תורכיה – החוף הפיניקי

פיניקה (FINIKE) נמצאת על חופו של מפרץ חולי ארוך ורחב מאוד. בכמה מקומות מגיע רוחבו לכמה קילומטרים. ביצות תוחמות את קצהו המזרחי, במקום שבו נהר הקומולוצ'וק יוצא מההרים ונשפך אל הים. הים רדוד יחסית, בשל הסחף שמביא הנהר מההרים, המטפסים בתלילות לגובה של כמעט 1,000 מטרים. פיניקה עצמה, נמצאת מעבר לכביש המחבר את קאש (KAS) עם אנטליה (ANTALYA) ונצמדת לגבעות שבצידו הדרומי של המפרץ. שם נמצא נמל היאכטות ומעט סירות הדיג. כפר קטן. "6,730 נופוס (נפש)", כתוב על השלט הכחול שהציבה הממשלה התורכית בכניסה ליישוב. שלושה מלונות, שני פנסיונים, עשר שניות לעובר אותה בנסיעה בכביש, שלוש דקות אם מביאים בחשבון את הבנייה החדשה במזרח.
איך התגלגל השם הזה לפינה הזו של תורכיה, בתוך חוף משובץ בערים ליקיות? מאלכסנדריה שבמצרים לא נותר דבר. רק קטקומבות בקום א־שוקף, ומצודה תורכית במקום שעמד המגדלור באי פארוס – אחד מפלאי עולם. אבני המאוזוליאום של הליקרנאסוס בבודרום (BODRUM) שבאסיה הקטנה שימשו לבניית מצודה צלבנית. ובבבל נשארו רק האוויר ואדי המים, שמעליהם היו תלויים אותם גני הפלא. ומפיניקיה מה נשאר?
מה שידוע על הפיניקים נשאב ממעט השרידים שנשארו, ויותר מכך ממה שסיפרו עליהם אחרים. יורדי ים, אומנים גדולים, ממציאי אלפאבית, נוסעים חובקי עולם, קיסרים של חופים רחוקים. אנשים, שכמו המלח יש להם קיום רק על החוף, ובים הגדול לא נותר מהם דבר. (ראה גם מאמרו של מאיר בן־דב בגיליון זה).
היוונים היו האנשים של הים האגאי. עד בואו של אלכסנדר מוקדון הם לא הגיעו אל החופים הפיניקיים. הם אמנם הפליגו למצרים; ההיסטוריון הרודוטוס הגיע לשם וגם רודופיס – הזונה הגדולה מכולן, שאחיה של המשוררת ספפו היה מאוהב בה – גם היא היגרה למצרים; אבל אלה לא היו חופים יווניים, אלא פיניקיים. היוונים הם שנתנו לפיניקים את שמם: "אנשי הארגמן".

מהותם של חופים
מהו חוף פיניקי? במה הוא שונה מחוף יווני? היוונים נולדו סביב הים האגאי, שהוא איזור של איים ומפרצים שאין דרך יבשתית לחבר ביניהם. ההרים יורדים בתלילות אל הים, והקשר הפנים־יבשתי קשה. בכך היה סוד כוחם של היוונים, ובכך היתה גם חולשתם הגדולה. מעולם לא נוצח עם ששלט בים, אמר ווינסטון צ'רצ'יל על בריטניה. הטלסוקרטיה – הממלכה היוונית של ערי המדינה, הפוליס – שלטה על נתיבי הים הפנימיים של הים האגאי ושל הים האדריאטי, כשהחלו להתיישב באי הגדול של סיציליה. אלא שהחוף היווני נגמר בדיוק היכן שמתחיל החוף הפיניקי. ההתנחלות היוונית נעצרה בסיציליה ובאסיה הקטנה מרגע שהיוונים נתקלו בפיניקים, מלכי הים של העולם העתיק.
