שובם של שלושת הרגלים

ביום האחרון של האלף הקודם, נראו בכניסה לירושלים חמור לבן אחד וכ־50 צועדים בלבוש ססגוני. הצועדים רקדו ושרו לצלילי חליל וכלי מיתר, החמור בהה והעוברים והשבים התגודדו סביב, תוהים אם מדובר במקרה נוסף של סינדרום ירושלים.
שבוע קודם לכן התכנסו הצועדים בתל חדיד, באיזור הגבעות שליד בן שמן. קרוב ל־50 איש התאספו שם. חמור לבן הובא רגלית מסטף, יישוב עתיק בהרי ירושלים עם מעיין ועם פרויקט שחזור של חקלאות קדומה, וקרן קיימת שלחה רכב מלווה ועזרה באיתור החניונים ובסימונם.
כמה צועדים פרשו שטיחים ארוגים מסביב למדורה הגדולה, בעוד שאחרים התקינו מטבח שדה והכינו אוכל. אחרים השתרעו על הקרקע, שוחחו, ניגנו או ציירו. בתום שני ימי ההתארגנות, יצאה התהלוכה לדרך. הצועדים פנו לעבר בית ענבה, התחנה הבאה במסע.
עולי הרגל האלה הם חלק מחוג "מעגל הדרך" (שם לא סופי), קבוצה שמנסה לחדש את המנהג הקדום של העלייה לרגל בנתיב מפותל שאורכו 90 קילומטר, ראשיתו ביפו וסופו בירושלים. הרעיון של חידוש דרך עולי הרגל עלה במוחם של שלושה אדריכלים: יואב טריפון, ראובן כהן־אלורו ומעוז אלון. שלושתם חברים בקבוצת תו (ראו עמ' 86).
חברי קבוצת תו הכינו הצעה מפורטת למסלול שיחבר בין ערכי העבר לבין ערכים אקולוגיים וסביבתיים. מטיילים ועולי רגל אמורים לצאת למסעם, מי ברגל ומי בסוס ועגלה, על חמור או על אופניים, תלוי בעונת השנה ובאופי המסלול. כך, למשל, יאזכר המסע שייערך בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – את העלייה לרגל של יהודי ארץ ישראל לבית המקדש בימי קדם. המסע לסיום האלף התייחס גם לעולי הרגל הנוצרים, שעשו את דרכם לירושלים במהלך הדורות. עם זאת המסלולים אינם מתייחסים רק לעבר, אלא גם לכאן ולעכשיו, וכמובן גם ליישובים שנמצאים כיום על תווי הדרך.

דרך חתחתים, מרוצפת אבנים גסות
המלך שלמה, בונה בית המקדש, היה האיש שהפך את ירושלים לאבן שואבת לעולי רגל. נשים, גברים וטף עלו לירושלים בשלושת הרגלים, מועדי העלייה לרגל, שנקבעו לפי החקלאות של התקופה: פסח – חג האביב, שבועות – חג הקציר וסוכות – חג האסיף. עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה הפסיקו את מנהג שלושת הרגלים, אך לא חדלו לעלות לרגל לירושלים.
במאה ה־12 הגיע לעיר גל של ראשי ישיבות, וגם המשורר היהודי הגדול של ימי הביניים, רבי יהודה הלוי. בראשית המאה ה־19, מעידים דיווחי מטיילים, היתה הדרך לירושלים מוזנחת ומלאת מהמורות. "לורדים אנגלים או רוזנים מאשכנז", כתב א. יערי ב"מסעות בארץ ישראל", "שדרכם לנסוע לארץ ישראל ובכיסם כמה אלפי לירות שטרלינג, משתמשים בנסיעתם בארץ בסוסי רכיבה ערביים, כי בכל הארץ אין דרכים סלולות".
עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, הגיעו למזרח התיכון רבים משועי אירופה, ולכבוד בואם סללו התורכים את דרך המרכבות הראשונה מיפו לירושלים. זו היתה דרך חתחתים, מרוצפת באבנים גסות שנכבשו במכבש עץ. בשנים שלאחר מכן, שיפרו התורכים את הדרך באמצעות עבודות כפייה של אסירים. כיום חולפות המכוניות על הכביש המהיר בין ירושלים לתל אביב, ודבר לא נותר מ־36 שעות הנסיעה המקרטעת של ימים עברו.

