חודש יוני, ענת אשתי ואנוכי יושבים בגינה שלנו ומנסים לא לחשוב על אוגוסט המתקרב. אין קייטנות, הילדים ירבצו מול הטלוויזיה עם מבט מזוגג, נהיה עסוקים בהסעות ומדי פעם נבלה בחוף הים או בבריכה. שגרת חופש מעיקה מעט, שמתווספת לעבודה היומית שממלאת את רוב זמנו של זוג ישראלי ממוצע. באותו ערב שוחחתי עם ניר הרפז, חבר קרוב ומדריך טיולים בחו"ל במקצועו. ניר סיפר לי, כבדרך אגב, שהוא מתכנן לטייל בתאילנד באוגוסט עם שני בניו, תאי וליאם. הוא סיפר שהבנים מתגעגעים לתקופה שהמשפחה התגוררה בתאילנד. "אני מצטרף עם המשפחה שלי", יריתי מהמותן ברגע של חולשה וקנאה ובלי להתייעץ עם אשתי. "בכיף, מצדי תביא עוד עשר משפחות", השיב ניר בלי שמץ של התרגשות, "כקבוצה גדולה נחסוך סכום משמעותי מעלות הטיול, והילדים ייהנו מחברים חדשים בגילם". מאותו רגע החל מוחי הקודח לעמול על ארגון קבוצה. בתוך יומיים הושקה קבוצה בפייסבוק, הוקם אתר ברשת החברתית נינג ופוסטים שלי החלו להציף בלוגים ורשתות חברתיות. המטרה היתה מול עיני והייתי נחוש להוציאה אל הפועל. החשש היחיד שהתגנב ללבי היה מתגובתה של אשתי על כך שהשנה לא נחליף את הרכב, אלא נטייל כשלושה שבועות בתאילנד. לשמחתי ענת זרמה עם הרעיון, וכך הוחלט – נוסעים לתאילנד. כעבור כמה שבועות נאספו לא פחות מ-37 אנשים, מתוכם כעשרים ילדים, כולל שלנו – אריאל, בת 13 וחצי, טל בן עשר ואייל בן חמש. ניר בנה מסלול במרכז תאילנד שמבוסס על עקרונות ירוקים ככל האפשר. זה אומר ללא טיסות פנים, אלא עם אוטובוס צמוד וממוזג, ותחבורה ציבורית שכוללת סירות מהירות, מעבורות וטנדרים פתוחים. גם הלינה תיערך במלונות אקולוגיים, עד כמה שאפשר. העיר הגדולה והטבע הירוקב-9 באוגוסט נחתנו בבנגקוק, בירת ארץ אלף החיוכים. ביומיים הבאים הספקנו לטעום ממה שיש למטרופולין העצום הזה להציע לתייר מערבי השש אלי קניות. בין לבין גם ביקרנו באתרי החובה של העיר: מקדשי הרחוב; שוקי היום והלילה; וואט פּרה קאו (Wat Phra Kaew), משכנו של בודהא האזמרגד וארמון המלך הצמוד; וואט פּו ( (Wat Pho), מקדשו של הבודהא השוכב עצום הממדים העשוי כולו מזהב; שיט על נהר צ'או פּראיה (Chao Phraya), וביקור בסיאם אושן וורלד. במהלך הביקור בעיר אפפו אותנו ניחוח של מסעדות אותנטיות, ריחות וצבעים משכרים, וגם חום ולחות של 100 אחוז, ואחרי שלושה ימים של חוויה אורבנית סואנת שמנו פעמינו אל עבר הירוק המבטיח. האוטובוס הוביל אותנו לבאנג פה אין (Bang pa in), ארמון הקיץ של מלכי סיאם, שגניו המרהיבים גרמו לנו להוריק מקנאה. עשירית מכמות המים שזורמים שם ביום היתה יכולה להפריח את הנגב שלנו. סגנון הארמון הוא ייחודי ויוצא דופן, שילוב של אדריכלות אירופית וסינית, פרי יוזמתו של המלך ראמה החמישי, מעריץ נלהב של רעיונות מערביים. הילדים התלהבו במיוחד מהשיחים הגזומים בצורת פילים. המשכנו בשיט בנהר בסירות ארוכות זנב עד לבירתה ההיסטורית של ממלכת סיאם, איותאיה (Ayuthaya). טיילנו באתריה הקדומים והמתפוררים, והמשכנו צפונה למחוז הדרומי ביותר של צפון תאילנד – אותאי תאני (Uthai Thani) הפראי. הגענו למלון האקולוגי אווטאר (Avataar), אחד המקומות היפים ששהיתי בהם בחיי. נכנסנו לשמורת פּו טואי בתוך יער הגשם, ולאחר נסיעה של דקות ארוכות בשביל מתפתל הגענו לעמק פתוח, עשיר בגידולי אננס – גן עדן של ממש. במלון האקולוגי יש אגם מלאכותי המשתרע על פני דונמים שלמים באמצע היער, חדרים מפוארים על המים ואוכל מדהים. לא התבטלנו וניצלנו את כל מה שהטבע מסביב יכול להציע לנו: יצאנו לטיולי אופניים בג'ונגל, דיוושנו בהרכב משפחתי מלא למערת הנטיפים פו וואי, האכלנו דגי ענק במנזר הבודהיסטי קאו וונג, ביתם של מאות ילדים נזירים. המנזר ניצב במקום מדהים – על צוק ענקי על גדת אגם מלאכותי. יש מעט תיירים מערביים באזור, והוא שומר על צביונו הפראי והמיוחד כל כך. ביומיים שבילינו בשמורת פו טואי, המשתרעת על פני כ-300 קמ"ר, נרשמה התרוממות רוח אדירה בקרב כל החברים למסע, בייחוד בקרב הילדים. הצאצאים רצו ורכבו, טיפסו וקפצו, שחו ואכלו, ובעיקר העסיקו את עצמם עם החברים החדשים. אין ספק שחיק הטבע עושה להם טוב. מה שהשאיר לנו, ההורים, לא מעט זמן איכות זוגי רגוע.