מהו אם כן חוף פיניקי? הוא מתחיל לא רחוק מאנטליה שבדרום תורכיה של היום, היכן שמתיישר החוף וממשיך מזרחה עד לברך הגדולה של מפרץ איסכנדרון (ISKENDERUN), יורד דרומה דרך אנטקיה (ANTAKYA), לטקייה (LATAKIA), ביירות, צידון, צור, עכו חיפה, דור ויפו עד לעזה. חוף שהוא קצה של דרך יבשתית גדולה.
היוונים היו עם גבם אל היבשה. המרכז היה הים. מהים באו הדברים הטובים, אל הים יצאו למסעות ולכיבושים, מהים באה הפורענות. כוחם של היוונים היה בים; תבוסותיהם היו ביבשה. שאר הים היה של הפיניקים. הים היה מוצאן והמשכן של הדרכים היבשתיות, דרך סלולה על גלים.
פיניקה שבתורכיה היא חוף פיניקי. קילומטרים של חול לכל מלוא העין, גוש סלע ממערב למפרץ העגול והגדול שתחתיו אפשר להקים נמל, וסלעי גיר. מלבד השם (כמעט המקום היחיד שבו נשאר שם ברור המזכיר את הפיניקים), עולה השאלה: למה התיישבו הפיניקים דווקא כאן?

סודו של מקום
בפיניקה, מתחת לגבעה, ברחוב ההולך אל המסגד, עומד בית קטן שבו חי זוג. הבעל אופה בוריק. השכם בבוקר יושבים כאן אנשי עמל ואוכלים את המאפה הנלוש מול העיניים וממולא בגבינה או בתערובת בצלית, מוכנס לתנור לזמן מועט, נחתך ומוגש על הצלחת כשהוא עדיין חם. עם הבוריק לוגמים איירן, משקה יוגורט מלוח.
איחרתי. כשהגעתי, ישבו שם רק שני אנשים. הם בירכו אותי לשלום ושאלו שאלות של נימוס. שאלתי על מקומות לנסוע אליהם. הזכרתי את אולימפוס. הסַפָּר, נמוך ומסודר מאוד, אמר שהוא עובר במקום בדרכו לאנטליה. הוא המתין שאסיים לאכול, עצר לרגע במספרה לארוז כמה דברים והסיע אותי את שלושים הקילומטרים מזרחה, אל המקום שממנו יורדת הדרך לאולימפוס. הרים אפורים מכוסים עלווה צפופה של חרוב ואורן. הריח המתוק של האוויר, כמה מאות מטרים מעל הים החם והלח. הודיתי לספר והתחלתי ללכת. מכונית עם זוג וילד מאיזמיר עצרה לידי, הציעו לי טרמפ עד למקום עצמו.
אולימפוס אינו שם יווני. הוא שם קדום שאימצו היוונים. החוף עד מירה (MYRA) שמעל פיניקה הוא החוף הליקי. אלא שבאולימפוס  ובפסליס (PHASELIS), שני האתרים הקרובים לפיניקה, אין ממצאים ליקיים, אלא ממצאים מאוחרים יותר. הליקים הם עם נוח לזיהוי, קבריהם דמויי חזיתות הארמון חצובים בסלע האפור ונמצאים בין מירה לקאונוס (KAUNOS). יש בחזיתות הקברים יותר מדבר אחד המזכיר את קברי הארמון של הנבטים בפטרה, אם כי הליקים קדמו לנבטים ב־700 שנים לפחות.
מה משך את הפיניקים דווקא לפיניקה? ב"מדריך הכחול לתורכיה" (BLUE GUIDE TURKEY), שאת המהדורה שלו מ־1995 החזקתי, נכתב שאולימפוס היא מקום קשה להגעה. הכביש, למרות הבורות, היה לא רע, וסופו דרך עפר טובה. עשרות מכוניות חנו בין עצי אורן וחרוב. עברתי בין חניונים שנראו ככפרים אפריקניים מזמיני אורחים, ששררה בהם אווירה פריקית צעירה ונעימה, שכמותה אפשר לפגוש בחופי סיני, בתאילנד או בגואה. אלא שכאן אין צפיפות, והכל טבול בצמחייה שופעת, מסביר פנים, אוהלים נטויים ותרמילי נוסעים בכל מקום. צעירים בבגדי־ים ומגבות ירדו אל החוף.
