תלולית חול – סיפור מסע

מלה זו סיקרנה אותי, לא אומר שלא, והתחלתי לחקור על אודות וילם בקלס. והתברר שהאיש המופלא הזה, WILLEM BEUKELSZOON (שחי במאה ה־14), המציא שיטה לניקוי ההרינג, המאפשרת לשמור, גם אחרי ההמלחה, על טעמו הרענן, הטרי והמגרה. (שיטת הניקוי היא, אגב, להשאיר בדג את הטחול). אני מבין את התודה שרוחשים לו דורות רבים של הולנדים, על התענוג המופלא שהעניק להם. גם אני זולל את ה"ניוּאֶה הרינג" בהתלהבות. בעיירתו בירפליט (BIERVLIET), קרוב לגבול הפלמי, עומד פסל ברונזה סולידי: "למען וילם בקלס", חרוט על כן האבן, ואיש חבוש כובע דייגים עצום, פניו כפני כריסטופר קולומבוס עצמו, עיניו מרחיקות הראות נשואות אל עבר שערי הודו הקסומים והרחוקים, נראה מבצע ניתוח עדין בדג מלוח המונח בכפו הענקית.
אותו בקלס, הדייג שגילה שעל ידי השארת הטחול עתיד הדג לשמור על רעננות טעמו, נראה לי, בדרכי מביתי החדש אל תחנת אמסטל, איש מדע שלא נפל במאומה מג'יימס ווטס, מורס או פוקו. הרינג טוב, בניגוד לאותות המורס העתיקים, עדיין יכול להתחרות בהצלחה אפילו ב־E-MAIL.
וילם בקלס, חיתוך בקלס… יש משהו מושך לב בדייג חד אבחנה שפילס לו מקום בפנתיאון ההיסטוריה בזכותו של דג מלוח. מכל מקום, כאשר הושלכתי מתעלת הנסיכים לרחוב שנשא את שמו, נעשיתי מוכן יותר לנסוע לאי הצפוני בעל השם המשונה.
בלילה העיר אותי ריב קולני בבית השכנים. שתיתי תה במטבח השומם, מביט בעצי הגן העניים.
עם שחר, כדי להספיק מבעוד מועד למעבורת, יצאנו לדרך. ערפל נישא מעל הדרכים, מעל השדות, מעל לשורות עצים הנטויות כמו בציורי הוֹבֶּמָה. השדות הענקיים נעמו לעין: שדות מרעה, מלאים חיות ששהו כל הלילה תחת כיפת השמים. יש משהו מרתק במראה שדות עצומים כל כך, בפרות, בסוסים, בכבשים, בתעלות ובגדרות החוצות אותם. ריח דומן. תמיד אני משתאה לפיקחותם של ההולנדים, לנוכח האיזונים העדינים שעליהם מתקיימת חברתם. לעומת תחכום המסחר, התעשיות, המהומה המוקפדת של הנמלים, יש דבר מה במראה השדות העצומים הללו המבטיח שאנשים אלה לעולם לא יעשו משהו פזיז, מהסוג הקיצוני הקוסם כל כך לחברות החדשות.
הערפל עולה, אט אט חל שינוי. בצורתם של הגגות? ודאי בשמות. אולי אלה שמות פריזיים? LAUWERSOOG – כמעט שעתיים של נסיעה מאמסטרדם, כולל טעות אחת בדרך.
אחרי החנייה (כניסת המכוניות לאי אסורה), החיצים מצביעים אל עבר המעבורת, אבל כדי להגיע אליה יש לעבור מסלול ארוך ומכוער. אפילו ההולנדים טרם הצליחו להעניק גוון של הידור ימי לברזלים המעוקמים, למעקים ולצריפים האלה.
