תאילנד – אנה ומלך סיאם

הלכנו דרך שוק הדגים הריחני, שם הונחו דגים כסופים על מגשים קלועים. מי הנהר המזוהמים ליחכו את כלונסאות הבתים הרעועים הבנויים על שפת הנהר. "למה את רוצה לדעת היכן היא גרה?" התעקש פון, טרוניה בקולו. "בעיני היא היתה אישה אמיצה ויוצאת דופן. מעניין אותי לדעת כיצד היא חיה כאן בחום ובלחות, לבושה בשמלות נפוחות מרובדות בתחתוניות ובמחוך מהודק בצו האופנה הוויקטוריאני", עניתי, מוחה את הזיעה שנטפה ממצחי.

"היא היתה שקרנית", מחה פון. "היא המציאה כל מיני דברים. והיא לא נתנה כבוד למלך שלנו. היא הציגה אותו כאילו הוא בור, ליצן, עריץ וגחמן", הוסיף בכעס.

"אני חושבת שהתיאור נבע מהתנגשות בין תרבויות וממאפייני התקופה שבה היא חיה", נחלצתי להגנתה. "הבריטים חשבו אז שהם מייצגים תרבות גבוהה, והם ראו עמים אחרים כמי שזקוקים להנחיה".

המשכנו ללכת בין הסמטאות הסמוכות לארמון המלך בניסיון לנחש היכן עמד הבית שגרה בו אנה ליאונוונס בשעתה. על הבית הזה היא ניהלה מאבק ממושך עם המלך. היא טענה שהובטח לה לגור מחוץ לארמון. המלך טען להגנתו ש"מלך לא יכול לזכור הכל", והציע לשכן אותה בהרמונו עם נשותיו, אך אנה סירבה להצטרף אליהן משום שראתה בהן שפחות.

המשכנו לחפש. חלפנו על פני כמה בתים בעלי חזות קולוניאלית. אולי באחד מהם גרה אנה ליאונוונס? שאלנו עוברים ושבים, אבל איש לא ידע. גם אם מישהו מהם היה יודע, מן הסתם כבר היה הורס אותו. אנה ליאונוונס נחשבת בתאילנד אויב העם.

ארמון המלוכה בתאילנד. אנה ליאוונס טענה שהובטח לה לגור מחוץ לארמון, המלך הציע לשכן אותה בהרמון עם נשותיו, אך אנה סירבה | צילום: אימג' בנק

חוכמתו של הפרא האציל
אנה ומלך סיאם הן דמויות היסטוריות מרתקות, שאכן נפגשו, בשנת 1862, בממלכת סיאם. אולם בזיכרון שלנו חקוקות דמויותיהם כפי שתוארו בספרה של מרגרט לאנדון
מ־1944, "אנה ומלך סיאם", במחזמר שנעשה על פיו, ובעיקר בארבעה סרטים עלילתיים שתיארו את המפגש הזה.

המפורסם שבהם הוא סרט מוזיקלי עם שיריהם של ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין ובכיכובם של יול ברינר ודברה קר, שיצא לאקרנים בשנת 1956. הסרט, שצולם באולפנים עם תפאורה לא משכנעת במיוחד, נעשה בעקבותיהם של המחזמר המצליח משנת 1951 ושל הסרט שקדם לו, משנת 1946, בכיכובם של רקס הריסון ואירן דן. וגם לצעירים שבינינו יש אנה ומלך משלהם: בשנת 1999 הוציאו "האחים וורנר" את סרט האנימציה "המלך ואני", ובאותה השנה יצא לאקרנים גם הסרט "אנה והמלך" בכיכובם של ג'ודי פוסטר וצ'ו יון־פאט.

כרזת הסרט "אנה והמלך" משנת 1999 בכיכובם של צ'ו יון-פאט וג'ודי פוסטר. כל הסרטים נשענים במידת דיוק זו או אחרת, על הספר "אנה ומלך סיאם" של מרגרט לאנדון

כל הסרטים נשענים, במידת דיוק זו או אחרת, על הספר "אנה ומלך סיאם" של לאנדון, שחיה בתאילנד שנים רבות אחרי ליאונוונס. לאנדון התבססה על שני ספרים שכתבה ליאונוונס על חוויותיה בסיאם – ספרים שעוררו את סקרנות המערב על אודות החיים בחצר המלך, אך גם הציתו ויכוחים לא מעטים על אמינות תיאוריה את המלך, את יחסיה עימו ואת חצר המלוכה.

