"כאשר אדם נוטל לידיו כוס משקה אלכוהולי, הוא יודע מראש לא רק מהו סוג המשקה בכוס, איזו כמות פחות או יותר ילגום ובאילו נסיבות, אלא גם אם המשקה יעודד אותו או יטמטם אותו, יעורר בו רגשי חיבה או תוקפנות, שלווה או עונג עילאי. אלה, והגדרות תרבותיות רבות נוספות, מיוחסות למשקה עוד בטרם יגיע אל שפתי השותה" (האנתרופולוג ד' ג' מנדלבאום, "אלכוהול ותרבות", 1965) המשקה האלכוהולי שהיה חביב על האצטקים לפני שהספרדים כבשו את אמריקה והחלו להפריע את שלוותה הוא פוּלקֶה – משקה מותסס בצבע לבן, שמופק, כמו הטקילה, מהצמח אגבה, אך בניגוד לה, אינו עובר תהליכי זיקוק. לפי אגדה אצטקית, ארנב הוא שגילה את הפולקה לאחר ששרט בשוגג פקעת של אגבה וטעם מהנוזל העדין. הארנב שנהנה ממתיקות הנוזל שב למחרת לזירת הפשע, אולם במהלך היממה שחלפה החל המיץ לתסוס, הארנב השתכר, והשאר היסטוריה. האצטקים כינו את הפולקה "ארבע מאות הארנבים" ֿ (Centzonttotochtli) – כינוי שמעיד על הכרתם במגוון האינסופי כמעט של השפעות האלכוהול על מי ששותה ממנו. אבל את מה שהאצטקים ידעו לפני כמה מאות שנים, אנחנו – במערב – כמעט שכחנו. שתייה מתונה של אלכוהול היתה חלק מרכזי באורח החיים של רוב החברות האנושיות עוד מהתקופה הניאוליתית, אבל בעשורים האחרונים כמעט כל הדיון הציבורי והאקדמי על אלכוהול, בייחוד בארצות הברית, עוסק בנזקי האלכוהול ובהתמכרות לו. שתיית אלכוהול נתפשת כבעיה חברתית, ביטחונית, בריאותית, פסיכולוגית וכלכלית. אם האצטקים דיברו על 400 ארנבים, באמריקה הצפונית מתמקדים בשני ארנבים בלבד, בשתי משפחות של תגובות התנהגותיות לשתיית אלכוהול: תוקפנות והפקרות מינית. אין ספק שבתרבויות מסוימות, בעיקר במערב, יש אנשים שאכן מתנהגים באלימות ואינם שולטים ביצרם המיני כאשר הם שתויים.
אבל קשת התגובות ההתנהגותיות של אנשים שתויים כוללת לא מעט ארנבים נוספים – חביבים למדי – בהם רגיעה, חברותיות, עליצות, ביטחון עצמי, פטפטנות, סנטימנטליות, עליזות, ידידותיות, זחיחות, התלהבות, התרברבות, חיוּת, שמחה, נדיבות, רכּות, שלווה, בדחנות, עצלות, השתפכות רגשית, טיפשות זמנית, שלווה, הרפיה, ישנוניות, וגם התנתקות והתכנסות, אם נתעקש על מילים עכשוויות. קחו, למשל, את בני שבט קַמְבָּה בבוליביה – קבוצה אתנית שנודעה לשמצה בעקבות מחקר אנתרופולוגי על אלכוהול. כמעט כל אנשי הקמבה שותים את עצמם לדעת לפחות פעמיים בחודש. הם שותים לשוכרה לעתים תכופות יותר מכל תרבות אחרת בעולם. הם לוגמים אלכוהול כמעט נקי, בריכוז גבוה הרבה יותר מזה שנהוג לשתות במערב. מושגים כמו "שתייה במתינות" ו"שתייה אחראית" אינם קיימים באוצר המילים שלהם. הם מגיעים למצב של שכרות מוחלטת ומתוארים במחקר האנתרופולוגי כחברה ש"שקועה בלהיטות" באלכוהול. וראו זה פלא: אין שם בעיות חברתיות, בריאותיות, פסיכולוגיות, ביטחוניות או כלכליות שקשורות באלכוהול. אנתרופולוגים מדווחים כי בקרב בני הקמבה "לא נצפו תוקפנות מילולית או מינית, לא הרס רכוש, לא רצח או התאבדות עקב שכרות. נהפוך הוא; שתיית אלכוהול לשוכרה היא זמן של חמימות, לבביות ויחסי גומלין חברתיים נינוחים, הנדירים בתקופות אחרות של חייהם". נסו לדמיין מה היה מדווח האנתרופולוג לו צפה בחבורת גברים בפאב