"בעת החדשה הדרך נתפסת כתווך תפל וחוויית המסע מתבטלת. בהשפעת תרבותנו ההישגית אנו ממהרים, עסוקים בלהגיע ושוכחים לחיות. המסע הרגלי מזכיר לנו את קצב הפסיעה והנשימה"

עולי הרגל של "מעגל הדרך" בילו שבוע בדרך לירושלים, ולא מיהרו לשום מקום. זה היה מעין מסע הכנה שאיגד סביבו את אנשי קבוצת תו, חברים של חברים ואנשים ששמעו על המסע המיוחד והחליטו להצטרף לצעידה או לחלק ממנה.
היו בהם גם פעילים בנושאי סביבה, אמנים וסטודנטים לאמנות, סטודנט לקולנוע שמתעד את הפרויקט בווידיאו וגם שני נוודים, אסף וגיא, שעורכים תרגיל אישי ב"נוודות אורבנית". השניים מתגוררים באוהל סיירים, שאותו הם נוטים במקומות שונים בדרך. תחנת האם שלהם נמצאת מתחת לעץ חרוב ליד ירושלים, ומשם הם נודדים, לפעמים עם חמור ולפעמים בלעדיו.
המסע התנהל לאט ובניחותא. למרות ההכרזות החגיגיות על קימה עם שחר, בשעה עשר בבוקר עוד שתו צ'אי. אחרי העמסת הציוד וניקוי השטח, עמדו כולם במעגל גדול, נתנו זה לזה ידיים ואיחלו יום טוב. אחר כך יצאו לדרך בשיירה ארוכה.
צועדים רבים היו "ילדי טבע" – ילדי הירח, השמש, האדמה והמים, רובם מגודלי שיער ויחפים. הם השתלבו יפה כל כך בנוף הגבעות שמסביב. משהו במראה שלהם, בנוכחותם ובאווירה שאפפה אותם התאים לנוף הקדומים. הבדים הרכים שלבשו נעו ברוח, אשר נשאה עימה ניחוח זעתר וייבשה את זיעת המאמץ שבהליכה.

משתתפי "מסע לשלום" אוחזים ידיים במעגל ומברכים את היום החדש | צילום : זהר קניאל

הצעידה על הגבעות המבותרות, בשבילי העפר בין הרים וגבעות, היתה נעימה. מדי פעם העלה מישהו רעיון חדש. "אולי כדאי להקים רשת תקשורת של יוני דואר?", שאל מישהו. כולם מהנהנים. בהפסקות, ישובים על שרידי מבנים עתיקים או בצל עצי זית, חילקו חרובים ותמרים. גם הנמרצים שבחבורה נרגעו עם הכניסה לקצב ההליכה, ונתנו לצעידה ולנוף לפעול את פעולתם. מן הסתם, לכך התכוון טריפון כשדיבר על כוחה המרפא, המדיטטיבי, של ההליכה.
לקראת ערב הגענו למחנה שבבית ענבה. המלווים הקימו את המחנה ודאגו לאוכל, למרבץ ולאש מחממת. אחרי הארוחה המשיכו העולים לרגל לשבת במעגל, אחדים ניגנו, אחרים שרו. בשעת לילה מאוחרת פרשו הצועדים לישון, רק קבוצה קטנה נשארה סביב המדורה ודנה בהמשך המסע.
הצועדים ייכנסו לירושלים דרך עין כרם, ומשם ימשיכו לארמון הנציב, המשקיף על העיר העתיקה. מזווית דרומית זו תועדה ירושלים רבות במהלך ההיסטוריה על ידי ציירים, צלמים וכותבי רשימות, שהגיעו אליה ברגל, בכרכרות או באוטובוסים ממוזגים. מארמון הנציב נשקפת גם דרך האבות המגיעה מבאר שבע, שבה, מספר הפולקלור המקומי, הלך אברהם בדרכו לעקוד את בנו יצחק על הר המוריה, הוא הר הבית.

