרו ביתר הצלחה מהסינים) נכתב הרבה (ראו "מסע אחר" 11).
גם מקורה של האגדה על מקור התה הוא יפאני: הנזיר ההודי בוֹדהידארמא, האיש שהביא את הזן בודהיזם לסין ועשה מדיטציה במשך תשע שנים במערה מעל מנזר שָאוֹלין (הידוע לחובבי אמנויות הלחימה, ומהסרטים), נרדם יום אחד.
 |
בית תה בסצ'ואן, סין. הסינים היו הראשונים לגדל תה, והם הרבו זנים, עיבדו אותם כתה ירוק, שחור וחצי-שחור, העלו אותו מס לקיסר ושתו אותו בבתים ובבתי תה, שלא אחת היו גם בתי זונות | צילום: יעל שורץ |
כשהתעורר, כעס על עפעפיו שבגדו בו, חתך אותם וזרק ארצה, ומהם צמחה הקאמליה הסינית.
הסינים, שייחסו את התה למקור קדום יותר, אל החקלאות שֶן נוּנְג, מלפני כ־5,000 שנים, המשיכו בינתיים לגדל תה ולהעלות אותו מס לקיסר, ולשתות אותו בבתים ובבתי תה (שלא אחת היו גם בתי זונות) ובגנים, וכתבו עליו שירים, והמציאו את החרסינה כדי לשתות אותו, והרבו זנים, ועיבדו אותם כתה ירוק, ושחור וחצי־שחור.
הסינים גם נתנו לתה שמות ציוריים – "באר הדרקון", למשל, הוא תה ירוק שאפשר לשתות בעיר המהוללה לשעבר, הָאנְג־ג'וֹ, ליד האגם המערבי; "מחטי כסף", מסביבות העיר יו'אֶה־יָאנְג, על נהר היאנגצה, שהעלים שלו אכן צפים אנכית בתוך הספל; או "גלימה אדומה גדולה", תה חצי־שחור מהרי ווּ־אִי שבחבל פוּ־ג'ְייֶן – וכשבאו הפורטוגלים וההולנדים במאה ה־16, ובעקבותיהם האנגלים והאמריקאים, הם התחילו למכור להם את התה, תמורת כסף טוב, מה שהביא ב־1840 למלחמת האופיום הראשונה.
יפה כוס תה לבורגני הפעלתן
האנגלים – שהתחילו לשתות קפה במחצית המאה ה־17 (המאה של המהפכה המדעית ושל הפוריטנים; וחוקר התרבות וולפגאנג שיפְלבּוּש מצביע על ההתאמה בין מה שמכונה "אתוס פרוטסטנטי" למעבר הדרמטי ממרק בירה בארוחת בוקר, לשתיית קפה ותה, היפים הרבה יותר לבריאות, ובוודאי טובים לחידוד השכל ולעסקים) והקימו בתי קפה שבהם יכלו עירונים להתרועע ולעשות עסקים – עברו עד מהרה לתה.
אנחנו מכירים מעבר כזה במאה ה־20, מעבר שיש לו סיבות כלכליות. אחרי שהפסידו את האימפריה שלהם, ואיתה גם את הקפה מחצי־האי ערב, התחילו התורכים, בהשראת אתא טורק, לגדל תה בהרים שמדרום לריזה, על חוף הים השחור. היום המשקה הלאומי שלהם, כמו של העמים התורכיים של מרכז אסיה, הוא התה, ריחני וממותק, באגרטלי זכוכית זעירים. אבל אין לי מושג למה עברו האנגלים (ולא ההולנדים או הגרמנים, שותפיהם לתרבות הסוחרים) לתה. ואולי אין הבדל תרבותי אמיתי בין קפה לתה. שניהם מתאימים לבורגני הפעלתן והמפוכח יותר מהשוקו, משקה, שלדעת אותו חוקר תרבות, מתאים לאצילים הסרוחים על ערשם; מה שמסביר, אולי, למה אפשר לשתות שוקו טוב בפריז (קפה אנז'לין) או ברומא (קפה גרֶקוֹ), אבל לא בלונדון.