על גדות הנהר קוואי
את הבוקר שבו נפרדנו ממחוז אותאי תאני התחלנו בסדרת מתיחות על שפת המים בהדרכתה של אחת מהחברות לטיול, מיכל גולני, מאמנת כושר בהכשרתה. במהרה אימצנו את הנוהל, וכך נפתחו כל הבקרים שלנו בטיול בהתעמלות על שפת המים. שמנו פעמינו לעבר מחוז קנצ'נבורי (Kanchanaburi). הנוף הירוק היה אנטיתזה מוחלטת לבנגקוק, צבעונית ככל שתהיה. בגבעות אבן הגיר המקיפות את העיר קנצ'נבורי חצובים מקדשי מערה רבים, עמוסים בפסלי בודהא, בשטחה זורמים שני נהרות, והמראה הכללי הוא פסטורלי.
האזור מציע שפע של פעילויות במתכונת דומה לזו שמככבת בצ'יאנג מאי, כלומר טרקים קצרים בטבע, רכיבה על אופניים, שיט על גבי סירות במבוק בנהר קוואי, רכיבה על פילים ומפגשים עם בעלי חיים אחרים. אחרי הנסיעה, שעברה עלינו בתחרות קריוקי ובסדנת פיסול בבלונים שערכו ניר ועוזרו התאילנדי לופ, זה בדיוק מה שהיינו צריכים. הגענו למלון בורי טרה (Buri Tara), לצד נהר קוואי שעלה על גדותיו בשל גשמים בצפון. זהו מלון מיוחד בלב הג'ונגל הפראי, שבו כמה אפשרויות לינה – מווילות ועד אוהלים. אנחנו התמקמנו באוהל ממוזג ויצאנו לטיול על פילים בג'ונגל ולמסע ברפסודות במבוק. לקינוח זכינו לחוויה מעניינת, פדיקור מדגים מיוחדים בספא של המלון. הדגים המיוחדים נגסו בעור המת בכפות הרגליים ואגב דגדוג קל ביצעו בנו פדיקור לכל דבר. את הבוקר למחרת פתחנו בטיול רגלי באחת משמורות הטבע היפות של מחוז קנצ'נבורי – שמורת מפלי אראוון (Erawan National Park). הפארק, שמשתרע על פני 550 קמ"ר, מפורסם בעיקר במפל המדורג ובשבע הבריכות שבו. בשמורה עובר מסלול הליכה רטוב ותלול, שכולל גם טבילה בבריכות. טיילנו במסלול הרגלי, שלקח אותנו דרך שבעת השלבים של המפלים בתוך יער הגשם, בדרך עצרנו לרחצה בבריכות מי הטורקיז הקרירות וסיימנו בפיקניק. משם המשכנו לשיט לגשר על נהר קוואי המפורסם, ביקרנו בשוק הצף, פגשנו מקרוב נחשים והמשכנו ליעד הבא – פאטיה עיר נופש על חופי מפרץ סיאם. סתלבט במפרץ סיאם
את היומיים הבאים בילינו במלון הארד רוק ברביצת בטן-גב. בכל זאת מדובר בחופשה. התוכנית היומית נראתה כך: שעה של דהירה על ג'ט סקי בים, הרבה עיסויי רגלים (פוט מסאז') במהלך בילוי בחוף ביום, ועיסוי בכל הגוף בערב. החופים הנקיים בקרבת המלון וצפונה ממנו קסמו לנו במיוחד, ולא ממש רצינו לעזוב. התחנה הבאה היתה האי קו צ'אנג (Ko Chang). עשינו את דרכנו מפטאיה לעיר טראט, בה עלינו על מעבורת לקו צ'אנג, שנמצא לא רחוק מהגבול עם קמבודיה. הפארק הלאומי הימי מו קו צ'אנג (Mu Ko Chang) משתרע על פני שישה איים מרכזיים ועוד כמה עשרות איים קטנים, שהגדול בהם הוא האי קו צ'אנג עצמו. לאחר העגינה נסענו בשיירת טנדרים לבית המלון המפואר, אמרי אמרלד קוב, השוכן במרכז האי, על חוף מדהים ביופיו. המלון נהנה מבריכת שחייה