התנגדותם החריפה של התאילנדים לסיפורה של ליאונוונס ולסרטים נובעת מאופן הצגתו של המלך מונגקוט. בספרים ובסרטים מתואר המלך, על פי מודל "הפרא האציל", כשהוא יחף, עירום בפלג גופו העליון, בור בהלכות המערב, מדבר אנגלית עילגת ואינו יודע להשתמש בסכין ובמזלג. התאילנדים מתקוממים על כך בייחוד משום שמונגקוט היה למעשה מלומד גדול שהחל להצעיד את סיאם אל עבר המודרניזציה, בתהליך שהמשיך במשנה מרץ בנו הנערץ צ'וללונגקורן.

בעיקר מקוממת אותם הצגתו של המלך כמי שזקוק לעזרה של אומנת מערבית, ועוד כזו שבאה ממעמד נמוך. בסרט משנת 1956, למשל, המלך (יול ברינר) נעזר כביכול באנה (דברה קר) כדי להכין נשף שבו יתארחו דיפלומטים מערביים, שבעצם חומדים את ארצו. אצל הצופים נוצרת ההרגשה כאילו אנה היא הראשונה שהביאה את האנגלית ואת תרבות המערב לתאילנד. למעשה, מונגקוט למד מדעים מערביים, דיבר אנגלית (וגם צרפתית, לטינית, סיאמית, פאלי וסנסקריט) ונחשב עד היום "אבי המדע התאילנדי". העובדה שבחר להביא מורה לאנגלית כדי ללמד את ילדיו ונשותיו מעידה דווקא על הכרתו בחשיבותה של השפה האנגלית להתקדמותה של תאילנד.

בסרטים לא זוכה המלך לשום הכרה במעשיו, ואנה מוצגת כמי שמביאה את האור אל הילידים בממלכת החושך. למעשה, המלך הנערץ היה פתוח לחידושים, בעל חשיבה מקורית ופורצת דרך, ועשה צעדים חסרי תקדים בהיסטוריה התאית. לפי עדותו של ד"ר מלקולם סמית', רופא ששירת בחצר המלך, מונגקוט הקים מוסד שאִפשר לבני עמו להביע מחאה בנושאים רבים והקים משרד שטיפל בכאלף תלונות בשנה, החל בערעור על פסקי דין, דרך פתרון סכסוכים, וכלה בבקשות למתן כסף. בימי ראשון נהג מונגקוט לצאת מארמונו ולקבל את פני העם, והיה המלך הראשון שהתיר לבני עמו להתבונן בפניו. מונגקוט גם ביטל את הנוהג להוציא להורג נזירים שעברו על חוקי ההתנזרות ממין, וכחלופה הטיל עליהם לקצוץ עשב לפילים המלכותיים.

מונגקוט היה איש דתי וחי 27 שנים במנזר. לעומת אדיקותו הדתית, בסרטים הוא מתואר כפלייבוי פוחז. התאילנדים מתקשים לעכל סצנות כמו זו שבסרט "אנה והמלך", שבה המלך מציע סיגר ללואי, בנה של אנה, וזועמים על הסרטים בשל התיאורים של הרומן שניהלו כביכול ליאונוונס והמלך. למה לו למלך, הם שואלים, שלרשותו עומדות עשרות נשים ופילגשים, לנהל רומן עם אלמנה לבנה (הנתפסת כנחותה בהשוואה לנשים מקומיות).

מכּתביה של ליאונוונס ברור שהיתה לה אובססיה כלפי המלך, אולם אישה ויקטוריאנית ומתחסדת כמוה, גם אם היתה לה משיכה כלפיו, לא היתה מעזה להביע רגש של אהבה, ובספריה אין אזכור לרומן ולו ברמיזה (מה שלא הפריע לבמאי הסרטים להפליג בדמיונם). בניגוד למתואר בסרט, בעת המפגש בין ליאונוונס למלך, מונגקוט כבר היה בן 58 וסבל משיתוק חלקי בפניו. פיו היה נטול שיניים, ועל כן התקינו לו תותבות מעץ. הוא לא היה צעיר כמו צ'ו יון־פאט, ולא פיזז כמו יול ברינר. ובוודאי לא יכול היה לתפקד כלוחם כמו בסרט "אנה והמלך". גם סיפור המרד נגד המלך, שמופיע בסרט "אנה והמלך", הוא כולו פרי דרמטיזציה תסריטאית, ואין לו כל אחיזה במציאות.