תה, אופיום ושבבי ברזל
אותו דחף לעסקים, שאולי גרם לאנגלים להתמכר לתה – תחילה בבתי תה, רק לגברים, ואחר כך גם בגנים, כולל נשים, ובבתים פרטיים, בעיקר נשים, תהליך שסופו היה ה"נייס קאפ אוף טי" של עקרות בית, והפסקות התה של הפועלים, ו"שעת התה", ומסיבת התה של הכובען המטורף – אותו דחף עסקי הביא אותם גם להטיל מיסים על נתיניהם האמריקאים (מה שנגמר במסיבת התה של בוסטון ובעצמאות המושבה הגדולה), ולהסתכל בדאגה על הכסף הרב שהם נאלצו לשלם לסינים עבור הכמויות ההולכות וגדלות של תה (זה הביא גם להברחות בקנה מידה גדול ולדילול התה בעלים שונים ואפילו בשבבי ברזל, מה שאולי יזכיר למבוגרים יותר מהקוראים את הציקוריה, העולש, ששימשה בצרפת ובמקומות אחרים במקום קפה).
בראשית המאה ה־19 הם מצאו פתרון. כדי להתגבר על המאזן המסחרי השלילי, התחילה חברת הודו המזרחית – שהיתה בינתיים לממשלה דה־פאקטו בהודו – למכור לסינים אופיום שגדל בשפע בהודו. מנדרינים מושחתים עזרו להם, כמובן, אבל אז קם צדיק אחד, לין דְזֶה־שו', איש פוּ־ג'וֹ הידועה בתה החצי־שחור שלה, ועשה לאופיום מה שהאמריקאים עשו לתה כמעט שבעים שנה קודם – הטביע אותו בים. אלא שהוא הצליח פחות. הקיסרות כבר היתה בשלבים מתקדמים של ריקבון, והאנגלים שהבינו זאת לא שתקו; הם, ובעקבותיהם מדינות מפותחות, בעיקר צרפת, גרמניה, יפאן ואחרות, השתלטו על חלקים של סין בשם חופש המסחר, והאונס הקבוצתי של סין התחיל (בימים אלה מוצג בארץ סרט סיני, דידקטי וקצת מעצבן, בשם "מלחמת האופיום", המציג פרשה עגומה זו מנקודת מבט לאומית).
חלב, זעפרן ומיץ חמוצים
התה ששתו בלונדון במאה ה־18, והתה שהטילו הבוסטונים לים, היה ירוק, כמו זה ששותים עד היום ברוב סין וביפאן. רק מאוחר יותר, בעיקר מאמצע המאה ה־19, אחרי שהאנגלים הצליחו לגלות את סוד גידול התה ושתלו אותו במחוז אסאם, במחוז דארג'ילינג, ואחר כך גם בדרום הודו ובסרילנקה, השתנה הטעם המערבי (האמריקאים עברו בינתיים למה שהם קוראים קפה, ולתה קר), ובאנגליה
 |
סרילנקה (ציילון). קוטפות תה מביאות את יבול יומן לשקילה. אחד ההסברים לכך שקיטוף התה מתבצע בידי נשים הוא כי העלים המשובחים ביותר הם הקטנים, וידיהן של הנשים עדינות יותר ולכן "מתאימות" יותר למלאכה | צילום: חנה סץ |
התחילו לשתות כמעט רק תה שחור, סיני והודי. היום זה נדיר למדי, אבל לפני שלושים שנה עוד נהגו לשאול, ב"טי שופס" היותר אלגנטיים, שנעלמו כמעט לגמרי, "צ'ייניז אור אינדיאן?".
אבל מה ההבדל בין ירוק לשחור? עניין של חמצון. את עלי התה מניחים לייבוש, וכשהם כבר כמושים אך לא שבירים מגלגלים (ביד או במכונה) ומייבשים בחום. כדי לקבל תה שחור, נותנים לעלים זמן להתחמצן לפני הייבוש. כדי לקבל תה חצי־שחור (האוּלוֹנג המהולל של פו־ג'יין, למשל), עוברים העלים חמצון חלקי. ראיה חותכת לאחדות הירוק והשחור אפשר להביא מאיזור צ'י־מֶן שבחבל אַן־הווֵי. שם, כמו ברוב אזורי סין, גידלו תה ירוק, אבל לפני כ־120 שנים, נסע פקיד מקומי שאיבד את מקום עבודתו לפוּ־ג'ייֶן, למד את סוד התה השחור, חזר הביתה והתחיל לייצר מהתה של מולדתו תה שחור נפלא, "קימוּן", שזכה להצלחה בינלאומית.