צעדתי דרך הריסותיה ההלניסטיות־רומיות של אולימפוס. עד למאה ה־ 15 לספירה היתה פה עיר; ואיזו עיר נפלאה זו היתה. נהר מים זרם במרכזה, צמחייה עבותה וירוקה מכל עבר, ומבנים נפלאים של בתי מרחץ ותיאטרון שהיער מכסה מאז באיטיות אך בהתמדה. מי מעיין צוננים זורמים לבריכה ליד מבנה אפור. גשר קדום חוצה את המים. תיאטרון בסבך.
הנהר הקטן נשפך אל הים בקצהו המערבי של החוף. סוללת חלוקים שהנהר מחלחל דרכה מונעת מגלי הים המלוחים להתערבב במי הנהר המתוקים, שקנים ירוקים והרדופים פורחים על גדותיו. המצודה הוונציאנית ההרוסה מעל החוף. סירות של קייטנים מקמר ומפיניקה פורקות תיירים לתוך מים צלולים, ונערים מזנקים מהסלע אל המצולה.
שיחי הרדופים מצילים עד למים, ומעיינות זורמים אל החוף. הנחתי את התרמיל בצל, ושחיתי מסביב לסלע. ים צלול ועמוק, ושרידי מצודה מתחת לפני מים. נרדמתי. אחר כך שטפתי מעצמי את מי המלח בשפך הנהר, צועד על החוף לפגוש את החימרה.

מוראה של המפלצת
החימרה היתה מפלצת יורקת אש, שהטילה את מוראה על ליקיה. היה לה ראש אריה, גוף של תיש וזנב נחש דרקוני. איאובוטס מלך ליקיה הטיל על בלפרון את המשימה להרוג את החימרה, וזה השליך ללוע המפלצת, הרעבה תמיד, גושי עופרת. העופרת הותכה בחום הלוע וחנקה אותה.
חמישה קילומטרים מאולימפוס, על צלע גבעה בגובה 250 מטרים מעל פני הים, נמצאת החימרה. ינארטאש (YANARTASH) הוא המקום שבו היא שוכנת. להבות אש בוקעות מצלע הגבעה, מאירות הרחק לתוך הים כסימן תמיד. התורכים קוראים למקום: ינארטאש, "סלעי האש".
הדרך טיפסה דרך האורנים השחורים ועצי החרוב. חום היום, לחות הים. היער נפתח לשלוחה אפורה של סלעים. במרכז השלוחה עלו להבות אש מתוך הסלעים. אי־אפשר לכבות את האש. אם מכסים בעפר, היא פורצת כמה דקות לאחר מכן במקום אחר. עמדתי מעל הסלעים המפויחים בשמש של אחר הצהריים. לא היה ריח לאש. גז עולה מתוך האדמה ומזין את אש התמיד בת אלפי השנים.
הדת הפיניקית היתה הדת הכנענית. ראש הפנתיאון היה בעל שמם (שמים) והיו בו, בין השאר, אשתרת (עשתורת) ותמוז, ובהילולות הפריון לקחו חלק הכוהנות הזונות. אבל לכל עיר היה גם אל משלה. למשל, אדון (אדוניס) היה פטרונה של גבל שבלבנון. הפיניקים הפחידו את היוונים. הם הקריבו ילדים למולך. גיא מלא עצמות ילדים שרופות נמצא בקרת חדשה, קרתגו. מים ואש.
