אברהם היה יזם עסקי, מנהיג חברתי, הוגה דעות ודיפלומט. במצוות אלוהיו עזב את ארץ חרן שופעת המים ויצא אל מקום אחר, שחון, צרוב ויבש. הוא כרת ברית עם יושבי האזור, ולמקום בו התקיים המעמד קרא באר שבע. הנוף השומם לא נראה כמקום מבטיח, אך אברהם האמין כי בכוח רצונו יוכל להפוך את הנוף למחוז ברכה. כביטוי לאמונתו זו, נטע שם עץ אשל: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כ"א 33).
דורות רבים חלפו, את הנגב חצו אינספור שיירות סוחרים וצבאות, נוודים ורועי צאן, אך מעולם לא התחולל בו שינוי מהותי. בראשית המאה העשרים הקימו התורכים עיר מחוז בנגב וקראו לה באר שבע, כעירו של אברהם. היתה זו עיירה קטנה, מאובקת ועלובת מראה, שהקמתה נועדה להסדיר את האחיזה השלטונית בחבל הארץ הפרוע.  |  | בית אשל נבחר לשכן את ההיפודרום העברי הראשון, אך בלהט העשייה נפגעו, אולי במזיד ואולי בשגגה, שרידי האתר ההיסטורי |
תוכנית עשרת המצפים
באוגוסט 1943 עלו חברי גרעין "היוגב" לאדמת א־סיר הסמוכה לבאר שבע. בבואם לנוף השומם היו נחושים להביא לו ברכה — צל ושורשים. ברוח אברהם אבינו קראו למקום בית אשל.
היישוב החדש היה חלק מתוכניתו רבת ההשראה של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף וייץ, שדרש מהתנועה הציונית להשקיע ב"נגב הרחוק". היתה זו משימה שנראתה חסרת סיכוי. אפילו איתור הבעלות על האדמות ורישומן בספרים היו כרוכים בתלאות אינספור ודרשו מומחיות, ערמומיות ונחישות. בראשית שנות הארבעים הצליחה הקרן הקיימת לרכוש קרקעות באזורים שונים בנגב בשטח כולל של 140 אלף דונם.
בשנת 1942 החלו להגיע מרחוק הדי השואה והחורבן המתחוללים בעולם. עלה הצורך להכין תשתית לקליטתם של המוני הפליטים, אלא שבאמצעות ה"ספרים הלבנים" הערימו האנגלים קשיים על התפרסות היישוב היהודי. שאלת הנגב ומימוש הבעלות על הקרקעות שכבר נרכשו בו הפכו לסוגיה קיומית.
בידי המומחים לא היו כמעט נתונים על סיכויי ההתיישבות בנגב. שאלות מהותיות כמו כמות המים ואיכותם, טיב הקרקעות, התנודות האקלימיות – כל אלה היו בגדר נעלם. על כן עלה רעיון לייסד עשר תחנות שיבצעו נסיונות חקלאיים ויהוו יתדות להתיישבות עתידית. תוכנית עשרת המצפים לא מומשה במלואה, ובפועל הוקמו שלושה מצפים בלבד: גבולות, רביבים ובית אשל. יישוב במצור
וכך, בשיא הקיץ הלוהט של שנת 1943, עלו חלוצי בית אשל על הקרקע שעל גדות נחל באר שבע: חמישה בחורים בשני אוהלים, אליהם הצטרפו מאוחר יותר חברים נוספים ובהם גם בחורה אחת. יתר חברי גרעין "היוגב" ישבו בתל שמרון הסמוך לנהלל והמתינו לרגע בו יוכלו גם הם לצאת למושב העובדים ההולך ומוקם בנגב.
המאמץ נשא פרי. הם הקימו מבנים במתכונת שכונתה בפיהם "טירה", פיתחו פלחה, גן ירק, רפת ולול, נטעו שדרה מוריקה ושתלו דשא. בשלב מסוים הגדילו לעשות וצירפו את בני משפחותיהם, וכך הפך בית אשל ליישוב היהודי הראשון בנגב בו גדלו ילדים קטנים. בתוך זמן קצר היה היישוב לנווה מדבר מוריק ומשובב לב.