אבל אז כבר התחילה הודו לכבוש את מקומה של סין בשוק התה הבינלאומי, ובעיקר האנגלי, וגם ההודים התחילו לשתות תה. כמו את האנגלית שלהם, גם את הצ'אי ההודי, המוכר היום למאות אלפי ישראלים שנסעו להודו ונוסעים אליה שוב, קיבלו ההודים (בעיקר בצפון; בדרום הודו המשקה המקובל עד היום הוא קפה בחלב, למרות שמגדלים שם גם תה) מהאנגלים, אבל בשינוי מכריע, ובעיני רבים גם בלתי נסלח: הם מרתיחים את התה עם החלב והסוכר.
תה ירוק שותים נקי. לתה השחור מוסיפים בדרך כלל סוכר, יש המוסיפים לימון, נענע או שיבּה, והאנגלים מוסיפים כידוע חלב. מנהג מוזר זה בא, אם להאמין לספרים, דווקא מצרפת (בהשפעת המרקיזה דה סֶבִינְיֶה, כותבת המכתבים הנודעת מן המאה ה־17, שתרמה גם את הנבואה הבאה: "ראסין יחלוף, כמו הקפה"), ארץ שאינה ידועה בתרבות התה שלה (וגם הקפה שם היה מחורבן למדי עד שהם למדו, יחד עם שאר העולם, מהאיטלקים).
אבל לפני שניתפס להגזמות, כדאי להזכיר שהטיבטים מוסיפים לתה חמאת יאקים לא טרייה (ראו מסגרת), עובדה שלא הוסיפה להם ידידים, ושההולנדים במאה ה־17 היו מוסיפים זעפרן לתה, ושהסינים, לפני אלף שנה בערך – בראשית תקופת סונג המעודנת, שהביאה את תרבות גני השעשועים ובתי התה והיין לשיאים שלא נודעו מאז – הוסיפו לו בצלים, מיץ של חמוצים, זנגוויל וקליפת תפוז.
שישה ספלים בדרך לאלוהים
תה טוב מוכרים היום בכל הארצות העשירות, ועל קופסאות של תה אפשר למצוא – בצד ההיסטוריות הקצרות של הטווינינגים, הליפטונים או הוויסוצקים – הוראות המהוות מעין תזכורת לטקסיות שליוותה פעם את הכנתו, ואשר התבטאה בהקפדה על הכלים הנכונים ועל דרך ההכנה. למשל, "תערובת אנגלית טיפוסית של תה מהודו ומציילון – לחמם את כלי התה לפני ששמים בו כפית לכל שותה וכפית לכלי. להרתיח מים טריים ולשפוך מיד על העלים. אם תיתנו לזה לעמוד חמש דקות, תיהנו מהאופי ומהטעם המצטיינים של תה מובחר זה".
אבל בסין אין כמעט בתי תה או גני תה, ואנשים מסתובבים בכל מקום עם מה שנראה כצנצנות שתן, שלירוקת המשומשת שבתחתיתן מוסיפים מים חמים מתרמוסים, ואילו האנגלים, כמו רוב העולם, שותים תה משקיות. אולי רק הרוסים (שהתה הגיע אליהם בדרך היבשה, ולא כמו למערב אירופה באוניות מדרום סין) שומרים על המסורת שלהם וממשיכים להחזיק קוביית סוכר בפה. בעבר ינקו דרכה מים רותחים שלקחו מקטר הרכבת, שהיה אחד המקורות היחידים למים בטמפרטורה הנכונה בערבות סיביר.
ולסיום, קטע מתוך שיר תודה מן המאה השמינית של לוּ טוּנְג לאיש ששלח לו תה חדש; כנראה, שיר התה המפורסם ביותר בתולדות סין:
ספל ראשון מרטיב שפתיים וחך
ספל שני שובר את עצבוּת הבודד
ספל שלישי תר מעיים חרבים
(רק כתבים יש שם, חמשת אלפים מגילות)
ספל רביעי משחרר זיעה קלה
(כל חיי אין לי רגע אחד של שלווה)
יורד חדרי בטן, פותח נקבוביות
ספל חמישי מזכך עצמות ושרירים
ספל שישי, אני בא בסוד האלים
ספל שביעי, כבר לא יכול לשתות
רק חש רוח קלה נולדת בבתי השחי
ואם נדמה לכם ששבעה ספלים זה לא הרבה, אז ג'ון בלופלד, בספרו הנאה "כל התה שבסין", מציין שהספלים היו אז גדולים יותר ממה שמקובל היום במסעדות סיניות.