מעבורת ענקית, שמה "רוֹטוּם", אחריה מחכה עוד מעבורת, קטנה יותר. כמה אנשים נכנסים למעבורת כזאת? כמו לאולם קולנוע גדול? שמונה מאות איש, שבע מאות? והמעבורת השנייה? אני מתחיל להבין למה התכוונו ידידי. אי קטן, שאליו גחות לפתע שתי מעבורות כאלה, שעל סיפוניהן גדודי מבקרים! אני זוכר איך האפיל פעם מרכז ונציה והתגמד כששתי אוניות ענקיות עגנו ממש מול הכנסייה של ויוואלדי. האי, אם אמנם זהו האי של הנזיר האפור, מופיע מהר למדי, עטור לובן חולי. מגדלור, שובל רחב של חול צחור, עוד מגדלור מרחוק.
המעבורות מקיאות את נוסעיהן, ורובם ככולם אצים אל חניוני אופניים ומזנקים על אוכפיהם ויוצאים כהרף עין אל מרכז האי, במעלה כביש צר שמוביל אליו. אנחנו לוקחים מונית למרכז האי ואני קונה מפה מפורטת ב־VVV, לשכת התיירות ההולנדית.
העיירה שבמרכז האי נראית משעממת למדי. אני שם לב ללסת ענקית של לווייתן, שמזכירה לסת דומה במוזיאון נַנטאקֶט. הכתובת מספרת שזאת מתנת רב החובל שהכניע את הלווייתן בשנת 1950. הלסת במצב נורא, אכולה, מתפוררת. שמא אין זה פוליטיקלי קורקט לדאוג יפה להחזקתה? ואולי אין זאת אלא יד המקרה הרע. ברחוב צדדי יותר ניצב עוד "שער ניצחון" כזה, עשוי לסת של לווייתן, והוא כמו חדש; הטבלה מתנוצצת בשמש.
בבית הקפה, השמנת על עוגת התפוחים לא ממש מתוקה. אולי זו פשרה עם גרמניה (הגבול הגרמני קרוב), שם אין בשמנת סוכר; בהולנד היא תמיד מתוקה מאוד. טעם העוגה כאפייה ביתית מהוגנת.
אנחנו נמצאים במקום קטן, אבל מקום קטן שמכבד את עצמו. אין בו חנויות המזכרות של כפרי דייגים ועיירות נופש שעל שפת הים, עם הדוכנים העמוסים מיני חפצים מפלצתיים עשויים מצדפים ומשלדי דגים.
כשהמפה פרוסה בידינו, אנחנו פונים ללכת דרך העיירה אל החוף. בתים נמוכים בסגנון פריזי(?) לא מרשימים במיוחד, אבל הכל נעים, תמים מעט. חזית משולשת, בקצה המשולש בליטה מלבנית, אולי של הארובה. פה ושם ניכר דמיון במיקום החלונות.
נער ונערה חולפים על פנינו כמו רוח. הנער רוכב על אופניים ומושך אחריו סוס חום ומיוזע, הדוהר קרוב לגלגל האחורי של האופניים. הנערה רוכבת על סוס לבן. הם פורצים ביעף לתוך אחו מגודר. הנער חולק מכה מהירה לעכוזו של הסוס החום, הנערה מנשקת את סוסה על מצחו. הם סוגרים את השער.
עכשיו אנחנו נכנסים לשטח דיונות גדולות. עשב גבוה המחזיק את החולות והשומר עליהם מפני סחף צומח בכל מקום: גבעולים חזקים מאוד, קשים ומחוספסים. גון שמים שונה במקצת מרמז על קרבת הים. והנה החוף. מה בדיוק נמצא לפני? הנשימה נעתקת לרגע למראה החלל האדיר, האופק חסר המצרים, הרוחב, השמים. צבע החול כצבע פנינים כהות וחום קקאו, במרחק – צבע אפרפר, אחר כך נצנוץ כנוע מעט של מים שנלכדו בחוף, כמו שיירי צבא עלובים שנשארו מאחורי קווי האויב; אחר כך שובל חול לבן, בוהק מאוד, ורק אחריו הים, בכחול זוהר, עטור קצף אוורירי של גלים. החוף באמת ענקי. האופק רחב מאוד. להפתעתי, תאוותם של ההולנדים לטיולי אופניים הצילה אותנו. החוף העצום ריק מאדם. רק פה ושם נראים מטיילים אחדים, אבודים במרחב העצום, כמו ציפורים. משהו אדום מאוד… מפרש… זוהי ספינה שנתקעה בחול.