ואז באה המלחמה. בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמתה של מדינה יהודית. למחרת היום פרצה מלחמה שהתלקחה בכל חלקי הארץ. בית אשל הפך ליישוב נצור ומנותק. הנשים והילדים פונו והתושבים שנותרו נערכו לקרב הגדול שוודאי יבוא. הטירה בוצרה, וסביבה נחפרו עמדות. ב־14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. המפקד משה אלברט בחן את ארסנל הנשק באמצעותו תתגונן בית אשל מפני הפולש המצרי: שתי מרגמות, מכונת ירייה אחת ו־45 לוחמים, שלחלקם לא היה נשק.
המצרים הגיעו ללא הפרעה לבאר שבע ומיד יצאו לרוצץ את הנקודה היהודית הסמוכה. הקרב היה קטלני. משה אלברט נהרג, מכשיר המורס – הקשר היחיד לעולם החיצון – יצא מכלל פעולה, כל המבנים שעל פני הקרקע ניזוקו. היישוב הוסיף לתפקד כל ימות המלחמה בבונקרים ובמחפורות. עם שחרור באר שבע על ידי צה"ל במבצע "עשר המכות" ("מבצע יואב") ב־21 באוקטובר 1948, יצאו הלוחמים לאור השמש העזה וראו את מפעלם שהוכה באש הקרבות אך לא נפל. ההיפודרום העברי הראשון
בתום המלחמה נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל. חברי גרעין "היוגב" חשו כי בית אשל השלימה בכבוד את תפקידה ההיסטורי. הם התאחדו עם משפחותיהם והקימו מושב עובדים בעמק יזרעאל ששמו "היוגב".
שרידי הנקודה שבנגב – הטירה, העמדות, תעלות הקשר והלחימה ועצי האשל – נותרו עומדים כעדות למפעל החלוצי ולגבורת הלוחמים. אתר המורשת נכלל בתחום השיפוט והאחריות של עיריית באר שבע, והפך לחלק מנופה התרבותי של העיר. המקום הוכרז כאתר שימור לאומי, והוכשרו בו שבילים.
עשרות שנים חלפו. באר שבע זכתה להנהגה עירונית נמרצת ועתירת יוזמה, אשר החליטה, לקראת חג הסוכות של שנת תשס"ה, להקים בעיר היפודרום למירוצי סוסים – מחווה נאה לבעל החיים האצילי ששעט בימים עברו במדבריות הנגב. המקום שנבחר כראוי לשכן את ההיפודרום העברי הראשון בנגב היה חורשת בית אשל.
עד כאן הכול טוב וראוי לברכה, אלא שבלהט העשייה נפגעו, אולי במזיד ואולי בשגגה, שרידי האתר ההיסטורי של בית אשל: חלק מן העמדות והביצורים נעלם מן הנוף והטירה עצמה ניזוקה. את מה שלא עשו רוחות המדבר, שיני הזמן וצבאות האויב הצליח לחולל טרקטוריסט אחד שביקש ליישר מגרש עבור מרוצי סוסים.
עם גילוי ההרס פנתה המועצה לשימור אתרים לראש עיריית באר שבע, לשר הפנים ולגורמים נוספים, בדרישה לפעול לאלתר לשיקום הנזקים ולמיצוי הדין עם האחראים להם. במקביל, הוגשה למשטרה תלונה נגד הגורמים המעורבים במעשה. עיריית באר שבע והעומד בראשה – תא"ל (מיל') יעקב טרנר, הידוע בזיקתו לערכי המורשת הציונית ושהמפורסם במפעליו הוא המוזיאון ההיסטורי של חיל האוויר – קיבלו על עצמם לבדוק איך השתלשלו הדברים, ויש להניח ולקוות כי אכן יוסקו מסקנות. |