מלמעלה, מהשלוחה האפורה, אפשר לראות את הים שהיה מרוחק לא יותר משני קילומטרים מהלהבות. ההלניסטים של אולימפוס בנו כאן מקדש להפייסטוס הנפח (וולקן). הביזנטים הקימו כאן כנסייה. גושי אבן עטורים בכתובות יווניות ליד קירות הכנסייה האפורים.
מוכרת שתייה אפתה על להבות האש החימריות גוזלמה – פיתה תורכית דקה מאוד ממולאת בגבינה. האם מכאן גנב פרומתיאוס את האש עבור בני האדם?

ציידי הזדמנויות
יש מערה באיזמיר, בחוף המזרחי של הים האגאי, שבה – אומרת המסורת – ישב המשורר היווני העיוור הומרוס, וכתב את ה"איליאדה" ואת ה"אודיסיאה". יש האומרים כי מסעות ההרפתקה של ה"אודיסיאה" מבוססים על אגדות פיניקיות, שנועדו להרתיע את היוונים מקצווי ארץ. שכן, בזמן שבו היו שבויים היוונים בין איי הים האגאי, כבר הפליגו הפיניקים לים השחור, חצו את מיצרי גיברלטר (שער הרקולס) וירדו דרומה לאורך חופי אפריקה.
האגדות כוונו כנגד היוונים, המתיישבים שהתחרו בהם בים ובהתיישבות באיים סיציליה, סרדיניה וקורסיקה, ואשר התיישבו גם במרסיאה (מרסיי). במאה החמישית לפני הספירה הגיע נווט פיניקי בשם חנו לכף וֶרדה ולסיירה ליאונה שבמערב אפריקה והקים שם מושבות; מעשה שעליו חזרו אלפיים שנים מאוחר יותר הנווטים הפורטוגלים, גם הם ממציאי אגדות ושומרי סודות של נתיבי הים, שכל עושרם בא להם מן הים וכיבושיו. באותה מאה חמישית לפני הספירה חקר הנווט חימילקו את החוף האטלנטי של ספרד, והגיע עד בריטני שבצרפת של היום.
הפיניקים, הקדום מן העמים הכנעניים המפליגים, שמרו על זהותם מראשית ההתנחלות של שבטי ישראל ועד ליום שבו הוכרעו והושמדו על ידי הרומאים, במאה השנייה לפני הספירה במלחמה הפונית השלישית. אך להבדיל מן היוונים, הם לא פיתחו תרבות חומרית ופילוסופיה. הקרמיקה שנמצאה בעריהם היתה יוונית. הם היו הסוחרים; הנווטים הגאונים.
אולימפוס ההלניסטית־רומית הוקמה לא לפני המאה השנייה לפני הספירה. האם ראו הפיניקים את להבות האש מהים? האם השתמשו בהן כציון דרך, נחתו על החוף וקיימו כאן את פולחנם? את עריהם ניהל שופט נבחר ובית נבחרים ובו 300 אנשים. הם היו מפקדי הצבא והנווטים. אחרים, מבני חסותם, היו החיילים. כך היה באימפריה של קרת חדשה. בצד המזרחי של הים התיכון כפפו עצמם הפיניקים בפני הכוחות הגדולים של האשורים והפרסים.
הפיניקים, להבדיל מהיוונים, לא היו כובשים; הם היו ציידי הזדמנויות. הם לא הפנו עורף ליבשה; תמיד הם היו קצה המארג היבשתי, החיל הימי של האימפריה הפרסית. צובעי הבדים של המזרח התיכון. אנשים שבחרו לגור על איים כדי לשמור על עצמאותם, לנפח כלי זכוכית בשיטה שלמדו מהמצרים, לייצר צבע, לסחור בין מזרח למערב, לגדל ולהרביע סוסים שקנו מהנבטים, לעבוד לאלי השמש והירח.