כוכי יונים ומעיין האהבה
"בעת החדשה", מסבירים עולי הרגל החדשים, "הדרך נתפסת כתווך תפ

העלייה לרגל, מקווים המתכננים, תתרחש ללא פגיעה בטבע ברוח עקרון "הדריכה הרכה", שלפיו יש לשמור על איזון בין שימוש בנוף הקיים לבין הצורך לשמרו

ל. חוויית המסע מתבטלת, ובעקבות זאת גם ההגעה ליעד הופכת לחוויה פחות משמעותית. בהשפעת תרבותנו ההישגית אנו ממהרים לראות מטרות רחוקות, מציבים לעצמנו יעדים חיצוניים נכספים, עסוקים בלהגיע ושוכחים לחיות. המסע הרגלי מזכיר לנו את קצב הפסיעה והנשימה, מראה לנו פרח ואבן בדרך וגם את השתקפותנו בראי הבריאה".
כל יום במסע שונה מקודמו: הנוף משתנה כשהשפלה הולכת וגובהת, וגם הנוף האנושי מתחלף כאשר אחדים מהצועדים פורשים ואחרים באים תחתם. המחנה השלישי הוקם בפארק קנדה, בצד שרידי כפרים ערביים ולרגלי דרך רומית. משם צעדו עולי הרגל לעבר הכפר הערבי עין ראפה, השוכן בהרי יהודה, שני קילומטרים מדרום־מערב למחלף חמד. המסלול עובר על אבני המיל העתיקות ששימשו לסימון אותה דרך רומית, שעליה, לפי המסורת הנוצרית, צעד ישו כשיצא מקברו והלך למקום שהיום עומד בו מנזר אמאוס.
החבורה נכנסה לכפר אבו גוש, עשרה קילומטרים ממערב לירושלים. למקום יש מסורת ארוכה של התיישבות, שראשיתה בתקופת האבן החדשה והמשכה בתקופה הכנענית, הישראלית, הביזנטית, הצלבנית והממלוכית. לאחר שביקרו בכנסייה של אבו גוש, חצו הצועדים את הכביש לעין ראפה. קול המואזין ליווה את הנכנסים לכפר, ואנשי המקום בירכו אותם. שביל משובש מפריד בין הטרסות המעובדות לבתי הכפר. כמה ילדים וכלבים רצו בשמחה אחר ההולכים, עד לשיחי הצבר התוחמים את הכפר.
קצת מעבר להם, למרגלות גבעה, הוקם המחנה והודלקה מדורה. כמה אנשים מהכפר התקרבו והצטרפו ליושבים. אחד מהם הסביר ש"עין לימון", שמו של המעיין הסמוך, הוא למעשה שיבוש של "עין ל'אמור", מעיין האהבה. כשירד החושך והאוכל התבשל, התיישבו חברי הקבוצה במעגל סביב האש. רשות הדיבור עברה בין הנוכחים, ואלה חלקו את חוויות המסע, העלו הצעות לעתיד, שוחחו על הרהורים אישיים על הדרך והתעניינו זה אצל זה לגבי רמת הקושי שבמסע. אחדים הוציאו כלי נגינה וניגנו לתוך הלילה בגיטרה, בעוּד ובדרבוקות.
המחנה החמישי הוקם בחניון הזיתים שלמרגלות מעיין סטף. בעבר היה סטף כפר ערבי,