החוף נראה כמין נואיבה של הצפון, מיעוט הצבעים בשני המקומות כאחד מרגש ומעורר את העין, אלא שהצבעים כאן שונים לגמרי, בלי הקרם הרך, הוורוד הדהוי, האולטרא־מרין הפנטסטי. בסינית, המונח "נוף" מורכב משני סימנים: "הר" ו"מים"; כאן הנוף כולו חול ושמים.
בטיול על רצועת החול הרחבה כל כך יש גוון של מותרות, החסר לגמרי בטיול על חופים רגילים. שטיח החול הנפרס לכבודך נדיב, מלכותי. מעבר לים נשקפת פה ושם היבשה; אולי זה חבל חְרונינגֶן, אולי פריזלנד.
האי קטן, וכיאה למקום כזה, המסעדות קטנות ונאות. שם העיתון המקומי "LYTJE POLE" ("לִיטְיֶה פולה"), אינו מובן להולנדים במבט ראשון, ואפילו לא במבט שני. צריך לומר להם ש"ליטיה", פירושו "קטן", והם מבינים את המלה "פולה" רק אם אומרים להם "פולטיה", שפירושו "ערימה", "קומץ". אה, פולטיה! "ליטיה פולה" פירושו "קומץ חול", "תלולית קטנה", באותו דיאלקט פריזי הנהוג כאן, שיש בו הדים רבים מאנגלית ומדנית. בעיתון לא כתוב כלום (לעיתים גם בעיתוני העולם הגדול המצב אינו טוב בהרבה, ויש משהו הגון ביותר ב"כלום" של "ליטיה פולה"); רשומות בו שעות הגאות מיולי ועד דצמבר, כמה פרסומות, מספרי טלפון רבים של תחנות עזרה לכלבי ים ולעופות פצועים.
במסעדה יש הרבה גלויות, שעליהן מתנוסס כלב ים חשדן, שמתחתיו כתוב: דרישת שלום מסחירמוניקוח. ניסיתי להשיג את המילון לעגה המקומית שיצא לאור לפני כארבעים שנה, אבל בלי הצלחה.
כשמתחילים לקרוא, מוצאים עוד ועוד דפים וחוברות ישנות מונחים על אדן חלון המסעדה. גם למקום שמעולם לא שמעת עליו יש היסטוריה. והאי של הנזיר האפור – פסל הנזיר בכיכר השוק, במגדל כנסייה, בפסגת מגדלור – יהיה יתום מכל עבר? אכן, חוץ מהנזירים האפורים, הציסטֶרסיאנים, חמדו את האי הקטן אנשים רבים. אחרי שהשתייך לפריזלנד, הוא עבר לידיים פרטיות, עד ש… הנה הפתעה… רכש אותו בסוף המאה שעברה הרוזן הגרמני פון בֶּרנסטוֹרְף. כל אדם נכסף לאי פרטי משלו, אפילו אריסטוקרט פרוסי. איך זה שלא קנה לעצמו איזה אי קטן באיטליה או ביוון? שמא קסם הדרום לא כבש את ליבו, אולי לא קרא בנעוריו את גיתה ולא את אייכֶנֶדורף, לא את פון פלאטֶן ולא את היינה? אבל בסך הכל קנה הרוזן פון ברנסטורף לעצמו אי של 16 קילומטר על ארבעה, כשם שקודם קנו אותו ממדינת פריזלנד משפחות אלמוניות אחרות. אך למרבה הצער, כמו בזמנו של טרומפ, אין השקט ניתן למקומות האלה, ולרוע המזל הגיעו לשלטון בליבה של השכנה הגדולה מן המזרח אנשים שחשבו את האי הקטן לבשר מבשרו של הרייך, לחלק של חומה אטלנטית מבוצרת, חלק מ"אלקַזָר" בלתי חדיר.