אנגלי — לאחר שקבוצתם הפסידה במשחק כדורגל, נניח — ששותה אלכוהול כמעט נקי באותה הכמות ששותים אנשי הקמבה. על כמה קטטות הוא היה מדווח? כמה כיסאות היו מושלכים אל עבר הברמן? כמה אפים היו נשברים? מעדויות היסטוריות וממחקרים שמשווים בין תרבויות עולה באופן מובהק שבחברות שונות אנשים מתנהגים באופן שונה גם אחרי שהם שותים אותן כמויות של אלכוהול: במדינות מסוימות (ארצות הברית, אנגליה, מדינות סקנדינביה ואוסטרליה), אלכוהול מעורר פעמים רבות תגובות אלימות, תוקפנות והתנהגות אנטי־חברתית. במדינות אחרות (איטליה, צרפת, יוון, ספרד ועוד, במדינות באסיה וגם ובלא מעט חברות "פרימיטיביות" באמריקה הדרומית), התנהגות השותים היא לרוב שלווה והרמונית. שכיחות אלכוהוליזם בחברה כלשהי ובעיות אחרות שמיוחסות לאלכוהול אינן תלויות בכמויות האלכוהול ששותים באותה החברה. דווקא במדינות שצריכת האלכוהול הממוצעת בהן היא נמוכה יחסית, כמו איסלנד, מדווח על בעיות חברתיות ופסיכיאטריות שמיוחסות לשתיית אלכוהול בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאשר במדינות כמו צרפת ואיטליה, שבהן הצריכה הממוצעת לנפש גבוהה הרבה יותר. המחשה לכך התקבלה בדוח של ארגון "אלכוהוליסטים אנונימיים" העולמי, שהשווה זה לזה את מספר קבוצות הגמילה הפועלות במדינות שונות באירופה: איסלנד מובילה עם 800 קבוצות לכל מיליון תושבים, ואילו בפורטוגל אין לכל מיליון תושבים ולו קבוצה אחת. הנתון מפתיע כשמביאים בחשבון שצריכת האלכוהול הממוצעת לנפש בפורטוגל גדולה פי שניים וחצי מזו שבאיסלנד. הביריון ואחוות הכוס את השונות הזאת אי אפשר להסביר בהבדלים גנטיים. גם לא בהשפעות פיזיולוגיות של אלכוהול על הגוף. הוא משפיע באופן דומה על בני כל המין האנושי (בהבדל אחד: בגופן של נשים האנזים האחראי על פירוק האלכוהול מצוי בריכוז קטן יותר מבגופם של גברים, ולכן השפעת האלכוהול על נשים חזקה מעט יותר). אין מחלוקת על כך שאלכוהול עושה בנו מעשים. הוא מעכב את היווצרותו של ההורמון שעוצר שתן, מה שגורם לכליות להיפטר מהר מנוזלים, ולנו – לרוץ לשירותים בתדירות מבהילה. מולקולות האתנול, ששוחות חופשי בכל משקה אלכוהולי, נספגות בזריזות בדם ומחוללות שינויים מהירים במוח ובתפקוד מערכת העצבים המרכזית. לאחר צריכה של מנה בינונית־גבוהה של אלכוהול נפגעת אצל כולנו יכולת הריכוז. זמן התגובה מתארך. רגישות הרפלקסים נחלשת. היכולת לבצע משימות ולפתור בעיות נפגמת. גם הקואורדינציה היא כבר לא מה שהיתה קודם. אבל את ההבדלים שבין ההשפעות ההתנהגותיות של שתיית אלכוהול על אנשי הקמבה בבוליביה ועל אותה קבוצת אוהדי כדורגל דמיונית באנגליה אי אפשר להסביר בניתוח השינויים הפיזיולוגיים שמחולל האתנול בגופנו. כי התשובה לשאלה אם שתיית אלכוהול תגביר את הנטייה לאלימות או דווקא תעצים את תחושת הרוגע ורגש האחווה טמונה – הרבה יותר מאשר בתכולת הכוס – במסורת השתייה בכל חברה וחברה, בציפיות תרבותיות שונות באשר להשפעת האלכוהול, בדרך שבה כל תרבות מלמדת את חבריה לשתות, בנורמות ההתנהגות המקובלות בקרב שתויים ובהקשר החברתי שבו שותים. מחקר שנמשך ארבעים שנה מצא כי בקרב אמריקאים ממוצא אירי הסיכוי לפתח התמכרות לאלכוהול גדול פי שבעה מאשר בקרב אמריקאים ממוצא איטלקי, על אף העובדה ששיעור המתנזרים
