שוק מחנה יהודה בירושלים

שוק נולד
שוק מחנה יהודה הוא אחד מהשניים הגדולים בארץ. שטחו כ־130 דונם, והוא ממוקם באיזור שבין רחוב בצלאל בדרום, רחוב יפו בצפון, רחוב מסילת ישרים במזרח ושדרות בן־צבי במערב. כ־600 עסקים פועלים בתחומו, מהם כ־80 מסעדות, והוא מספק פרנסה לכ־3,000 משפחות. 1,600 איש גרים בתחומו, ובימים עמוסים עוברים בו כ־30,000 קונים. השוק נחלק לאזורים, והתערובת העדתית בולטת: מעט אשכנזים, והרבה סורים חלבּים, גרוזינים, כורדים, תורכים ופרסים.
כאשר ב־1875 צמחו לאורך דרך יפו השכונות היהודיות אבן ישראל ושכונת בית יעקב, העמידו ערביי הכפר ליפתא דוכנים ארעיים ומכרו ירקות, פירות ושאר מוצרים לאוכלוסיה החדשה. מהר מאוד הצטרפו אליהם גם יהודים. החנויות הקבועות הראשונות הופיעו ב־1908 ונבנו על ידי ישיבת עץ חיים. מוריה ותלמידיה של הישיבה התכוונו להתפרנס ממסחר. כך נולד השוק.
ב־1921 התארגנה קבוצת סוחרים, בהם אליהו יעקב בנאי, סבה של משפחת בנאי המפורסמת, שייסדה שני רחובות ובהם חנויות: רחוב התפוח ורחוב האגס (המוזכר בשירו של אהוד בנאי, "רחוב האגס 1"). דבורה אבידן, האחראית היום על שימור בנייני העיר, שלפה מהארכיון מכתב שנכתב בכתב רש"י ובו התלוננו בעלי החנויות, שהרוכלים המציגים את מרכולתם על עגלות אינם משלמים מיסים כמוהם. שאר רחובות השוק – תות, אפרסק, שזיף ושקד – נבנו ב־1931 בכספי הלוואה שנתן בנק הלוואה וחיסכון.
מאז עברו על השוק הרבה תהפוכות. צמחו בו חנויות ודוכנים. הוא הפך מאיזור מתפתח למוזנח וצפוף. החיים בו לא היו קלים. התשתית היתה הרוסה, הבניינים לא תוחזקו, וחלקם מתמוטט. "לפני 13 שנה הצעתי לטדי קולק, אז ראש העיר, לפעול לשיקום חברתי של איזור השוק", מספר אורי עַמֵדִי, ראש מינהלת לב העיר ומינהלת השוק. "היו שם הרבה בעיות תעסוקה ובעיות שנבעו מאי־תחזוקה של המבנים. טדי עשה אז תנועת ביטול ופליאה; איזה סיכוי יש לך להתמודד מול בעיות קשות כל כך, לנסות להציל את המקום שאליו מתנקזים כל המתחים של ירושלים. אני התעקשתי. אז הוא העמיד לי קרוון בחניון של השוק". מאז גייס עמדי קבוצת פעילים, רובם דור שני ושלישי בשוק. יחד חשבו על הדרך לשיקומו. "ב־1983 הקמנו ועד פעילים ואפילו קבוצת כדורגל של השוק. ארגנו פעילות חברתית, אפילו ערכנו טיולים בארץ", סיפר עמדי. "אנשים שעד כה חשבו במושגים של 'מגיע לנו' התחילו לחשוב במושגים של 'לתת'. והם נהנו לתרום, הרגישו טוב. הפסיקו להאשים את העולם ולקחו אחריות. טיפחנו כבוד עצמי, גאווה ושייכות אצל אנשים שסבלו מדימוי עצמי פגוע".
עמדי לימד אותם קצת ניהול עסקי ופסיכולוגיה. בעזרתו אימצו יחידת צנחנים, הכינו משלוחי מנות לצה"ל וחשבו איך לפתור בעיות בוערות בשוק כמו חנייה והרס התשתיות.
"הכל למדתי מאמא שלי", הוא אומר, "היא היתה עובדת סוציאלית דרך סיר הקובה. את הנתינה שלה היא העבירה דרך סירי המרק". עמדי אינו מכין מרק, אבל יש הקוראים לו "האבא הרוחני של השוק" או "העובד הסוציאלי של השוק".

סביב השעון
כששואלים לא־ירושלמים אילו אסוציאציות עולות במוחם כשאומרים להם "שוק מחנה יהודה", התשובה נעה בין הצבעוניות האתנית לבין הפיגועים והנטייה החזקה מאוד של הסוחרים ימינה במפה הפוליטית. בשוק לא אוהבים את הדימוי הזה. הם מתהדרים בכך שבכל חנות עובד פועל ערבי אחד, אהוב על מעבידיו, שעליו מגינים בלהט. חוץ מזה, בקבוצת הכדורגל של השוק, יש יהודים וערבים, חילונים ודתיים. בתוקף הם טענו בפני כי אנשי הימין הקיצוני באים לכאן אחרי פיגועים מבחוץ, וכי צלמי התקשורת מחפשים תמונות של להט יצרים, ו"אף אחד, אף אחד, אף פעם, לא מתאר איך מפשרים פה ואיך פועלים פה נגד אלימות".