אלף חיילים גרמנים נחתו באי. נכרה ובוצר בונקר ענקי. נאצים בעלי שררה שוגרו אל האי מן היבשה. התושבים שיחקו כדורגל עם הכובש לקול איוושת הגלים? היפות בבנות האי רקדו איתם? והאוצר? היש אמת בשמועות על האוצר שהטמינו הנאצים באי? הלוואי היה זה כל הסיפור.
גם באי הקטן נאסרו אנשים, גם ממנו הוגלו למחנות; שמותיהם חרוטים על קיר כנסייה. גם האי הזעיר הזה אכול בושה, רדוף דממה. דממה קטנה? דממה ננסית? גם דממה ננסית היא דממה.
על המפה רשום: בית קברות. החלטתי ללכת לשם. אין זה קרוב כל כך למסעדה. פעם סיפרה לי ידידה מצרית על חוויותיה הראשונות בגרמניה. היא ראתה באמצע המבורג עגלה עמוסה חביות שנמשכה על ידי מפלצת מוזרה, שכמוה לא ראתה מעודה. היא שאלה את בעלה הגרמני: מה החיה הזאת? זה סוס, השיב, סוס. זה לא יכול להיות סוס, קראה ידידתי, שזכרה את הסוסים הענוגים ודקי הרגליים של ארצה. צחקתי קצת באי־אמון כששמעתי את הסיפור, אבל בדרך לבית הקברות ראיתי מה שהכתרתי מיד בשם: הסוס הפריזי, הסוס המופרז. היה זה סוס ענקי ממש, שעשוי היה להיות פיל שחור אם אך היו מרכיבים לו חדק ומגלחים את עננות השיער על רגליו העצומות.
שני מגדלורים. בראש המגדלור מן המאה ה־19 מסתובב מכ"ם. חוות גדולות. מרעים. והנה חורשה, ובה שביל ארוך ורחב למדי. והנה בית הקברות, נאה, סדור, כמו ממוסגר.
זהו אחד מבתי הקברות המוזרים שראיתי בחיי. הוא הוקם כבית קברות למלחים שנספו בים, אבל בעת מלחמת העולם הראשונה נקברו בו גם חיילים של חילות שונים, ובמלחמת העולם השנייה הרבה טייסים בריטים, צרפתים ופולנים ששירתו ב־RAF.
כתובות המצבות: AIR GUNNER, MORT POUR LA FRANCE, חיילים מהוורמאכט.
כל קבר נתון במסגרת מלבנית, בתוך המלבן זרויים צדפים אפרפרים, השבילים בין הקברים מכוסים נסורת. שוב חיילים גרמנים בני עשרים, בני תשע־עשרה. טייסים פולנים (AIRMAN, POLISH FORCES) בוגרים יותר, בני עשרים ושש, שלושים. הנה צלב, סמל הנוצרים, ולידו צלב הברזל. והנה קברים שלא כתוב על מצבותיהם שום שם, ומודעות בכניסה מבקשות מידע על הנעדרים.
"איזה בית קברות מוזר", אמרתי לידידי, "הכל כמו בכוונת תחילה. אתה תראה, עוד מעט יהיה כאן קבר עם מגן דוד".
"שטויות", השיב, "אתה תמיד מדבר שטויות כשאתה מדוכא". (הסוציאל־דמוקרטיה אינה מטפחת גינונים מופלגים).
אבל אני צדקתי, דיכאון או לא. סופר כמוני, יש לו יתרון בהבחנה בין… איך לומר זאת… בין הנאיבי לסנטימנטלי.

R. 67557 SERGEANT
A.D. CHERKINSKY
FLIGHT ENGINEER
ROYAL CANADIAN
AIR FORCE
2 MARCH 1945

כן, מגן דוד סמוך לצלב, סמל הנוצרים, ולידו צלב הברזל….
