היום הראשון: מצומת דביר ליער מיתר
יום קסום ונפלא השביל עוזב את הכביש, וסוף סוף יש עלייה מאומצת קצרה של כעשר דקות לאוכף הסמוך לגבעת געת. גם שם הרוח חזקה מכדי לאפשר עצירה ממושכת. בירידה לכיוון יער להב אני פוגש חבורת אנשים מטיילת לה בניחותא במעלה השביל. "אנחנו בוגרי קורס טיס 68", הם מציגים את עצמם, "ומדי פעם אנחנו הולכים קטע של שביל ישראל, בלי סדר מסוים". השיחה עליזה וקולחת, ואני לא שם לב שביניהם עומד בשקט גם אריק שטיינברגר מכרמי יוסף. רק כשהוא פונה אלי, אני מזהה אותו ומתרגש. פרידה ואריק שטיינברגר שכלו את בנם איתי ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, בזמן המרוץ המוזר לעבר הליטני שעלה בחייהם של לוחמים רבים. "זו הפעם הראשונה מאז האסון שאני יוצא מהבית לטיול. זהו יום קסום ונפלא", הוא אומר בחיוך רפה, "החבורה הזאת צירפה אותי על תקן אב שכול טרי, אבל בעצם לכל אחד פה יש מישהו שנהרג באחת המלחמות. מבחינתי זה לא שביל ישראל, אלא שביל בוכה ישראל".
בשביל העולה ליער להב תקוע טיול מרובה ג'יפים. הרכב המוביל מתלבט אם להָימין או להשׂמיל, ואחריו עומדים עשרות רכבי שטח שראשי נהגים וילדים מציצים מחלונותיהם. אני נאלץ לרדת מהשביל ולטפס בין העצים. לאחר טיפוס קצר ביער אני מגיע לרחבת החניה של המרכז למורשת הבדואים. האוטובוסים הרבים שחונים בחזית מבהירים לי שהפעם כדאי לדלג על ביקור במוזיאון על שם ג'ו אלון ולהמשיך הלאה. על פני חולפת חבורה של ארבעה הולכים שהמונח גיל העמידה עושה להם עוול, מפני שהם צועדים במרץ רב. איצ'ה סטרומוזה בן ה־67 ממושב רם און הוא המבוגר שבחבורה, ואיתו הולכים עובד זורע בן ה־65 מעפולה, מיקי פיקרסקי בן ה־63 מתל אביב – נכה צה"ל שהרופא התייאש מהטיפולים בו ואמר לו "עד כאן מה שאני יכול לעשות. אם אתה רוצה לעזור לעצמך תתחיל ללכת ברגל" – ועובד שמרון בן ה־49 מעפולה, הצעיר שבחבורה. "אני על תקן הבן שלהם", הוא אומר לי. כשהם מתיישבים להפסקת צהריים, כל אחד מוציא כריך מתרמילו ואוכל בשקט. "אתמול היה יום יחסית קשה, הלכנו מלכיש לצומת דביר בערך 37 קילומטר. היום אנחנו הולכים עד מיתר, רק 22 קילומטר", הם אומרים. הם הולכים בסופי שבוע פעם בשבועיים ומקווים לסיים השנה את כל השביל. החבורה המדהימה ממשיכה במרץ לכיוון קיבוץ להב, ואני מחליט לסטות מהשביל ולטפס לשרידי בית הכנסת המרשים שבחורבת רימון, הקורצים לי מן ההר הסמוך. מדריך נמרץ מוביל טיול משפחות למקום ומציב בפני הילדים אתגר: למצוא את החריטה הקלושה של מנורת שבעת הקנים באחת מאבני המרצפות. אחד ההורים אינו מתאפק ומסייע לילדו למצוא את המנורה. אחרי שהם עוזבים וממהרים לזחילה במערת מסתור כלשהי, חוזר השקט לאתר הנהדר. אני משעין את גבי על אחת מהאבנים המסותתות הגדולות בינות לשברי העמודים, מביט בנוף הנשקף מכל עבר ולוגם קפה חם בבית כנסת עתיק מימי בית שני. מה יכול להיות טוב מזה? גדרות חשמליות מחלקות את הנוף
שלושה קילומטרים מיותרים נוספים על כביש מובילים לצומת סמוך למחסום. בצומת אוספת אותי נעמה דותן, עורכת עיתונים וידידה ותיקה מימי הטיול הראשון להודו, אי שם בתחילת שנות השמונים. לסיום היום אני מתפנק במקלחת חמה, ארוחה טובה, בקבוק יין משובח והשלמת מידע על כמה שנים שבהן לא התראינו. היום השני: מיער מיתר להר עמשא