שרידי מצודה צלבנית ליד קיבוץ צובא בדרך לירושלים צילום : חנן ישכר

לאחר מכן אתר אימונים ליחידת 101 וכיום פינת חמד המושכת אליה רבבות מבקרים, הודות לאנשי קק"ל המתחזקים אותה. בקרבת מקום נמצאת חוות העיזים של שי זלצר, גם הוא שותף למסע.
את הלילה האחרון בילתה החבורה בחרבת חממה, אתר ביער ירושלים, מאחורי מוזיאון יד ושם. חממה בערבית פירושה יונה, והאתר מכונה כך על שם כוכים בסלע, שבהם שכנו יונים. בבוקר 31 בדצמבר, יצאה חבורת עולי הרגל מיער ירושלים בהליכה איטית. ברחבי הארץ והעולם התכנסו באותה שעה למדיטציה למען השלום. עולי הרגל התיישבו במעגל בעמק המצלבה והתחילו במדיטציה, אך זו נקטעה לאחר שכמה כלבים בסביבה התקוטטו עד זוב דם, ונשכו את כהן־אלורו. ברוח המקום, הוא זכה מיד לטיפול רפואי אלטרנטיבי.
בצאתם מעמק המצלבה, קיבלה את פניהם של עולי הרגל הסופרת מיכל גוברין, בשם תושבי שכונת רחביה. העולים המשיכו בדרכם, כשהם חוצים את רחביה וצועדים ליד בית החולים הישן למצורעים, עד שהגיעו, מעט לפני השקיעה, לגיא בן־הינום. למרגלות העיר העתיקה הם התיישבו במעגל ונפרדו זה מזה לשלום.

בגדי שטיחים וחבלים בשיער
אנשי הקבוצה מציעים שהדרך תעבור באתרים היסטוריים, אזורי טבע ונוף ואתרי מחיה כמושבים, קיבוצים וכפרים ערביים. בשש תחנות ייבנו מחנות: תל חדיד, חרבת גבס, נווה שלום, חניון שורש, חניון הזיתים שלמרגלות הסטף ובאיזור יער ירושלים.
בכל אחת מהתחנות ובמקומות נוספים יתקיימו פעילויות ייחודיות: בתל חדיד יוקם מרכז לקבלת פנים, למידע ולהצטיידות, במקביל לעבודות שימור של הגתות ובתי הבד שבמקום. בחרבת גבס ישוחזרו הבאר והחרבה באתר, ויתקיימו סדנאות תרבות גוף ונפש. בנווה שלום ישחזרו את הפסיפס במקום, ויושם דגש על מפגשים בין שני העמים. בחניון שורש יתקיים יריד אמנויות ותוצרת מקומית, בחניון הזיתים תשולב חקלאות מסורתית עם עבודות חומר ובוץ, וביער ירושלים יתקיימו אירועי אמנות בינתחומית בשיתוף אמנים מקומיים. "הכל יהיה כפוף לעקרונות הפשטות, ההתייחסות הרכה לטבע ומיצוי הפוטנציאל באופן שלא ידרוס את הקיים", מטעים טריפון.
המתכננים מקווים שהעלייה לרגל תיערך ללא פגיעה בטבע, ברוח "הדריכה הרכה". העיקרון שומר על איזון בין שימוש בנוף הקיים לבין הצורך לשמרו בעזרת חומרים מהטבע, ותוך הימנעות משימוש בכלים כבדים או בטכנולוגיות וחומרים מזהמים. עיקרון נוסף הוא "תכנון אקלימי", שלפיו יתוכננו המתקנים בהתחשב בתנאי האקלים, באגירת מי הגשם ובניצול אנרגיית הרוח והשמש. כל המתקנים יתבססו, כמובן, על מִחזור.
ההצעה של קבוצת תו הועברה ביוזמת החברה הממשלתית לתיירות (חמ"ת) לבדיקת היתכנות במשרד מורן קאופר לתכנון אזורי. "המשרד ערך בדיקת היתכנות סטטוטורית", מספר חזי צאיג, מנכ"ל החמ"ת, "ולאחר שנמצא שהדרך אפשרית מבחינה תכנונית, הוא ממשיך לעבוד כדי להטמיע את תווי הדרך שנבחרה בתוכניות המתאר המחוזיות, ובדרך זו להגן עליה כדרך פתוחה לדורות הבאים". מסקנות הבדיקה היו אמנם חיוביות, אך תוכניות העבודה לביצוע לא מיהרו להגיע. חברי הקבוצה החליטו לפנות לקרן קיימת, ויצאו לשטח עם נציגיה כדי לגבש מסלול צעידה מקוצר מתל חדיד לירושלים. מאוחר יותר ניסו חברי הקבוצה את המסלול הזה בפורום רב משתתפים.
גידי בשן, מנהל אתר סטף ורכז נושא קהל בירושלים, ייצג את קק"ל והצטרף לחלק ממסע ההכנה. באחד הערבים התנהלו דיונים על עתיד הפרויקט בדרך ייחודית. בשן ישב עם כולם סביב המדורה ומקל הושם בידו: הוא קיבל את זכות הדיבור. הוא הסביר לנוכחים את הבעייתיות שבמפגש בין אנשי המשרדים לבין הקבוצה: "הם לא מבינים את הרוח שלכם. הם חושבים במונחים אחרים לגמרי. גם אתם אינכם מבינים שפרויקט כזה לא מתבצע בתוך חצי שנה. צריך סבלנות, לדעת להתמודד עם הבירוקרטיה, והכי חשוב – לדבר איתם בשפה שלהם, ולא לשלוח אליהם אנשים שלובשים שטיחים ויש להם חבלים בשיער".
במעגל שהתקיים למחרת בלילה הודיע כהן־אלורו: "התקשרו אלי מקק"ל. הם לא מוכנים להקמת חניוני קבע בדרך". בשיחה שערכתי עם בשן מאוחר יותר, הוא הסביר לי שבקק"ל הסכימו שהרעיון נפלא, אבל "הרצונות של קבוצת תו לא ניתנים להגשמה משום שדרך הפעולה שלהם אינה מעשית. כדאי להם להיכנס דרך הדלת שפתחו עבורם, ורק אחר כך לדקדק בפרטים שהם מתעקשים עליהם היום". בסך הכל, אומרים אנשי תו,