מיוחדת במרכזו, חדרים מפנקים וארוחות שאנחנו מתגעגעים אליהן עד עכשיו. בערבים בילינו בווייט סנדס ביץ', רצועת פאבים ומסעדות לא רחוק מהמלון. למחרת האקשן המשיך: שכרנו קטנועים וטיילנו באי השני בגודלו בתאילנד. בני טל ואני שכרנו קיאק וחתרנו לאי קטן, שמרוחק כקילומטר וחצי מהמלון, שחינו, בילינו והתפעלנו משקיעה משגעת. למחרת יצאנו למתקן האומגות המיוחד שמכונה קנופי, בלב יער הגשם שעל האי, למסלול חווייתי של גלישה בגובה 20 מטר, קרוב לצמרות עצי הענק. בעזרת האומגות התקדמנו מעץ לעץ תוך צרחות הנאה מהולות בפחד. זוהי דרך מדהימה לעבור ביער בלי להפריע לחיות שהסתובבו על הקרקע, מתחתינו. ביום הבא נסענו בשיירת טנדרים לכפר הדייגים הציורי באנג באו, בקצה הדרומי של האי. כל בתי הכפר נישאים על כלונסאות בים, מעל המים. מרתק ללמוד איך הדייגים ומשפחותיהם חיים ממש בתוך הים ומתפרנסים מדיג וממכירת מזכרות לתיירים. מהכפר יצאנו לשיט בסירות מהירות לקבוצת איים רחוקה יותר וביקרנו באתרי צלילה שונים. הצבע של המים היה משכר והשנרקול מעל ריף אלמוגים היה קסום במיוחד. דילגנו בין האתרים השונים עם הסירות וניסינו להתרשם מיצורים תת ימיים רבים ככל האפשר. מפגש נוסף עם בעלי חיים, בלי גדרות ובלי תיווך, המתין לנו, ובמיוחד לילדים, בפארק הימי מו קו צ'אנ, שם חיים דגים וקופים שמחכים לארוחות חינם שמספקים להם תיירים. לסיום מוצלח של היום עצרנו לפיקניק על חוף לבן וחלומי. בשלב הזה כבר הרגשנו את הסוף הקרב ושאפנו לנצל כל רגע. למחרת יצאנו לספוג עוד קצת טבע בטיול רגלי לשמורת המפלים נאם טוק תאן מאיום (Nam Tok Than Mayom) היפהפייה בלב האי. בשמורה השתכשכנו במים הקרירים שעות ארוכות וטיפסנו למערה קטנה שהמים חצבו בצוק. בילויים אחרונים, ופרידה
בצער רב נפרדנו מקו צ'אנג. טיילנו כבר יותר משבועיים, חוויה רדפה חוויה, כל אחת מטריפת חושים יותר מקודמתה. קשה לתאר במילים את הנוף ואת הטבע הבתולי שלהם נחשפנו. הקבוצה היתה מגובשת והרמונית, הילדים מאושרים, וכך גם אנחנו המבוגרים. חזרנו לבנגקוק ליומיים אחרונים של קניות ובילויים. את הזמן עד החזרה ארצה העברנו בקרטינג עם הילדים, בשחייה בבריכה, בארוחות, בבילויים ובהופעה של להקת הליידי בויז המפורסמת קליפסו. בערב האחרון, לאחר שסעדנו את לבנו במסעדת סיפוד מרקט המפורסמת ברובע סוקומוויט, אפילו הספקנו לקבל עיסוי תאילנדי אחרון. איך מסכמים טיול מדהים כזה? השתמשתי כבר בכל הסופרלטיבים האפשריים ועדיין קשה להעביר את ההרגשה האמיתית של חוויית כל הנופים, האטרקציות, העושר הקולינרי והחיוכים שובי הלב של התאילנדים האדיבים. כל החששות מטיול עם קבוצה גדולה ולא מוכרת נעלמו די בהתחלה. לשמחתנו היה לנו העונג לבלות כשלושה שבועות עם אנשים טובים שפגשנו באמצע החיים.
____ הכותב מודה לניר הרפז מחברת Otherways |