השוק פעיל כמעט סביב השעון. בלילה מנקים ופורקים סחורות, מוקדם בבוקר מגיעות משאיות ומסדרים את החנויות. הפעילות החברתית היא חלק מהעיסוקים בכיכר המרכזית של שוק העיראקים. היא מתנהלת במסעדות ובבתי הקפה. המשחק הנפוץ כאן הוא השש־בש, אבל אפשר לראות אנשים משחקים גם בדומינו ובקלפים. עשרות אנשים מבלים מידי יום שעות ארוכות ב"כיכר העיראקים", אולי כמפלט מהמציאות.
הצטרפנו אליהם. פייסל הסתובב בבית הקפה עם סל פלסטיק ומכר הגרלות "תוצרת עצמית", רק לאנשי השוק. שלושה מספרים ב־20 שקלים. בשיחה התערב רחמים רחמים, ממקימי שוק העיראקים, שהגיע למחנה יהודה ב־1953, הקים צריף ובאסטה והתפרנס, ובגיל 74 העביר את העסק לבנו. הבן הוא סיבה לגאווה, משום שהוא ממשיך המורשת וגם ראש קבוצת הכדורגל של השוק. לרחמים 31 נכדים ושמונה נינים, והוא ממשיך להתגורר בשוק משום שהוא אוהב את הסביבה. יש לו סדר יום קבוע: משחקי בוקר בבית קפה לגברים בלבד. הבילוי כולל כוס תה ודיונים על נושאים אקטואליים. מדברים על נושאים שברומו של עולם: אפליה, עוני ובעיות חנייה.
"השוק הוא נשמת העיר", מסביר לי ג'ו הגדול. "עיר בלי שוק היא כמו אדם בלי נשמה. כמה שהעיר יותר עסיסית, יותר פתוחה ועממית – השוק שלה יהיה יותר תוסס. אני אוהב את האנשים כאן. מכיר את כולם, הנשמות הטובות והרעות, נהנה מהתגרנות ומהשפע". ואז, משום מה, גולשת השיחה לדיון פוליטי. כולם משבחים את מדינת ישראל: "שתחיה עד 120 שנה", אומר מישהו, ומישהו אחר מוסיף כדי להבהיר: "מי שיעליל על המדינה, אלוהים ייתן לו אשה רעה".
כאמל הניח מולי את כוס התה השלישית. הוא חזר מסיבוב נוסף בשוק. כאמל  מוכר צ'יי עם נענע, חלב חם או קפה. כל היום הוא רץ, נושא מגש ועליו שש כוסות לאנשים שונים בשוק. יש לו סיבוב קבוע, הוא לא צריך לשאול, הוא יודע בדיוק מי רוצה את כוס התה שלו ומתי, ועם כמה סוכר.
לבית הקפה הגיע גם אבו נחום עם האוכל הכורדי שלו. אבו נחום, הסבירו לי, הוא מין מזנון נייד. את האוכל – אורז, סמבוסק ומרק קובה – הוא מחזיק על מגש מכוסה במגבת ומוכר מנה, שהיא בעצם ארוחת צהריים ביתית טעימה להפליא, במחירים סמליים. אפשר לאכול גם אצל עזורה, ברחוב מחנה יהודה 8. כאן הבישול איטי, על פתיליות, ולמאכלים יש טעם נפלא. יש מקרוני עם שעועית, מג'דרה או אורז עם אטריות, סלט ירקות וקציצות. יש גם תבשיל בשר בקר עם תפוחי אדמה. המחירים עממיים, וסוגרים כשמתחסלת תכולת הסירים. יש גם אוכל תוניסאי, תבלינים תימניים ועוד ועוד.

לא קל
ברחוב מחנה יהודה 3 היה פעם "קזינו דה פריס", מלון יוקרתי. באולם הריקודים שלו נפגשו העילית הפלסטינית עם הקצונה הבריטית. היום יש כאן בניין משותף. בדירת הגג חיים אביבה ויוסף. היא מתנדבת נמרצת, נציגת התושבים ופועלת לצד עמדי כדי לשפר את המצב החברתי.
יום חמישי. מאכלי השבת מתבשלים לאיטם. יוסף חולט תה עם נענע, ואביבה אומרת שאין תחליף לקשר האנושי החם והמפרגן של אנשי השוק. "הדימוי האלים והקשה, מקורו אולי ברושם חיצוני או בסגנון הדיבור. אבל יש פה יחסי אנוש שמתבססים על אותנטיות, איכפתיות ואנושיות. אין פה חוכמות ואין יפי נפש, יש קשרים ישירים של אינטואיציה ואמפתיה".