לצעידה יש כח מדיטטיבי. 300 משתתפים צפויים להגיע לעליה הבאה לרגל, בפסח 2000 | צילום :חנן ישכר

הדיאלוג בינינו מתקיים בשלום, ואנו בהחלט פתוחים להצעות ולביקורת מצד קק"ל או כל גורם אחר.
בינתיים, דומה כי אנשי "מעגל הדרך" כבר פנו לכל גורם אפשרי בארץ: יש מגעים עם החברה להגנת הטבע ועם המשרד לאיכות הסביבה, שלא משתתפים לעת עתה, אך רואים בחיוב את היוזמה. עם אגף הנוער של מוזיאון ישראל ואוצרי האמנות דיברו חברי הקבוצה על קיום מפגשים בין המוזיאון והדרך, ובמקביל פנו לאנשי המוזיאון למדע בנושא פיתוח אמצעי תחבורה אלטרנטיביים, כגון כלי רכב שאינם ממונעים, העשויים מחומרים ממוחזרים. עם רשות העתיקות הם מקווים להגיע לשיתוף פעולה בשיקום אתרים ובחפירות ארכיאולוגיות. "בהעדר מקורות מימון, המעגל פועל בהתנדבות ובתנאים מאולתרים", אומר טריפון. "בקשות לתמיכה מגורמים ציבוריים טרם נענו, וכל עזרה או השתתפות יתקבלו בברכה".
בט"ו בשבט, חודש לאחר סיום מסע ההכנה, נפגשה שוב קבוצת תו עם חבריה ושותפיה לדרך. תחת ירח מלא ישבו כולם במעגל וסיכמו את המסע. המשתתפים החליטו לייסד עמותה ולהקים תיאטרון בשם "תיאטרון הדרך" – להקה נוודית רב תחומית הפתוחה לכל, שתופיע ברחובות ובכיכרות כדי לגייס תרומות לטובת העניין.
אבל ההחלטה העיקרית היתה לצאת למסע נוסף בפסח, שיהיה פתוח לכל המעוניין. המסע יתקיים כ"שיירה של מעגל אחד סביב אש אחת", במימון עצמי, ללא פעילות עסקית וללא כוונות רווח. עולי הרגל הוותיקים יציעו למשתתפים מתכונת להתנהלות ברוח המסע הראשון.
אחד מחברי הקבוצה סיכם: "דרך עולי הרגל לירושלים תהיה מסלול מרגש ומלא תוכן, הטובל בחלקת ארץ שתחזירנו לימי עלומיה, נקייה ממפגעים נופיים וקורנת ערכי אדם וטבע. דרך עולי הרגל תחבר מערב ומזרח, ים והר, עבר ועתיד, חול וקודש". אמן.

למעוניינים לעלות לרגל לירושלים בפסח ו/או בשבועות: פרטים ב"מורה נבוכים" עמ' 110.