ז'ואן פינטו נולד ביוהנסבורג (Johannesburg), דרום אפריקה. אבא שלו ממוצא פורטוגלי ואמו אנגלייה. מאז שהיה בן 17 הוא עובד כריינג'ר בשמורה הפרטית ת'ורניבוש, ויש לו את כל הגינונים הדרושים לאיש טבע. הוא נראה חזק מאוד, שזוף, מדבר בשקט ומקרין שלווה. פינטו מתייחס לתפקידו ברצינות תהומית, הוא רוצה להראות לאורחים את בעלי החיים שבגללם הגיעו לכאן – אבל לעשות את זה בדיוק לפי החוקים, ואלה אוסרים להפריע לחיות מעבר לגבול מסוים. אסור לעשות פעולה שתתפרש כהתרסה. אסור לפתוח פתח, ולו הקטן ביותר, לסכנה. העדות הברורה ביותר לזהירות הזאת היא דרך הנהיגה שלו. פינטו נוהג בג'יפ גדול, שקט מאוד, צבוע בצבעי הצמחייה, וכאשר הוא או הגשש שנוסע איתו מזהים בעלי חיים, הוא מדומם את הרכב ומשלב הילוך אחורי. הוא מצביע עבורנו, אלה שלא רואים שום דבר שלא מראים להם במפורש, על בעלי החיים בסבך הקרוב. בשלב הזה הוא גם מחזיק בדרך כלל ברובה ציד דו קני גדול, למקרה שמשהו ישתבש.  | | שמורת ת'ורניבוש. קרבה אינטימית עם בעלי החיים |
מפגש לילי עם משפחת אריותחם מאוד בחודש נובמבר בשמורת ת'ורניבוש (Thornybush), שבצפון-מזרח דרום אפריקה. פינטו לבוש במדי הר־יינג'רים – מכנסי חאקי קצרים וחולצה תואמת, שסמל השמורה רקום עליה. אנחנו נוסעים בג'יפ חסר חלונות, ובאחד הלילות, בערך בחצות, כמה שניות אחרי שפינטו כיבה את המנוע והרים יד לאות שנסתום את הפה שם במושב האחורי, התחככה לפתע בדופן הג'יפ משפחה שלמה של אריות. חושך גמור, אי אפשר לצלם – המפלט הקבוע מפני הבעת תדהמה או פחד – והמחשבה להושיט יד וללטף את גבה של הלביאה שמתגרדת על פתח התדלוק לא נשמעת כמו משהו שפינטו יעודד. ישבנו, חמישה אנשים, בשקט גמור, כמעט בלי לזוז, עד שהם הלכו. המחשבה הראשונה שחלפה בראש היא שיישארו (בשביל זה באנו לכאן) או שיילכו כבר (בכל זאת, אריות, בלילה, אולי הם נורא רעבים?). עברו כמה דקות של דממה ואז חלפה מחשבה נוספת – כותרת ראשית בצהובון אנגלי: "חזון אחרית הימים – עיתונאים מישראל, ירדן ותורכיה נאכלו יחד, ללא אבחנה, בידי משפחה של אריות קטלניים בשמורת טבע". בסופו של דבר נמאס ללביאה מפתח התדלוק שלנו והיא נעלמה במורד השביל. פינטו טפח על הכתף של ווילסון, הגשש השחור, ואפשר היה לראות שהוא מרוצה מאוד.
עד 1991 היתה ת'ורניבוש שמורת ציד. לפני תשע שנים הבינו שימי הציד תמו. עשירים אנגלים ואמריקאים לא באים יותר כדי לצוד חיות בר. בעלי השמורה התחלפו, והיא הפכה לאתר תיירות לכל דבר. 12 חדרים להשכרה עומדים לרשות המבקרים בשמורה, ו־40 אנשים יכולים לשהות בה באותה עת. הרעיון הבסיסי כאן, כמו בהרבה שמורות אחרות בדרום אפריקה, הוא להיות קרוב לטבע ככל האפשר, בתנאים נוחים למדי, אך לא מפוארים. החדרים פשוטים, נקיים וממוזגים, אבל אין בהם טלפון או טלוויזיה. את הארוחות אוכלים במרפסת גדולה, וממנה אפשר לצפות בחיות שבאות לשתות מבור המים הסמוך, בקופים ובעופות הגדולים שעל העצים. 11 ריינג'רים עובדים בשמורה, וכיוון שהמטרה הברורה היא להראות למבקרים מספר גדול ככל האפשר של חיות בפרק זמן קצר יחסית, הם מודיעים במערכת הקשר על מקום ההימצאות של קבוצות בעלי חיים. כך, במשך בוקר אחד ראינו עדר גדול של ג'ירפות, כמה פילים שהתייחסו ממשלא יפה לאחד העצים, אריות שפרצופם מכוסה דם טרי, זברות, לביאות עם גורים, אנטילופות, חזירי יבלות, נשרים, עופות שאני לא מכיר, חיפושיות זבל, חרגולים וקרנף אחד. את כל אלה ראינו בפה פעור ממרחק שלושה או