הבית בסמטת שוק הדגים
סיפורי החיים של מונגקוט וליאונוונס מרתקים לא פחות מההמחזות של דמויותיהם בקולנוע ובתיאטרון: אלה שני אנשים בעלי נסיון חיים רב, שנפגשו לא רק כמעסיק יוצא דופן וכמורה, אלא כשני בני אדם בעלי אופי חזק ומתנגח. הם העבירו ביקורת זה על זה וחצו גבולות מקובלים של נורמות התנהגותיות. למרות המתחים שלא חדלו לצוץ ביניהם, הם מצאו עניין זה בזה ורכשו הערכה ואמון זה לזה.

בשנת 1862 הגיעו אנה ובנה לבנגקוק של היום, בהזמנתו של שגריר סיאם בסינגפור שחיפש מורה לאנגלית לילדיו של מלך סיאם. היה עליה למצוא פתרון הישרדותי מאחר שהתאלמנה ופרנסה לבדה את שני ילדיה. את בתה אוויס שלחה לפנימייה באנגליה.
ליאונוונס בילתה בחצר המלך כחמש שנים, ועשתה שם כנראה הרבה יותר מאשר ללמד אנגלית. בספריה היא מייחסת לעצמה תרומה רבה להתקדמותו של מונגקוט אל עבר המודרניזציה, אולם בתאילנד טוענים רבים כי היא זקפה לזכותה שינויים שהמלך עשה כבר לפני בואה או שנעשו בכלל בתקופה אחרת. מכל מקום, לפי עדותו של הרופא ששירת בחצר המלך, מונגקוט נתן בה את אמונו ולא רצה להניח לה לעזוב.
אנה של הסרטים לא היססה להתחצף אל המלך. במציאות היא היתה קרוב לוודאי האדם היחיד שאמר לו את האמת בפנים. הוא אמנם התלונן בפניה שהיא "קושי גדול", אבל העריך אותה מאוד.

המפגש בין אנה למלך לווה בעימותים שמקורם בהבדלי תרבות, בתפיסות עולם מנוגדות ובהתנשאות תרבותית שאפיינה בריטים רבים באותה התקופה. אותם הפערים תרמו גם לחוסר האהדה של התאילנדים כלפי ליאונוונס וכלפי הסרטים שנכתבו על חייה.

דוגמה לכך היא הוויכוח על מקום מגוריה. באירופה, השאיפה לפרטיות היא כמעט ערך מקודש, ולא יעלה על הדעת שמורה אנגלייה תיאלץ לוותר על פרטיותה בשביל ללמד את ילדי המלך או כדי להיות זמינה לקריאותיו; בסיאם, לעומת זאת, דרישתה לפרטיות לא הובנה. התאילנדים מאמינים כי בדידות היא נטל קשה לאדם, ולכן הציעו לשכנה בהרמון המלך, כך שתיהנה מקרבתם של אחרים. הם לא חשבו, כנראה, שיש בכך כדי לפגוע בשמה הטוב כוויקטוריאנית חסודה, כאילו היתה עוד אחת משפחות המין שלו.

זאת ועוד: המלך ראה בה מתורגמנית אמינה ואף יועצת, ולא נרתע מלהפריע את שנתה בלילה כדי שתעזור לו להבין דקויות המסתתרות בסגנון הכתיבה. לכן הוא התעקש לשכן אותה בסמוך לארמונו. מעדותם של מיסיונרים וסוחרים מערביים שחיו בסיאם באותם הימים עולה שגם הם נקראו באמצע הלילה לשירותו של המלך.

