"נכון שהאור חשוב, וגם הקומפוזיציה והכישורים הטכניים ועוד המון דברים חשובים כדי שהתמונה תהיה באמת 'הרגע' שרצית. אבל הדבר שחשוב לי באמת הוא הנגישות לבנאדם, מה שמכונה בשפה המקצועית אקסס (access). לא התמונה היא הדבר הכי חשוב וגם לא הפרנסה והפרסום, אלא האינטראקציות שהמצלמה מאפשרת לי עם סוגים שונים של אנשים, ממקומות שונים וברגעים שונים. התמונות הן רק סוף התהליך. אצלי הצילום הוא התירוץ לאקסס, לא להיפך. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מבקש רשות מהמצולם לפני שאני מצלם. אני שואל – במבט, בחיוך, בקריצת עין, באיזו אנרגיה שאני מעביר לו. הוא מבין שאני רוצה להציץ בו. הרבה פעמים זו הסכמה שבשתיקה: הוא לא אומר כן או לא, אבל עצם זה שהוא ממשיך במעשיו, מבחינתי זו הסכמה. מה קורה אם הוא אומר לא? אז לא. אגב, גם אם אמר כן אבל שינה את מצבו והתחיל לפעול מתוך מודעות לנוכחותי, אז אני מפסיק לצלם, כי זה מפסיק להיות מעניין. אקסס הוא סוג של פתיחת דלת. הבנאדם נותן לך להיכנס, להציץ לתוך חייו. זו החוויה החזקה באמת, ואתה יודע שבלי מצלמה זה לא היה קורה. מבחינה זו דני דין הרואה ואינו נראה יכול להיות הצלם הכי טוב בעולם. אבל אקסס טוב זה לא שהמצולם מראה לך את חייו, אלא שהוא ממשיך לחיות לידך. הוא מודע לקיומך, למצלמה שלך, לנוכחות שלך, אבל מבחינתי, רק ברגע שהוא מפסיק להתייחס אלי, אני מתחיל לצלם באמת. גם לציוד יש חלק ביצירת האווירה המתאימה. אני, למשל, מעדיף לצלם במצלמת לייקה קטנה, דווקא מפני שהיא לא נראית מקצועית (והיא כן, כמובן. זו מצלמה בעלת איכות אופטית מצוינת, והיא גם עולה בהתאם). העדשה קטנה ונראית לא מאיימת, והיא מקילה על יצירת האינטימיות. יש מצבים שבהם קשה במיוחד ליצור אינטימיות, וכמובן דווקא אז אתה זקוק לה במיוחד. בדרך כלל אתה לא מצלם אנשים רגילים ברגע רגיל, אלא ברגע דרמטי או קיצוני. גם אם זו תמונה יומיומית, אני מחפש רגע חזק, רגע של רגש, כך שגם מי שיסתכל אחר כך בתמונה יוכל להרגיש את האדם שמצולם בה, שברגע אחר היה נראה רחוק. הרגע הזה בלתי צפוי לחלוטין. לפעמים הוא יכול להיות פרי שנה של תיעוד ולפעמים הוא אורך פחות משנייה – תלוי בבנאדם, תלוי ברגע. הקושי גדול במיוחד כשאתה בא לקבוצות סגורות: מהגרים לא חוקיים, כיתות, קבוצות סגורות, משפחה אבלה, אנשים בלחץ או בלהט רגשי אדיר. זה נכון לגבי תמונות חדשותיות (אנשים בפיגוע או במלחמה), וזה נכון גם לתמונות של הווי חיים (למשל, חיי יומיום של כנופיית גנגסטרים. מעניין אותי לראות את הגנגסטר הקשוח מול החברה שלו). אחד הרגעים המיוחדים שזכורים לי היטב הוא תמונה שצילמתי בניו יורק, בהלוויה של מהגר שחור מהאיטי שנהרג מיריית שוטר. האווירה היתה חמה מאוד נגד לבנים, והמשפחה לא היתה מעוניינת בנוכחות של צלמים ועיתונאים בטקס. איכשהו הגעתי לאמא של הבחור שנהרג, וביקשתי ממנה להצטלם ליד הארון שבו היתה מוטלת גופת בנה, כשכולם עברו על פניו. באותו רגע נוצר בינינו קשר מיוחד. כשהסתיים טקס ההלוויה, יצאנו יחד, אני והאמא, בראש תהלוכת האבלים, כשהיא אוחזת בידי. כל הצלמים והעיתונאים לטשו עיניים. שאלו אותי, "איך עשית את זה?", ולא ידעתי להסביר. נוצר בינינו משהו באמת, זו לא היתה מניפולציה. אולי אילו הייתי בא ברגע אחר, אילו הייתי מדבר בטון אחר, זה לא היה קורה. באותה מידה זה יכול היה לא לעבוד והם יכלו להגיד לי לעוף החוצה, וגם זה היה מקובל עלי. תמונות מקבלים, לא לוקחים. התמונה הזו התפרסמה ב"טיים" ו"בניוזוויק". המגזין "לייף" בחר בה כאחת התמונות הטובות ביותר של שנת 2000. זו בכלל לא היתה תמונה מהממת. יש לי תמונות הרבה יותר חזקות. פשוט היה לה אקסס טוב. |
צילום הוא סוג של פתיחת דלת, אומר שאול שורץ, מבעדה נותן לך אדם להיכנס ולהציץ לתוך חייו. "הוא מודע לקיומי, למצלמה שלי, לנוכחות שלי, אבל מבחינתי, רק ברגע שהוא מפסיק להתייחס אלי, אני מתחיל לצלם באמת". על הקשר הבלתי אמצעי בין צלמים ומצולמים פורסם 25.5.09 |
Array
(
)