בלילה ישבנו בחמארה של מיכה בשוק הגרוזינים. המקום פתוח כל הלילה. הקליינטים קבועים ומכירים זה את זה היטב. הרבה שותים כאן אלכוהול, בעיקר ארק, הרבה אוהדים של בית"ר ירושלים. יש כאן ארבעה שולחנות פורמייקה, סלטים ביתיים, על האש ושתייה. על הוויסקי אומרים פה: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נבלע בקלות".
חייהם של הסוחרים אינם קלים. זו אינה רק עבודה רבת שעות; הם משרתים אלפי קונים חסרי סבלנות בתנאים של דוחק יחסי, רעש, קור מקפיא או חום מעיק. יש תחרות קשה, והצבעוניות אמנם קיימת, אבל היא מסתירה קשיים יומיומיים. כדי להבין ולו במעט מה הם חייו של סוחר במחנה יהודה, עמדתי שעות מאחורי הדוכנים. רמי מרדכי מוכר סחלב נפלא. הוא סחט לי מיץ בריאות מגזר, תפוח ותפוז. בקיץ הוא מכין כ־2,000 כוסות כאלה ביום. זה רווחי, אבל לא קל.
אצל מרדכי מתכנס הפרלמנט של פעילי השוק. הכוונה לייסד מפגש אמיתי בין אנשי הוועד לפוליטיקאים ואנשי ציבור, במה קבועה להחלפת רעיונות ודעות. הם רוצים שהפוליטיקאים לא יגיעו לכאן להצטלם רק לקראת הבחירות או אחרי פיגועים, אלא יתייחסו לבעיות ויחפשו להן פתרונות.  ועד השוק מתכוון להכריז על מבצע "אדיבות הסוחרים". המטרה היא ללמד את המוכרים כי פנייה מנומסת ללקוח תגרום לאווירה נעימה יותר, כך שגם הלקוחות יענו באדיבות. דווקא מאלה, שדבק בהם דימוי של בוטים וגסים, תצא בשורת האדיבות, מאמינים כאן.
יצחק חיים מוכר עוגות ועוגיות, איציק אברהם מוכר תותים ואבטיחים, אלי ויוסי מזרחי, וסחקו־יצחק האב, מוכרי הפיצוחים, כולם מפעילי השוק, אנשים אינטליגנטים, רגישים, נדיבים. אנשים שנותנים בסתר כדי שאדם לא יישאר ללא סעודה לשבת.
במסעדה הביתית של רמי, מסעדת השלושה, טעמנו מרק על בסיס ירקות אדומים, סלק, עגבניות, גזר ודלעת. בימי חמישי ושישי ניטש ויכוח באיזו מסעדה כורדית עושים מרק חמוסטה טעים יותר. זהו מרק חמוץ על בסיס ירקות ירוקים, קישוא, לפת ועלי לוף ארצישראלי, שבישולו היא מורשת תרבותית משפחתית. בתוכו שמים קובה במילוי צלי בשר טרי ושמן. בימי שישי בשכונת הכורדים זכרון יוסף עולה ריח החמוסטה גם מבתיהם של עיראקים ואשכנזים. בחגים אוכלים הכורדים מרק צח עם קובה מבצק אורז ממולא בשר ואומרים: "ישתבח שמו לעד, איך שהקובה מתבשל במרק".
היה יום שישי, ובמטבחה של שושנה עמדי בשכונת הכורדים עלו ריחות החמין, שנקרא כאן מבוסה. שושנה הניחה בסיר חתיכות בשר, חומוס ואורז ומילאה סיג'וקה, מעי פרה, באורז ובבשר טחון, הוסיפה בצל, כמון ופלפל שחור. היא מזגה לנו מרק חמוסטה עם קובה של בשר וירקות ויפרח – עלי גפן או כרוב ממולאים אורז, כרפס ובשר.
לפני שעזבנו את השוק, עברנו שוב ליד הכניסה אליו ברחוב יפו. צמוד למאפיית אנג'ל שוכן בית כנסת קהילתי ייחודי, "זוהרי חמה". שם מתפללים ברצף, מניין אחרי מניין, מאות אנשים מכל העדות ובכל הנוסחים, תלוי במוצא החזן. כאן נפגש הציבור הדתי על כל גוניו: חרדים וכיפות סרוגות מעדות שונות. שני צעדים משם, אחרי הפחח, נמצא הקבר של האדמו"ר מגור. אין ספק, בשוק מחנה יהודה קודש וחול כרוכים זה בזה.
השבת כמעט נכנסה. עמדנו ליד בית הכנסת, מרגישים את תחילתה של האווירה המיוחדת. הצפיפות והרעש גברו. המחירים ירדו. עוד מעט ייסגר השוק, כולם ילכו הביתה והשבת תנוח על העיר.