לחלוטין מאלכוהול בקרב אמריקאים־אירים גדול במידה ניכרת מזה של אמריקאים־איטלקים, ששותים כמעט מדי יום ביומו. למה זה קורה? הסבר אפשרי אחד קשור בתהליכי חִברוּת וביחס התרבותי השונה של האיטלקים והאירים כלפי אלכוהול. ניקח שני ילדים, האחד נולד בבוסטון למשפחה ממוצא אירי, השני נולד במרחק קילומטרים אחדים בלבד ממנו, למשפחה ממוצא איטלקי. הילד האירי שומע מהוריו השכם והערב כי האלכוהול מסוכן. לילדים אסור לשתות אלכוהול. הבקבוק מוסתר בארון נעול. הילד האיטלקי, לעומתו, רואה בקבוק יין אדום על השולחן בכל ארוחה משפחתית. הוא רואה את הוריו לוגמים בהנאה ושומע מאמו שאין כמו כוס יין אדום לליווי ארוחה טובה. לפעמים אפילו נותנים לו לטעום קצת. לילד האירי נאמר שוב ושוב שעד גיל 21 אסור לו להתקרב למשקה. הוא לומד כי שתיית אלכוהול היא־היא מה שמסמל את המעבר מגיל ההתבגרות לבגרות. הילד האיטלקי יודע שאלכוהול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא רואה את הוריו שותים בכל טקס דתי, בכל חתונה, תמיד בחברת אנשים מוכרים ובני משפחה. לעומתם, אביו של הילד האירי חוזר פעמיים בשבוע הביתה בשעת לילה מאוחרת אחרי שבילה בפאב בחברת זרים. הוא מתנודד מצד לצד, מועד על מדרגה. פעם הוא חזר עם חבוּרָה על הפנים. אמא התעצבנה. אמביוולנטיות או שילוב? האירים והאיטלקים הם דוגמאות לחברות שמפגינות יחס תרבותי שונה לאלכוהול. אנתרופולוגים מתארים שני סוגי חברות: "משולבות אלכוהול" (המכונות גם "לחות" או "ים תיכוניות") ו"אמביוולנטיות ביחס לאלכוהול" (המכונות גם "יבשות" או "נורדיות"). חברות משולבות אלכוהול – למשל היהודים, הצוענים, היוונים, הספרדים, הצרפתים, תושבי מדינות נוספות בדרום אירופה ובאגן הים התיכון וכן כמה חברות "פרימיטיביות" באמריקה הלטינית – הן בעלות מסורת ארוכה של שתייה. לגימה מתונה של אלכוהול היא חלק מחיי
היומיום שלהן. בחברות האלה רווחות בדרך כלל אמונות וציפיות חיוביות בכל הנוגע לאלכוהול, ואין בהן כמעט בעיות חברתיות קשות שנובעות מצריכתו. חברות אמביוולנטיות לאלכוהול – למשל ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, שוודיה ושאר מדינות סקנדינביה – מתאפיינות בחשש מתמיד מפני ההשלכות ההרסניות של שתייה ולפעמים בעידוד התנזרות מוחלטת. דווקא בחברות האלה נרשמים מקרים רבים יותר של אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים ותוקפנות מינית, שנובעים משתייה. ההסבר העיקרי להבדלים האלה הוא שבחברות משולבות אלכוהול יש מסורת ארוכת שנים שיצרה מגוון רחב של כללי "עשה ואל תעשה" שקשורים לשתייה, ובכוחם למנוע את השתייה המופרזת ואת השלכותיה. בקרב היהודים, למשל, שהם דוגמה מצוינת לחברה סובלנית כלפי אלכוהול, שתייה היא כמעט תמיד חלק מטקסים דתיים (קידוש, הבדלה, ארבע כוסיות בפסח). ילדים יהודים לומדים מגיל צעיר מתי לשתות וכמה לשתות. בצרפת ישתו תמיד אפריטיף לפני הארוחה, יין לבן לפני אדום, ברנדי או דיז'סטיף רק בתום הארוחה. אצל הצוענים בהונגריה שותים ברנדי רק בשלושה מצבים: כדבר ראשון על הבוקר; באמצע הלילה, בליל שימורים לכבוד המת; או על ידי אישה, לפני צאתה למסע חיטוט