בית הקברות בסחירמוניקוח הוא מין פואמה פילוסופית על המאה העשרים. כולם ישנים בו יחד, זה לצד זה, ילדים בקייטנה, כמו ששר ז'ורז' ברסאנס, אחרי שהצטרפו אל ה־COMMUNAUTE‘ DU TEMPS. לא משנה שזאת פואמה פילוסופית גרועה, אפרפרה, כמו הצדפים, כניעותה וצניעותה רחוקות מרגש כן, מלב דואב, נגועות במשוא פנים. מה היה אומר על בית הקברות הזה הנזיר האפור? לקדושים ולכופרים מנוחת עולם? ומי בכלל היה הנזיר האפור הזה, עוד מעט יירד הערב וטרם נודע לי הדבר. כן, זאת פואמה פילוסופית גרועה, ובכל זאת פואמה פילוסופית על המאה שלנו, כפי שהיא נראית מזווית ראייתם של שחף וכלב ים פצועים.
לא נשארתי ללון באי, אף על פי שכל היום כולו סחבתי על גבי תרמיל ובו בגדים וכלי גילוח. בערב חזרנו במעבורת שנשלחה כתוספת לצי המעבורות הרגיל, כדי לרוקן את האי מתייריו.
בחנות הספרים באמסטרדם ראיתי המון ספרים על דקארט. יובל 300 שנים למותו. מלימודי באוניברסיטה, מאותה תקופה שבה קראתי על המלחמות האנגלו־הולנדיות, אני זוכר כמה מוזר נראה לי הפילוסוף, כמה קשה היה להבין את חייו, את היותו חייל מקצועי ועצלן מקצועי, שקם ממיטתו רק בצהרי היום. הוא שירת כקצין לא בעת שלום, אלא בזמן מלחמת שלושים השנה הרצחנית, אבל תמיד הצליח איכשהו להתחמק מכל שדה קרב.
הפילוסוף הצרפתי המובהק, מה אני אומר, הצרפתי המובהק בהא הידיעה, שהה רוב חייו הבוגרים בהולנד, נודד מעיר אחת לאחרת. מגוון הספרים בחנות נע בין הקונטרס החפיפניקי והמסכת ארוכת הזקן. הנה ספרון קטן: "דקארט והקנאביס". למה גר דקארט בהולנד? זה ברור, לא? והנה ספר אחר. מבט מהיר באינדקס, כדי למצוא שם של אחד ממכרי, שהיה פעם מומחה לדקארט… לא! סחירמוניקוח?
דקארט הפליג בסירה מן האי אל היבשה, והחותרים, שחשבו אותו לסוחר צרפתי עשיר, זממו לשדוד ולרצוח אותו, אבל דקארט, שידע כבר קצת הולנדית (פריזית?!) עמד על מזימתם, שלף את חרבו הארוכה והכניעם בצורה בהירה ומובחנת.
הסיפור נראה כמו אגדה שרקם מישהו סביב דקארט, מין וריאציה תמוהה קצת של הסיפור הידוע על מונטן, שנשבה בידי שודדים אך פניו המופלאים פייסו את מנהיגם. אבל מי יודע? אולי זה סיפור אמיתי. דקארט היה טיפוס.
בספרייה אמסטרדמית טובה מצאתי רק ספר אחד ויחיד על האי שלי: "סחירמוניקוח, בבת עינו של היטלר", מאת א.ג.מ. ברחמאנס. לא שוכחים דבר, גם לא לאי זעיר.
אני אוכל "ניואה הרינג", אולי המשובח שבעיר, מול הקונצרטחֶבאוּ, וחושב על בקלס ועל זכרונות קלושים מלימודי ההיסטוריה, שאיכשהו שיגרו אותי לאי. ואחרי הנסיעה – מה תחושתי? האם כדאי היה לנסוע? מה משונה, אבל למרות היופי המדהים של החוף, יופי עוצר נשימה, אני עונה לעצמי: לא, לא היה כדאי. אם הנפש היא יישות אפלטונית, המחפשת בכל את עקבותיה הנעלמים, איך תמצא אותם בסחירמוניקוח?