לאחר ויכוחים רבים בדבר מקום המגורים, הוקצה לליאונוונס בית של שני חדרים, מטונף ונטול חלונות, בסוף סמטת שוק הדגים. היא שבה מזועזעת מהבית, ולאחר חודש ניתן לה בית אחר, ובו תשעה חדרים, והיא ניקתה ושיפצה אותו בעזרת משרתים כך שיהיה ראוי למגורים. מסקרן לראות את הבית כיום, אולם ליאונוונס לא מגלה בספריה היכן בדיוק שכן. כל שידוע הוא שהיא נהגה להגיע מביתה לארמון באמצעות סירה, אבל דרך שכזו אינה יוצאת דופן בבנגקוק. היכן גרה באמת? כאמור, אין איש יודע, וייתכן שביתה נהרס זה מכבר.

עיר הנשים
ליאונוונס לימדה באגף של "מקדש נשות הארמון", שאליו הגיעה בסירה דרך "שער החוכמה". אם המקדש הזה מצוי עדיין בארמון, הוא נמצא באזור שהכניסה אליו אסורה. גם בימים ששהתה בסיאם, ההרמון שבארמון היה אזור פרטי. ההרמון היה עיר בפני עצמה, עם רחובות, גנים, מדשאות, אגמים וחנויות. היה בו ממשל פנימי עם מוסדות, חוקים ובתי משפט משלו, ועיר הנשים הזאת נוהלה ונשלטה בידי נשים. הגברים היחידים שהורשו להיכנס להרמון היו עובדי תחזוקה ורופאים. בני המלך נשארו בו עד גיל בגרות, ואז עזבו אל משפחות אמם או אל בתי מושלים בפרובינציות. הגבר היחיד שגר בארמון היה המלך.

מאות נשים חיו בהרמון, ונשים לוחמות, שכונו "אמזונות" בפי ליאונוונס, הופקדו בו על המשמר. הן הקפידו שנשים לא תצאנה ממנו אלא אם קיבלו אישור מפורש מהמלך. לדברי ליאונוונס, היתרי היציאה ניתנו לנשים רק לעתים נדירות. מנקודת מבטה הוויקטוריאנית ובהיותה לוחמת צדק ברוחה, היא התקשתה להבליג על דברים רבים שראתה בהרמון. הטריד אותה מנהג הפוליגמיה, שתודות לו היו למלך, לפי עדותו של דוקטור סמית',  82 ילדים מ־27 אמהות מלכותיות ומ־34 פילגשים.

לאחר שפרסמה את זכרונותיה היתה אנה ליאונוונס למרצה מבוקשת: הקהל במדינות המערב היה צמא לסיפורים על אודות עריצותו של המלך שבהינף יד שולח אישה למרתפי הכלא, וגמע בשקיקה את תיאור אלפי הנשים הענוגות שמילאו את ההרמון, כורעות על הקרקע בכניעה מוחלטת כאשר המלך מופיע. מובן שגם התיאורים האלה קוממו את התאילנדים, והם טענו כי ליאונוונס פשוט אינה מבינה את מוסד המלוכה. נכון שמי שפגש את המלך היה צריך להשתטח בפניו (מנהג שביטל בנו של מונגקוט), אולם התאילנדים לא מצאו בכך פגם ולא ראו בדבר עדות לעריצות. ב"אנה ומלך סיאם" הסצנות מעליבות במיוחד: אנה מלבישה את נשות ההרמון בשמלות מרובות תחתוניות, כמקובל במערב, וכשהמלך נכנס, הן משתטחות על הרצפה וחושפות בלי כוונה את ישבניהן.

המלך שבסרטים נוהג כעריץ, מחלק פקודות על ימין ועל שמאל, ועל פי מנהגי החצר הנהוגים בימיו גם גוזר עונש מוות על גבר שניהל רומן עם אחת מפילגשיו. לדברי התאילנדים, לא היו דברים מעולם, כפי שמעולם לא היה אפילו צל־צלו של רומן בין המלך ובין אנה ליאונוונס. זאת ועוד: גם כיום, מתוך הערכה ואהבה למלך ומתוך כבוד למוסד המלוכה, בעיתונות התאילנדית לעולם לא תיכתב מילה שיכולה בדרך כלשהי לבטא ביקורת על מוסד המלוכה ועל המלך. מוסד המלוכה מקודש בעיני התאילנדים, וכמוהו המלך, הנתפס כגלגול נשמתו של האל ראמה. בתאילנד, בניגוד לאנגליה, ביקורת על מוסד המלוכה פשוט אינה חלק מהתרבות.