הר חירן בולט בירוק במרחק, והאיחור מחייב אותי ללכת את כל הדרך אליו במהירות וללא הפסקה. אני חוצה את נחל אשתמוע שזורם לו בקילוח דק לאחר גשמי הזעף של הימים האחרונים, ואז מטפס להר. מהפסגה – מגובה של 587 מטר מעל פני הים – נשקף נוף יפהפה, ואני מחליט שזה הזמן לעצירה ראשונה. על הרכס אני מחפש את השרידים של מה שמסומן במפה כמצודה. שרידים של מצודה אני לא מוצא, מלבד שורת אבנים ארוכה ומסיבית, אך גמל, נאקה ובכר שמדדה בקושי ניצבים מופתעים ומפתיעים על קו הרכס הירוק כמו בגלוית נוף מוצלחת. את הפסטורליות מפירים נועם לייטר מירושלים, תומר אלעד מקיבוץ נחשון ומתן לוין מהוד השרון שצועדים מולי. הם התחילו את שביל ישראל מדרום והולכים כבר עשרים יום בנגב. "יער יתיר הוא היער הראשון הירוק שאנו רואים. עכשיו, בדרך צפונה, מתחיל טרק הפינוקים", הם מקווים. שלושתם השתחררו משירות בקבע כחובלים בחיל הים והחליטו לעשות יחד את המסע. אני מסביר להם שמכאן הם ילכו הרבה בדרכי עפר ורכב ובהרבה מאוד, הרבה מדי, יערות קק"ל, ובלבי אני שמח שהחלטתי על הכיוון ההפוך, מצפון לדרום. היער האחרון
הנוף הפתוח של אזור הר חירן וחורבת יתיר מסתיים, ואני נכנס ליער יתיר ומטפס בשביל אל בית היערנים. למרות הביקורת שלי על ההליכה המרובה מדי ביערות האורן של קק"ל לאורך שביל ישראל, דווקא כאן הם עשו את אחד הפרויקטים החשובים הקשורים בשביל. בבית היערנים יש חדר מידע ואירוח, מקלחות חמות ומזרנים, ורבים ממטיילי שביל ישראל משתמשים בו. המקום הוא דגם לפתרון בעיית הלינה בשביל ישראל, ולוּ היו עוד מקומות כאלה לאורכו, זה היה מסייע בוודאי להפיכתו לטרק פופולרי, כדוגמת מסלולי ההליכה באירופה, בניו זילנד ובארצות הברית. היער הירוק הזה הוא האחרון בשביל, ואחריו יהיו רק שטחים חשופים, ואדיות ונופים מדבריים. למען האמת, קשה להגיד שאני מצטער על כך. עדרי כבשים רבים חוצים את השביל האזורי שעליו אני צועד במהירות, ורועים בדואים צועקים לי לשלום מבין העצים. טנדר חבוט עמוס בשקי עקוּבּ עומד בצד הדרך, ובסמוך גבר מזוקן ושתי נשים עסוקים בקטיפת הצמח. הם מסרבים לבקשתי לצלם אותם, אך צוחקים מכל הלב כשאני מראה להם במצלמה הדיגיטלית את התמונות של הבדואים שקטפו את אותו הצמח בחורבת יתיר. לקראת ערב אני מגיע לשערי קיבוץ הר עמשא, היישוב המסוכסך, שאמנם הוא סיפור עגום בנוף ההתיישבות באזור, אך שוכן במיקום מדהים. בשער אני פוגש מטייל שביל ישראל שחייב לחזור הביתה לכמה ימים בגלל לחץ העבודה באטליז המשפחתי לפני פסח. הוא מחכה לטרמפ עם המורה לתופים של אחד מילדי הקיבוץ, ובינתיים מראה לי את חדר המטיילים הנחמד שהותקן בקיבוץ בעבור מטיילי השביל. הגזמתי לגמרי בהליכה הרצופה והמהירה, וכל הגוף כואב לי. במאמץ אחרון אני עולה לתצפית נהדרת של שעת שקיעה מראש הר עמשא הסמוך, ולפני נפרשים בקעת ערד, שיפולי הר חברון, מדבר יהודה, יער יתיר וגבעות מסך. הכל מואר באור רך וצבוע בירוק שייעלם בעוד כמה שבועות. |
להמשך השביל:
 |
שמעון לב צועד בשביל ישראל ומאושר מזה שסוף סוף צריך לחשוב איפה להניח ת'רגל. בדרך הוא מלבן סוגיות לאומיות, מתענג על הקניונים של מדבר יהודה וגם נזכר בצרות שעשה להורים |