אנשי החול
ינארטאש והחימרה מאפשרים לענות על השאלה מתי הגיעו הפיניקים לפיניקה: קודם למאה השמינית לפני הספירה. הליקים התיישבו במקומות קשים להגעה, על הסלעים. הפיניקים, לעומתם, תיעבו את הסלעים. פיניקה היתה גבולה המזרחי של ליקיה. כאן היה פער של כמה עשרות קילומטרים עד לפמפיליה (קמר – אנטליה). הנקודה הפיניקית הבאה היתה באנמור (ANAMUR), ברווח שבין פמפיליה לקיליקיה. וגם כאן בחרו בחוף חולי ורחב בפתחו של נהר. אנשי החול.
האם היתה פיניקה תחנה מסחרית? נקודת ניווט? הם היו אופורטוניסטים. אותו מין המוגדר על ידי הביולוגים הימיים כמתנחלים הראשונים, אלה שיוצרים את סביבת החיים הראשונית, שבעקבותיה יבואו המינים האחרים וידחקו את המתיישבים הראשונים. לכוכב הצפון, עליו למדו הנווטים היוונים מן הפיניקים, הם קראו הכוכב הפיניקי.
המרכז הפיניקי העצמאי נע מערבה – לקרת חדשה, למושבות בספרד, בסרדיניה ובסיציליה – כבר במאה השביעית לפני הספירה, כשנוסדה קרת חדשה, קרתגו שבתוניסיה של היום. לפיניקה הם הגיעו כנראה עוד קודם לכן, במסעות החיפוש והניווט שלהם.
היהודים קרובים לפיניקים קרבה רבה. חירם מלך צור סיפק ארזים לבית המקדש שבנה שלמה  בירושלים בדגם כנעני־פיניקי. איזֶבֶל שנישאה לאחאב מלך ישראל היתה בתו של מלך צידון הפיניקי. הפיניקים הם אנשי חול וכורכר. מהחול הקוורצי של הנילוס ייצרו את הזכוכית הנפלאה, ובבריכות שחצבו מסלעי הכורכר המגוּדדים של החוף שטפו את ארגמון הקוצים (MUREX), כדי לעשות ממנו את צבע התכלת ששימש גם בבית המקדש היהודי.
הם גם מולידי הכתב האלפאביתי שממנו נגזרת גם העברית. הפיניקים, כמו היוונים והיהודים, מצויים ביסודותיה של התרבות המערבית; בתפר שבין התרבויות, במתח שביניהן. הסכסוך בין הפיניקים ליוונים התגלגל מאוחר יותר לסכסוך בין יוונים ליהודים. בין רומאים ליהודים. בין מערב למזרח.
הפיניקים היו אנשי המזרח התיכון. היוונים היו פולשים מהים האגאי. הפרסים היו האימפריה ממזרח, הסדן שהחזיק את קדמת הצד המזרחי של הים התיכון, עד שהגיעו היוונים והפרו את שיווי המשקל. נער בן 23 עשה זאת. ההיסטוריה היוונית בנויה על בגידה ותככים, בין עיר לעיר ביבשת ובאיים היווניים, עד בואו של אלכסנדר הגדול, שהפך את האידיאל היווני לרעיון חובק עולם. הוא הצליח להפוך את האיכות החומרית היוונית לבת תחרות עם המורשת הפרסית והגאונות הפיניקית. הוא נרצח משום שהיוונים טענו כי נעשה לפרסי יותר מאשר יווני. מותו בקטסיפון בירת פרס של השושלת האחמנידית הוא יותר מסמלי.
אלא שבדרכו להפוך לפרסי התעמת אלכסנדר מוקדון עם הפיניקים בקרב ארוך וקשה. שמונה חודשים הוא צר על האי של צור, שפך סוללה עצומה שהפכה את צור לחצי־אי, ואז החריב אותה לאחר שכוחה הצבאי לא עמד לה מול הצי וכוחות היבשה היווניים.