בפחי אשפה. בכל סיטואציה אחרת שתיית ברנדי – או הצעה ללגום ברנדי – נחשבת מעשה בלתי הולם לחלוטין. ברוב החברות הסובלניות כלפי שתיית אלכוהול, שתייה היא אירוע חברתי. שתייה לבד היא דבר מגונה. גם בקרב ידידינו מבוליביה, אנשי הקמבה, שתייה נעשית תמיד בחברה. לרוב המשתתפים לוגמים לשוכרה מאותה הכוס, העוברת מאחד לאחר, כסמל לאחווה ולשיתוף. לאירוע השתייה של אנשי הקמבה יש כללים קבועים מראש, כמו בטקסים. זה ריטואל. כך, למשל, איש השבט לעולם לא יעזוב את המקום שבו שתה בעודו שיכור. בכפרים של שבט הְמונג בלאוס נהוגות תחרויות שתייה רבות, אבל גם בהן יש כללים ברורים של "עשה ואל תעשה". אלה מכתיבים, למשל, איסור לשתות יותר מהמארח. מי שמנסה לשתות יותר ממנו מושם ללעג. למרות התחרות והלחץ החברתי לשתות עוד ועוד, בסיום האירוע מצפים מהשיכור שיהיה מסוגל ללכת בלי להתנודד, לדבר בלי לבלוע מילים ואפילו לנהל שיחה אינטלקטואלית. השתייה בחברות משולבות אלכוהול אינה נתפשת כתירוץ לחוסר שליטה, ואין סובלנות כלפי התנהגות תוקפנית או מינית בלתי הולמת. הנוקט אותה מגונה ונענש. והכי חשוב – שתייה בחברות כאלה אינה
מקושרת למאמצים של הפרט להימלט ממצבי חרדה או מסיטואציות חברתיות קשות. במילים פשוטות: לא שותים בשביל לשכוח. רבות מהחברות האמביוולנטיות לאלכוהול מעבירות מסרים שליליים כלפי שתיית אלכוהול. לכן אלה שכן שותים נשארים בודדים, ללא מודל חיקוי נכון לשתייה בחברה. במקרים רבים התוצאה היא שתייה מופרזת. ילדים אינם נוטלים חלק באירועים שבהם המבוגרים שותים, וכדי לסגל לעצמם נורמות והרגלי שתייה הם נשענים על חברי קבוצת הגיל שלהם. בדרך כלל נעשית השתייה בחברות האלה מחוץ לקונטקסט משפחתי, בחברת זרים, פעמים רבות במקומות חשוכים שנרשמים בהם מקרים רבים של אלימות. האלכוהול נתפש לא רק כמפלט ממציאות קשה, אלא גם כבעל כוח להכניע את יכולת השליטה העצמית של הפרט. בדרך זו השתייה עצמה הופכת להיות תירוץ להפרזה בשתייה ולאלימות. אבחנות אלה נתמכות במגוון אדיר של עדויות היסטוריות ומחקרים השוואתיים בין תרבויות, וגם בניסויי מעבדה רבים, שאותם סיכם ב־1998 האנתרופולוג ד' ב' הית' במילים: "בני אדם לומדים, בתהליך של חִברוּת, לא רק כיצד לשתות אלא גם כיצד להיות מושפעים על ידי המשקה… ניסויים שנעשו בתנאים מבוקרים (קבוצות ביקורת, תרופת דֶמֶה) על מספר רב מאוד של נבדקים ובתרבויות שונות מעידים על כך שמצב הרוח וההתנהגות מושפעים ממה שבני אדם מאמינים שהם שתו הרבה יותר מאשר ממה שהם שתו בפועל… משמעות הדבר היא שאנשים שמצפים ששתיית אלכוהול תסתיים באלימות נהיים אגרסיביים; אלה שמצפים שהאלכוהול יגרום להם להיות סקסיים, יתאהבו; ואלה שרואים באלכוהול משחרר עכבות, התנהגותם תהיה מוחצנת". אורן קנר — מנחה קבוצות, עיתונאי ועורך. גר בתל אביב עם ילד וחתול |
היחס החברתי לשתייה קובע במקרים רבים את תוצאותיה; האיטלקי יהפוך נינוח וחייכן אחרי בקבוק יין, ואילו אוהד כדורגל אנגלי יעדיף לחבוט במישהו. זה לא קשור לתוכן הכוס או ליכולת השתייה. אלה ההבדלים התרבותיים שעושים את כל ההבדל פורסם 9.1.07 |
תגובות
תגובות
Array
(
)
איירין הגיב:
היי יש לי שאלה
מאיזה מאמר אנתרופולגי לקחתם את המידע על שבט ההקמבה