ארבעה מטרים. מערכת הקשר של השמורה עבדה ביעילות, ולכל מקום שבו נצפו בעלי חיים גדולים או מעניינים הגיעו בתוך כמה דקות שניים או שלושה ג'יפים. אנתוני גרוט, האקולוג של השמורה, נמצא כאן כבר שלוש שנים. את המאבק העיקרי הוא מנהל על צמצום הסטייה של הג'יפים מן השבילים המסומנים. על הר־יינג'רים מופעל לחץ מצד התיירים לרדת מהשבילים, שכן הם רוצים לראות את בעלי החיים מקרוב, והפיתוי גדול. "הם רוצים לראות אם לאריה יש קצוות שרופים בקצה הרעמה", הסביר גרוט. הבעיה היא שחריגה מן הדרכים הורסת את השטחים, בעיקר כאלה ששרפו לפני זמן קצר. גרוט מנהל את השרפה היזומה של השטחים, שנערכת פעם בארבע שנים. "אנחנו עובדים במערכת אקולוגית שהיא קטנה מכדי להתנהל לבד. להערכתי, המערכת כאן צפופה בכ־30 אחוז מעל לרצוי. השרפה עוזרת להתחדשות הצמחייה ומשפרת את גדילת העשב. נסיעה פרועה על השטחים במקום על השבילים פוגעת במאמץ הזה". על השאלה עד כמה מתערבים הריינג'רים בניהול אורח חייהם של בעלי החיים מתקשה האקולוג גרוט להשיב. "תראה", הוא מתפתל בכיסא הקש, "כרגע יש בשמורה שלנו רק שבעה קרנפים. הם נכס יקר מאוד מבחינתנו. אם מחר אבחין בקרנף חולה או פצוע, אזעיק וטרינר לטפל בו. לא אעשה דבר אם אבחין באימפלה חולה או פצועה. יש כאן אלף אימפלות, וזה מקרה שבו אני מעדיף לתת לטבע לנהל את עצמו".
בשעת השקיעה פגשנו ריינג'ר מהשמורה, מלווה ארבע צעירות אמריקאיות ללינת לילה בשטח. הן יפרשו שקי שינה בקרחת קטנה בסבך הצמחייה, כקילומטר מהאכסניה שבלב השמורה. במשך הלילה יקשיבו למתרחש סביבן, אולי יצליחו לראות כמה בעלי חיים באים לבור המים הסמוך, ובעיקר, כך אמרו, "נהיה קרובות עוד יותר לטבע". עובדי השמורה תיאמו כי למחרת בבוקר ישלחו להן למקום הלינה את ארוחת הבוקר המלאה, כולל דגנים, חלב טרי, פירות יבשים, קפה ועוגות אנגליות. קרוב לטבע, אבל נוח מאוד.  | | פינגווינים משכשכים במים. הפינגווינים מסתובבים בחנניות בין הרוחצים על החוף | צילום: דיוויד גארי |
כמו סרט טבע, אבל במציאות
בדרך אל כף התקווה הטובה (Cape of Good Hope), במפרצון קטן, יושבות על חוף הים כמה משפחות עם ילדים בלונדינים שמשחקים במים. במרחק חמישה מטרים מהם עומדת להקה של כ־50 פינגווינים על סלע. אף אחד לא מתרגש. הילדים צועקים זה אל זה. גם הפינגווינים צועקים משהו לא ברור ומדדים לצד השני של הסלע. מדי פעם יורד אחד מהם לשכשך במים ועולה חזרה. אין גדר, אין מכלאה, אין דמי כניסה או שלט הסבר. יש פינגווינים ואנשים שמבלים על אותו חוף. יש תיירים – אנחנו – שמצלמים בהתרגשות, כי הם קראו במדריך שאלה הפינגווינים הכי צפוניים על פני כדור הארץ. הפינגווינים לא קראו את המדריך הזה. הם רוצים דג טוב לארוחת הצהריים ושלא יבלבלו להם את המוח.בהמשך הכביש, כמה קילומטרים לכיוון הכף, עומדים שני אנשים וצופים במשקפת לעבר האוקיינוס. "מה אתם רואים?", שאלתי. "לווייתנים", ענהאחד מהם והושיט לי את המשקפת. זה נשמע כמו בדיחה. לקחתי את המשקפת וחשבתי שלא יפה לצחוק על אורחים שלא מבינים כלום. בחוסר אמון הצמדתי את המשקפת לעיניים וראיתי את ערוץ 8: שני לווייתנים מזנקים מהמים, מניפים זנב בצורת וי וצוללים חזרה, בערך 50 מטר מהחוף. "זאת העונה שלהם", הסביר לי בעל המשקפת. "תמיד הם באים לכאן בעונה הזאת. הנה שם, ימינה יותר, יש עוד שלושה". "אלה שנוסעים בכביש לא יודעים שיש כאן לווייתנים?", גמגמתי כשהחזרתי בחוסר רצון את המשקפת. הוא צחק. "מה אכפת להם מהלווייתנים?".
