תבנית נוף מולדתם

במאות האחרונות, ערים הן בגדר מהויות המשתנות במהירות ובתכיפות יחסית גבוהה. אם ניתן להן, הן יהפכו בתוך שנים ספורות למשהו אחר לגמרי, כמעט בלתי מוכר. הן עשויות להתרחב לכל הכיוונים, לטפס לגובה ולהעלים בצמיחתן כל מה שמתקשר לעברן, כולל בניינים ישנים ואת הסיפורים שהם מספרים. הכוח החזק ליצור, להתפתח, להרוס את הישן כדי לפנות מקום לחדש, האופייני למאה ה־20, מתבטא בהן באופן בולט, ומול עינינו הן הופכות למהויות כמעט מפלצתיות, שדומות במידת־מה לאיתני הטבע.

מול עולם המוּנע על ידי שינוי והתפתחות עומד הצורך לשמר את המורשת התרבותית. השימור בערים, כמו במקומות אחרים, מעורר שאלות קשות ונוקבות: מה ערכם של מקום ומעשה אנושי בחברה מובילית, עם זהויות אתניות תרבותיות מעורבות וזכרונות היסטוריים מצטלבים? האם על פעולות השימור לכלול את העבר בלבד או גם את ההווה? וכיצד יש להתייחס לשינוי; כלומר, כיצד יש לשמר את העבר בלי לעצור את העתיד?

מכון השימור של גטי בלוס אנג'לס מנסה לספק תשובות לשאלות אלה בדרך מקורית. מאהאסטי אפשאר, שיזמה את המפעל של המכון ומנהלת אותו, הציעה לבדוק מה אומרים על בעיות השימור בני נוער, שזווית הראייה שלהם על המציאות רעננה יותר. כאן גם נכנס לתמונה צ'והאן בן ה־17, אחד מקבוצת בני נוער שהשתתפו במפעל. לכל אחד מהצעירים רקע אתני, חברתי וכלכלי שונה; גילם נע מ־10 עד 18, והם מתגוררים במקומות שונים – לוס אנג'לס, קייפטאון, בומביי, מכסיקו סיטי ופאריס. בני נוער אלה קיבלו מצלמות וסרטי צילום שחור־לבן, והתבקשו לצלם ציוני דרך אישיים בעיר שבה גדלו. כמו כן הם התבקשו להצביע על אתרי מורשת תרבותית ולהסביר מדוע אתרים אלה חשובים לחייהם ולחיי אחרים. כל פרויקט הסתיים בתערוכה, פרסום ספר וסרט וידיאו קצר.

הנחת היסוד של "ציוני הדרך" היא שאם אנשים בוחרים אתרים ורואים בהם חלק מההיסטוריה התרבותית שלהם והתממשות זהותם האישית והחברתית, הם יפתחו כלפיהם אכפתיות רבה יותר. תחושות אלה ימנעו את ההזנחה וההרס של ציוני הדרך הללו.

"ציון דרך הוא משהו שאני מכיר בו את עצמי", אמר ניקול ד'סוזה בן ה־18, גם הוא מבומביי, כשהתבקש להסביר מה הנחה אותו בצילומיו. וצ'והאן הוסיף: "ציון דרך הוא משהו שאינך מודע אליו, עד שיום אחד הוא איננו יותר – ואז אתה מרגיש אובדן אישי". "כשאתה הורס ציון דרך, אתה הורס משהו מההיסטוריה של אנשים אחרים", אמרה סבינה פאשאל בת ה־14, המתגוררת בלוס אנג'לס. בבומביי סיכמה אניטה באלאצ'אנדראן בת ה־17: "ציון דרך מבהיר לי שאינני אבודה". המסר ברור: שימור של ציוני דרך הוא פעולה של שימור עצמי.

כל אחד מהפרויקטים במפעל הוכיח כי מקום אינו אמור להיות עתיק או ישן כדי להוות ציון דרך; יותר מכך, ציון דרך כזה אינו חייב בכלל להיות מקום. "מקומות, אנשים, תמונות שיש להן משמעות עבורנו, גם הם עוזרים לנו למצוא את הדרך", אמרה איווט קרוגר בת ה־16 מקייפטאון, דרום־אפריקה.

שמונה בני נוער נבחרו מכל עיר, ולפיכך הפרויקטים הם ייצוגים מקריים ובמידת־מה בעייתיים של הקהילות השונות. הפרויקטים האישיים שונים משום השוני הצפוי בין הנערים והנערות, אך גם בשל השוני התרבותי והאתני. הדמיון מצוי במשהו בסיסי העולה מהם. ניוודיטה מאגאר בת ה־18 מבומביי היטיבה לנסח את הדמיון הזה בנאום שנשאה בפתיחת התערוכה בעירה: "זה כמו הליכה דרך ראי, שבמהלכה זוכים לפתע אובייקטים תמימים לחיים חדשים. באנו לכאן היום כדי לצפות בציוני הדרך שהנצחנו. תוך כדי התהליך הכרנו בפוטנציאל שלנו, בחלקנו במורשת של היצירה האנושית, והכרה זו הולידה אמון ואמונה בעצמנו… אני מאמינה שהפרויקט יהווה ציון דרך לדורות הבאים וידריך אותם לעתיד טוב יותר".