שכן הפיניקים, להבדיל מהיוונים, מעולם לא פיתחו צבא יבשתי בחלק הזה של הים התיכון. צבאם היבשתי היה הצבא הפרסי. משהובס הצבא הפרסי והובס הצי הפיניקי, לא נותר דבר שיגן על אומני הזכוכית, אנשי החול והצבע של מזרח הים התיכון.

מלח על העיר
אלא שהלב הפיניקי העצמאי היה כבר במקום אחר. הפיניקים עזבו את החופים ונעו דרומה, למקום שיש בו חול קוורצי ומפרצים שאף אחד לא הגיע אליהם. פיניקה היא רק אחת התחנות במסע הבדיקה של הים התיכון. הם הפליגו לצפון אפריקה, המשיכו נגד הזרם החופי והגיעו עד ספרד.
במלחמות הפוניות נאלצו הפיניקים לעמוד בפעם השנייה מול כוח יבשתי וימי חזק מהם, וגם הפעם הוא היווה את האיום היחיד על קיומם. גדולתו של חניבעל. המערכה הספרדית. המסע דרך הרי האלפים אל שערי רומא. חניבעל ניצח בעזרת טקטיקות פרשים. רק משהבינו הרומאים, כי עליהם להקים חיל פרשים ולהבין בטקטיקות של הפעלת הפרשים – ניצחו את חניבעל. יותר מחמישים שנים עברו בין הקרב האחרון של חניבעל לקרב האחרון של קרת חדשה, ואז זרה סקיפיו אמילינוס מלח על העיר ההרוסה. הסוף.
מאבק מסחרי התיישבותי, שהחל בצד השני של הים תיכון ונע נגד זרמי הים התיכון, חיסל את הפיניקים. היוונים התיישבו בערים הכנעניות־פיניקיות של החוף. הרומאים יישבו את קירנייקה וקרתגו וספרד. אומני הארגמן נעלמו. מה ששרד מן הפיניקים הן האגדות שסיפרו עליהם אויביהם: הומרוס ב"אודיסיאה", קסנופון ב"מסעות אלכסנדר". המלחמות הפוניות זכו לתיאור אצל רושמי ההיסטוריה הרומית. הפיניקים הם הצידונים של ספר שופטים וספרי מלכים במקרא. החימרה הליקית.
עליתי חזרה לכביש הראשי שמעל אולימפוס. החום נשבר. הכביש היה חצץ מהודק בשמן אדמה. יערות ירוקים ומראה הים מבעד למצוקים האדירים. ליקיה. לכאן לא חדרו הפיניקים. אנשי החופים. הרמתי יד, וטנדר עצר לידי. הכנסת האורחים התורכית בדרכים. איכר מפיניקה, מהעמק של הנהר קומולוצ'וק, שמגדל עגבניות מזרעים המיובאים מישראל. הוא הוריד אותי במרכז המפרץ.
פניתי אל החול האפור. משפחות משפחות, בבגדי ים או בלבוש מלא, רבצו במים. כל אזרחי העיירה? שני מתאבקים בחול השחור, לא הרחק מהים. החול נדבק לזיעה. יווני־רומי. הם נאבקו עוד כמה דקות ואז ירדו לטבול בים, לשטוף מגופם את החול. פניתי אל מסעדת הדגים שמעל המרינה, מתחת למצוק, שפה ושם, בתוך בתי הדייגים הנדחקים במעלה הגבעה, משולבת אבן כבדה של בניין קדום.
מפיניקה הפיניקית לא שרד הרבה, חוץ מהשם. הליקים, הפמפילים, הקיליקים, היוונים והרומאים השאירו אחריהם יותר. היהודים את ספר הספרים. הנבטים את פטרה. הפיניקים השאירו את מה ששקוף – זכוכית, ואת מה שצובע – ארגמן, את מה שנטמע בתוך האחרים, ב"אודיסיאה", בתבנית בית המקדש בירושלים, בכתב, באגדות, בבריכות כורכר על שפת הים המזרחית של הים התיכון, בשם בן 2,800 שנים ובאש התמיד של החימרה.