ישבנו לאכול המבורגר במרפסת של הרכבל ליד הכף. הרכבל מוביל אל המגדלור ואל תצפית על שני האוקיינוסים, ההודי והאטלנטי, שמתמזגים בדיוק ממול. עננים הפריעו לראוּת, וחיכינו שיתבהר כדי שנוכל לצפות במגדלור הנמוך יותר, שנושא את שמו של ברתולומיאו דיאש הפורטוגלי, הלבן הראשון שהגיע לכף. רגע אחרי שקילפנו את הנייר מעל להמבורגר צלל עלינו מהגג בבון אלים. הוא נעמד על השולחן שלנו, פרע לעצמו את הבלורית וצרח משהו לא מובן. מלצר גירש אותו בתנועות ידיים רחבות וניסה להרגיע אותנו. הבבון עבר לשולחן הסמוך וחטף כריך אכול למחצה מידיה של ילדה בת שמונה. המלצר כבר נראה כועס מאוד. "כל יום אותו סיפור. כמה אוכל שנותנים לו – הוא לא שבע". הבבון הזה הוא חלק מהמקום. איש עוד לא הציע לסגור אותו בכלוב.  | | הצוקים מעל נהר בלייד. צעד לא נכון והכל נגמר | צילום: הנסיוהרג ריכטר |
לא לסובלים מפחד גבהיםנהר בלייד (Blyde) שבלב הרי דרקנסברג (Drakensberg), הוא אחד האזורים המרהיבים והמתוירים ביותר בדרום אפריקה. הכביש שמלווה את הנהר נקרא כביש הפנורמה, ולא קשה להבין למה. באחת הנקודות המפורסמות ביותר לאורך הכביש יש תצפית נוף. צוקים ענקיים מתנשאים מצידו השני של הנהר, ומצוקים תלולים מאוד יוצרים מעין מרפסת תצפית טבעית בצד הכביש. כמעט כל מי שנוסע על כביש הפנורמה עוצר כאן כדי לנשום עמוק ולהתבונן בנוף. זה לא מקום למי שיש לו פחד גבהים. הצמחייה העבותה, הסלעים הגדולים, הנוף הפתוח ו־700 מטר של מצוק אנכי שיורד עד לנהר הזורם הרחק למטה – כל אלה מעניקים משמעות מוחשית לביטוי "איתני הטבע".הדבר הכי בולט בתצפית הזאת על נהר בלייד הוא שבשום מקום אין כאן מעקה בטיחות, אין מרפסת ממשית שבנויה כדי להבטיח את שלומם של הצופים, אין התערבות במה שהטבע עשה כאן לבד. אין אפילו שלט שיזהיר את היורדים בשביל ממגרש החניה, המרוחק כמה מאות מטרים מנקודת התצפית, שהם עומדים להגיע למקום מסוכן. יש שביל, מינימליסטי מאוד, שמנתב את דרכם של המבקרים לאורך המצוק. בכמה נקודות יש סלעים ענקיים שעליהם מטפסים האמיצים יותר כדי להצטלם מעל לתהום.הבעיה עם צוקים כאלה היא שאי אפשר לדעת כמה זה מסוכן, או כמה זה גבוה, עד לרגע שמגיעים לקצה. מישהו כתב פעם שהדרך הכי טובה להתבונן בצוקים היא לקפוץ מעבר להם, אלא שאז קשה קצת להחליף חוויות או להגיע למקום פעם שנייה. אלה שלא רוצים לקפוץ לנהר בלייד מעבר לצוק מתכופפים עוד טיפ טיפה, הרי אין מעקה, מעבר לסלעים הבולטים ביותר. השפויים שבהם מחווירים מיד ונסוגים לאחור. חבריהם מפצירים בהם לעשות זאת שוב, הם לא הספיקו לצלם, אבל מי שראה במאונך צוק בגובה 700 מטר לא מתלהב להפגין שוב את אומץ ליבו. האיזור כולו הוגדר כבר לפני כ־20 שנה כשמורת טבע. אבל לא בכל מקום סבורות הרשויות לשמירת הטבע שתפקידן להגן על בני אדם. אלה שייזהרו וידאגו לעצמם. הטבע הוא זה שזקוק להגנה מפני שינויים מעצבנים.בנקודת המפגש של נהר בלייד עם נהר טראור (Treur), במקום שנקרא בורק'ס לאק פוטהולס (Bourke’s Luck Potholes), יש תופעת טבע מעניינת של בורות צבעוניים ומפלים שנוצרו בכוח השחיקה של המים. כאן כבר החליטו הרשויות להתערב, אבל בלי לקלקל את הנוף – הן בנו שביל הליכה מעץ, שחלקו עשוי כגשרים צרים מעל לבורות. שני יתרונות יש לשביל הזה: הוא מנתב את כל המבקרים למסלול אחד והוא "מרים" אותם מעל לנוף. הם יכולים לראות אותו מקרוב, אבל כמעט שאינם יכולים לגעת בו."הטבע הוא כאן, איתנו", אמר ז'ואן פינטו בתשובה לשאלה מה ההבדל בין שמורות הטבע של דרום אפריקה לאלה שבמקומות אחרים. "זה לא משהו רחוק, מנותק. אנחנו חיים בתוכו. אנחנו חלק ממנו". |
